תורת חסד מ

ומש"ה פירש רש"י כאן כיון דאידחי אידחי בעצמו שלא יקבל טומאה כלל. אך אם איתא לסברא זו דלא שייך דיחוי באיסורין רק היכא שהדיחוי באותו דבר עצמו ולא בפעולת הדבר על אחרים כנ"ל. לפ"ז תיקשי טובא בהא דמתיב הגמרא במנחות למ"ד יש דיחוי באיסורין ממתניתין דטהרות דהניחן בגשמים ותפחו כו' ומסיק בתיובתא. ולפי הנ"ל יש מקום לתרץ דלא תיהוי תיובתיה מהך מתניתין. דעיקר ד"ז אם פחות מכביצה אוכלין אינם מקבלין בעצמם טומאה כלל או דרק לטמא אחרים בעינן כביצה אבל הם בעצמם מקבלין טומאה בכ"ש. כבר האריכו בזה התוס' בכמה דוכתי. והיטיב אשר דיבר בזה הפנ"י בפסחים (דל"ג ע"ב) שדין זה. תלי בפלוגתא דתנאי. דהא דבעינן שיעור כביצה בטומאת אוכלין ילפינן מקרא דכל האוכל אשר יאכל יטמא אוכל הנאכל בבת אחת שהוא כביצה (כדאיתא ביומא ד"פ ע"א). ומעתה לר"ע דס"ל שני עושה שלישי בחולין דדריש יטמא יטמא אחרים א"כ הא דגלי קרא דבעינן שיעור כביצה היינו רק לטמא אחרים אבל טומאת עצמן הוא בכ"ש. משא"כ לדידן דקיי"ל דאין שני עושה שלישי בחולין וע"כ דקרא דמכל האוכל אשר יאכל יטמא בטומאת עצמן מיירי (דהא מפרשינן לקרא שנטמא באויר כלי חרס שהוא ראשון ע"י השרץ שהוא אב הטומאה והוי האוכל שני). וא"כ ע"כ שיעור כביצה האמור בקרא זה היינו לטומאת עצמן שאינן מקבלין טומאה בפחות מכביצה. דאי לטמא אחרים אף בכביצה נמי אין מטמאין אוכלים אלו דאין שני עושה שלישי בחולין. עכ"ד הפ"י. וכבר קדמו בזה המזרחי ס"פ שמיני שכ"כ בקצרה. ועפ"ז יהיה רווחא שמעתתא טובא. ובזה יהיה ניחא מה שהקשו האחרונים במתניתין בפי"ג דזבחים (דק"ו ע"א) דריה"ג אומר טמא שאכל טמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא. אמרו לו אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טמאהו ולשיטת הסוברים דפחות מכביצה אינן מקבלין טומאה כלל. א"כ מאי אהדרו ליה חכמים לריה"ג הא משכחת לה חיוב כרת בטהור שאכל טמא פחות מכביצה שאינו מקבל טומאה וא"כ אכל הטמא קודש טהור (ודחקו בזה לומר דקדשים שאני דמשום חיבת הקדש מקבלין טומאה בפחות מכביצה כו'). אמנם לפי הנ"ל ניחא. דחכמים דריה"ג י"ל דהיינו ר"ע (דהוא בר פלוגתיה דריה"ג בכ"ד). או דחכמים ס"ל כר"ע בהא דשני עושה שלישי בחולין ולדידיה באמת אוכלין מקבלין טומאה בעצמם בכל שהו כנ"ל. ובזה ניחא ג"כ מה שהקשו לדעת הסוברים דבפחות מכביצה אוכלין א"צ נט"י (ובש"ע או"ח ר"ס קנ"ח פסק דהוי ספק ויטול בלא ברכה). והא בעירובין (דכ"א ע"ב) בעובדא דר"ע דאמר ר"ע מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור ע"ד חבירי (שהצריכו נט"י). והשתא הא הוה מצי לאכול פחות מכביצה בלא נט"י ולמה אמר מוטב אמות כו' ולהנ"ל ניחא. דהא דיש סוברים דפחות מכביצה א"צ נט"י הוא משום דאוכלין פחות מכביצה אינן מקבלים טומאה מדאורייתא. משא"כ ר"ע גופיה לשיטתו אזיל דלדידיה אוכלין פחות מכביצה מקבלין טומאה רק שאינם מטמאין אחרים בפחות מכביצה. ולדידיה פשיטא דפחות מכביצה נמי בעי נט"י. וא"ש. וכן מיושב בזה שיטת הרשב"א בחידושיו לשבת (דצ"א ע"א) ובחולין (דקי"ח) דמשמע דס"ל דפחות מכביצה אוכלין אינן מקבלין טומאה אף מדרבנן (וכ"מ בבעל המאור בשבת שם). והקשה עליו בס' דברי אמת הספרדי ממתניתין דפ"ג דטבול יום משנה ד' בעיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות דרע"א לא פסל אלא מגעו. ופירש הר"ש דס"ל דמי פירות אין מחברין והוי כל חד בפ"ע. ומ"מ סובר ר"ע דמקום מגעו מיהא נפסל. ולהרשב"א א"כ יש להם דין פחות מכביצה שאינו מקבל טומאה אף מד"ס. ולפי הנ"ל ניחא דר"ע לטעמיה דלדידיה פחות מכביצה נמי מקבלין טומאה מדאורייתא כנ"ל. (ובזה י"ל ג"כ הא דאמרינן בברכות (דמ"ט ע"ב) ובפסחים (סדמ"ט) התם בסברא פליגי ר"מ סבר חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה כו'. ולשיטת הסוברים דשיעור כביצה הוא רק לטמא אחרים אבל בעצמן מקבלין טומאה בכ"ש. א"כ אין סברא כ"כ הכא לדמות חזרתו לשיעור טומאתו שיטמא אחרים. וכמו שהרגיש שם בזה בחידושי הרשב"א. ולהנ"ל ניחא. דר"מ לטעמיה דבסוטה (ד"ל ע"א) ס"ל דאין שני עושה שלישי בחולין. וממילא לדידיה אין אוכלין מקבלין טומאה כלל בפחות מכביצה, וא"ש). באופן שדברי המזרחי והפ"י נכונים דבפחות מכביצה אי מקבל טומאה תליא בפלוגתא דר"ע ורבנן. ומיושבים הסוגיות שפיר. ומעתה אם נימא דיש סברא לומר דהא דאמרינן במנחות שם יש דיחוי היינו רק אם נדחה מלקבל טומאה בעצמו. אבל אם נדחה רק מלטמא אחרים לא שייך לומר בזה כיון דאידחי אידחי. כיון שהדיחוי רק בפעולת הדבר על אחרים ולא בגוף הדבר עצמו וכנ"ל. א"כ למה מסיק הגמרא בתיובתא ממתניתין דטהרות דהניחן בגשמים ותפחו מטמאין והא איכא לשנויי דמתניתין דטהרות אתיא כר"ע דס"ל שני עושה שלישי בחולין. ולדידיה אוכלין פחות מכביצה מקבלין טומאה בעצמן רק שאינם מטמאין אחרים. ולדידיה לא שייך בזה דיחוי. ומש"ה אחר שתפחו מטמאין אחרים ג"כ. (דהך מתניתין דתני לישנא דטמאין וטהורים הכל הוא לענין לטמא אחרים. וכמו שמוכרח לפרש כן לדעת הרמב"ם וסייעתו דס"ל בפשיטות דאוכלין מקבלין טומאה מדאורייתא בפחות מכביצה). משא"כ לדידן לפום הלכתא דקיי"ל דאין שני עושה שלישי בחולין. וממילא אוכלין פחות מכביצה אינן מקבלין טומאה מדאורייתא כלל. ובזה שייך שפיר לומר דכיון דאידחי אידחי ולא יקבל טומאה עוד. ואין כאן תיובתא. אלא מוכח דהגמרא ס"ל דאין לחלק בזה. דגם למ"ד דאוכלין פחות מכביצה מקבלין טומאה רק שאין מטמאין אחרים. לדידיה נמי שייך לומר בזה דיחוי דכיון דאידחי אידחי מלטמא אחרים. ועדיין יש מקום ליישב ולקיים סברא הנ"ל דלענין לטמא אחרים לא שייך דיחוי כנ"ל. והא דמסיק הגמרא בתיובתא ממתניתין דטהרות ולא משני דמתניתין אתיא כר"ע כנ"ל. י"ל דעיקר התיובתא הוא מהא דתנן במתניתין דטהרות בהניחן בגשמים ותפחו דחייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא. ולמ"ד יש דיחוי באיסורין משמע דבאיסורין נמי שייך דיחוי ולא לענין טומאה לבד. ואף די"ל דלא שייך כאן דיחוי באיסורין כיון שמקודם ג"כ היו אסורים מה"ת אף כשהיה פחות מכזית דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת. רק שמתחלה לא היה בהם חיוב מלקות וכיון שתפחו ועמדו על כשיעור לוקין עליהם ג"כ. דלא שמענו למ"ד רק שיש דיחוי באיסורין (שאחר שהותר איסורו שוב לא יחזור לאיסורו אחר היתרו. וכמו שאחר שנטהר אינו חוזר לטומאתו). אבל לא שיש דיחוי לענין מלקות לחוד. וכל שהיה מתחלתו אסור מה"ת ועתה כשעמד על כשיעור י"ל דלוקין עליו לכ"ע. ואכתי ליכא תיובתא. אך י"ל דהא דמסיק הגמ' בתיובתא היינו לר"ל דהוא ס"ל כאן שיש דיחוי באיסורין לפי שינויא דרבה. ור"ל גופיה ס"ל ביומא (דע"ד ע"א) דחצי שיעור מותר מה"ת. וכיון שיש דיחוי באיסורין לדידיה א"כ בפיגול ונותר וטמא כיון שמתחלה בעוד שהיה פחות מכזית היו מותרים באכילה מדאורייתא ממילא כיון דאידחי האיסור אידחי ושוב לא יתחייב עליהם אחר שתפחו ג"כ. וכמו לענין טומאה שלא יתחדש להם טומאה אחר תפיחה מאחר דמקודם אזדא ליה טומאתו. כמו כן לענין איסור