תורת חסד לט

ה וע"כ היה נראה בדעת הרמב"ם שהכריח מסוגיא דמנחות הנ"ל שיש לחלק בדבר. דהנה לפ"ד התוס' שברשב"א הנ"ל (וכ"ד הרמב"ם וכנ"ל) שמפרשים דלרב ור"ח ור"י ס"ל דבשר העגל שנתפח משתער כמו שהוא מדאורייתא. לכאורה קשה ממתניתין דטהרות דמייתי שם הגמרא דתנן בסיפא דמתניתין הניחן בגשמים ותפחו טמאין וחייבין עליהם משום פיגול ונותר וחלב. וזה קאי אהא דתנן ברישא כביצה אוכלין שהניחם בחמה ונתמעטו כו'. ואהא קאמר שאם אח"כ חזרו ותפחו טמאין וחייבין עליהם כו'. מאחר שגם מתחלה היה בהן כשיעור וצמק וחזר ותפח כו'. ומזה מבואר דאם מתחלתן היה פחות מכביצה והניחן בגשמים ותפחו טהורין ואין חייבין עליהם כו'. וקשה לרב ור"ח ור"י דס"ל בבשר העגל שהיה פחות מכזית מתחלה ונתפח ועמד על כזית ג"כ משתער כמו שהוא מדאורייתא. ואין לומר דלדידהו יתפרש במתניתין דטהרות בסיפא דהניחן בגשמים ותפחו כו' דלא קאי כלל ארישא רק על אוכלין שהיו מתחלה פחות מכביצה והניחן בגשמים ותפחו. דזה אינו במשמע דברי המשנה כלל. ואף אם לא נימא כפירוש התוס' שברשב"א הנ"ל. רק כהמפרשים דרבה אליבא דכ"ע קאמר דהיכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן. מ"מ אכתי תיקשי לפי הס"ד מתחלה קודם שינויא דרבה שהגמרא סברה בפירוש הפלוגתא דאמוראי כפשטו דפליגי אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר השתא אזלינן. ומהדר הגמרא לאותובי לשמואל ור"ש ברבי ור"ל דס"ל בתר מעיקרא אזלינן. ומשמע דלרב ור"ח ור"י דס"ל בתר השתא אזלינן ניחא ליה. ואמאי לא מותיב להו ממתניתין דטהרות כנ"ל. ומחמת קושיא זו נטה הרמב"ם מלפרש בגמרא דמנחות כפירש"י שם בהא דאמר רבה כל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן. דמשמע מפירש"י דאף אם יקבל טומאה מחדש אחר שתפח לא יטמא מדאורייתא. (וכדמשמע מפירש"י שם שכתב דמיא בעלמא הוא. וכן ממ"ש רש"י אח"כ (בדנ"ד רע"ב) בהא דמר סבר יש דיחוי באיסורין ופירש"י וכיון דאידחי אידחי ולא יקבל עוד טומאה מדאורייתא אלא מדרבנן עכ"ל וממילא נמי דומיא דהכי בהא דאמר מקודם דכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן היינו ג"כ דמדאורייתא לא יטמא אף אם יקבל טומאה אחר שתפח. וכנ"ל). רק הרמב"ם מפרש בהא דאמר רבה דכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן. מיירי רק לענין אם האוכל קיבל טומאה מתחלה בעודו פחות מכביצה. ואח"כ תפח ונעשה כביצה ושוב אח"כ לא נתחדש בו קבלת טומאה אחרת מחדש. משו"ה מדאורייתא אין טומאה הישנה חוזר וניעור עתה אחר שמתחלה בעת קבלת טומאתו לא נטמא. אבל מ"מ אם אחר שתפח קיבל טומאה מחדש שפיר נטמא ובתר השתא אזלינן בזה. (וי"ל ג"כ בפירוש הברייתא דמייתי הגמרא מקודם. בשר העגל שלא היה בו כשיעור ותפח ועמד על כשיעור טהור לשעבר וטמא מכאן ולהבא. ורש"י פירש טהור לשעבר היינו קודם שתפח כו'. ולהרמב"ם י"ל דטהור לשעבר היינו לענין טומאה שקיבל מקודם שתפח אף עכשיו נמי טהור משא"כ מכאן ולהבא אם יקבל טומאה מחדש יטמא כנ"ל). ולפ"ז רווחא שמעתתא במ"ש הרמב"ם המשנה דעוקצין כצורתה דבשר העגל שנתפח ובשר זקינה שנתמעטה משתערין כמו שהן. דהוא מפרש בהא דרב ור"ח ור"י אמרי משתערין כמו שהן היינו לענין מכאן ולהבא דבשר העגל שנתפח מקבל טומאה דאורייתא מכאן ולהבא כנ"ל ופסק כן. ומ"ש הרמב"ם בספ"ד מהל' אה"ט דשרץ ונבלה שנתפחו ועמדו על כשיעור מטמאין מד"ס. היינו דהתם לא נתחדש להם כח טומאה מחדש. ואחר שכבר פרחה טומאה מינייהו שוב לא תהיה חוזר וניעור בהם מדאורייתא אחר שתפח. וזהו מבואר ממתניתין דטהרות הנ"ל דתנן בשרץ ונבלה דאם הניחן בחמה ונתמעטו ואח"כ הניחן בגשמים ותפחו טמאין. ומוכח דאם מתחלתן לא היה בהם כשיעור ותפחו טהורין מדאורייתא כנ"ל. וכמבואר מדברי הרמב"ם שם שלקח דבריו ממתניתין דטהרות הנ"ל. משא"כ באוכל שהיה פחות מכשיעור ותפח ועמד על כשיעור ואח"כ נגעה בו טומאה מחדש שפיר נטמא מדאורייתא. ומעתה לק"מ מתניתין דטהרות הנ"ל לרב ור"ח ור"י ולא לרבה וכמבואר. (שוב ראיתי בירושלמי פ"ב דתרומות ה"ד דאיתא שם ג"כ פלוגתא זו בכזית שתפח. ומשמע שם דר"י ורשב"ל מפרשי במתניתין דטהרות בסיפא דהניחן בחמה כו' ותפחו טמאין כו'. דמיירי ג"כ בלא היה בהם כזית מעיקרו. ולא קאי ארישא. מיהו יש שם כמה שינויים דלא כגמרא דידן. ולפום גמ' דידן י"ל כדברינו הנ"ל. וכ"פ הרמב"ם): ו הן אמת דמה שפירש רש"י בהא דאמרינן יש דיחוי באיסורין וכיון דאידחי אידחי ולא יקבל עוד טומאה מדאורייתא כו'. בזה סותר רש"י שיטתו. דרש"י גופיה בפסחים (דל"ג ע"ב ד"ה בכביצה) ובזבחים (דל"א ע"א ד"ה לטמא) ס"ל דאוכל מקבל טומאה בכל שהו ורק לטמא אחרים בעינן שיהא בו כביצה. והתוס' שם ובשבת (דצ"א ע"א) ובב"ק (דע"ז ע"א) וחולין (דקי"ח ע"ב) ונדה (די"ז רע"ב) פליגי על פירש"י וס"ל דבפחות מכביצה אינו מקבל טומאה כלל. וכבר כתבו התוס' דרש"י גופיה חזר בו וס"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה ע"ש. וכאן בסוגיא דמנחות מבואר כדבריהם שחזר בו רש"י בזה. אך הרמב"ם ברפ"א מהל' ט"א פסק דאוכלין מקבלין טומאה בכ"ש וא"צ כביצה רק לטמא אחרים. ולפ"ז ע"כ צ"ל בגמ' דמנחות דהא דאמרינן יש דיחוי באיסורין היינו דכיון דאידחי אידחי לענין שלא יטמא עוד אחרים. וכן צ"ל הסברא באופן זה לפ"ד הרמב"ם באוכלין שהיה פחות מכשיעור ותפחו ועמדו על כשיעור וקיבלו טומאה מחדש שמטמאין אחרים עכשיו מדאורייתא מכאן ולהבא כנ"ל. אבל מחמת טומאה דלשעבר שקיבלו מתחלה בעוד שהיה פחות מכביצה טהורין מדאורייתא עכשיו ג"כ מטמא אחרים. דלא אמרינן שיהא חוזר וניעור בהן טומאה הישנה עתה להיות גם מטמא אחרים. כיון שמתחלה בעת קבלת טומאתן לא היה בהן כח טומאה כזו לטמא אחרים. מש"ה אף אחר שתפח לא יתחדש בהן מאליו כח חדש לטמא אחרים מעתה כל שלא קיבל טומאה מחדש וכנ"ל. ויש לבאר שיטת רש"י בסוגיא דמנחות הנ"ל. דמי הכריחו כאן לחזור משיטתו הקודמת ולפרש כאן בסוגיא זו כדעת האומרים דאוכלין פחות מכביצה אין מקבלין טומאה כלל וכנ"ל. (ואם מחמת דבסוגיא זו נקט הגמרא לשון טהורים. מ"מ בשאר דוכתי נמי איתא כהך לישנא ומפרשי ליה דטהורים היינו לענין שלא יטמא אחרים). ולכאורה היה י"ל משום דלא ניחא ליה לפרש הא דאמרינן דמ"ס יש דיחוי באיסורין היינו דכיון דאידחי אידחי לענין שלא יטמא עוד אחרים. שזהו דבר חדש שלא מצינו בכל דוכתא בגמרא לענין דיחוי רק למה שנוגע באותו דבר עצמו כגון בקדשים שנפסלו ושוב אין חוזרין ונראין או שהאי גברא נפסל מלהביא קרבן (בסנהדרין דמ"ז ע"א ושאר דוכתי). וכן לענין דיחוי אצל מצות היינו שאותו הדבר בעצמו נפסל ממצותו. וכל זה לענין גוף הדבר עצמו שנדחה מהכשרו ושוב אינו חוזר ונראה. אבל לא מצינו ענין דיחוי לענין פעולת דבר זה מה שיפעול על דברים אחרים ואינו נוגע כלל לאותו דבר עצמו שמעולם לא נדחה ממילתיה כלל