תורת חסד לח

אישתיק ולא חשיב עלה מיחייב על המחשבה דזריעה השתא נמי מיחייב. והרמב"ם ס"ל דכל את"ל פשיטותא היא. וכמ"ש שם הה"מ. ולכאורה מזה מוכח ג"כ שהרמב"ם פוסק דלא כרבה במנחות דאמר דבשר העגל שתפח ועמד על כשיעור מטמא מדרבנן. שזהו סתירה להך דרבא בשבת. וכמו שהקשו שם התוס' במנחות מהך דשבת דמאי מיבעיא ליה לרבא הא כיון דאילו לא תפחה ונמלך עליו לאכילה פטור דליכא שיעורא בשעת הנחה ומשום שתפחה לא מיחייב טפי כו' אפי' לבתר דתפחה פטור דלכמות שהן משערינן מדאורייתא עכ"ל התוס'. ולפ"ז מוכח מדברי הרמב"ם בהלכות שבת שם שפסק דאם תפחה ונעשית כגרוגרת חייב שזהו דלא כרבה במנחות דאמר שהתפיחה משלים לשיעורו רק מדרבנן וכנ"ל. אלא שבזה י"ל בפשיטות דהרמב"ם ס"ל דלא כדברי התוס' במנחות הנ"ל. רק ס"ל כדעת הרשב"א בחידושיו לשבת שם שמחלק בזה דאינו דומה שיעור שבת לשאר האיסורין. דאילו פיגול ונותר וחלב לא חייבה התורה בהם אלא כשיעור אכילה דהיינו כזית. וכיון שכן כל שאין בו כזית אע"פ שתפח ונראה ככזית הרי מ"מ לא נהנה גרונו בכזית ופטור. אבל הוצאת שבת בחשיבותא תליא מילתא. וכל שדרך הבריות להחשיב ולהצניע חייבין עליו בהוצאתו כו'. ואף פחות מכגרוגרת שתפחה ונראה ככזית מחשיבין אותו ומצניעין כמוהו ולפיכך חייב עכ"ד הרשב"א. וי"ל שהרמב"ם נמי סובר כן. ומש"ה פסק בזה לענין הוצאת שבת דחייב ולק"מ. אך יש להוכיח עוד מדברי הרמב"ם בפי"ד מהלכות מאכלות אסורות סוף ה"ד שכתב וז"ל כזית חלב או נבלה כו' היה פחות מכזית מבתחלה ונתפח ועמד על כזית אסור ואין לוקין עליו עכ"ל ויש לתמוה דלמה הוצרך הרמב"ם לומר שאסור פשיטא דאסור דהא קיי"ל דח"ש אסור מה"ת. והרבותא כאן רק דאינו לוקה. וא"כ הל"ל בקצרה דפטור. וכמ"ש שם הרמב"ם בתחלת דבריו בהניחו בחמה ונתמעט דהאוכלו פטור וה"נ הל"ל בזה דהאוכלו פטור. ולמה לו להשמיענו שאסור. אלא ודאי שכוונתו שבזה אסור מדאורייתא כדין שיעור שלם ולא כדין ח"ש ונ"מ לדינא מזה. ע"פ מ"ש בתשו' הרדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם (סי' קמ"ג) לפרש בדברי הרמב"ם בפ"א מהל' חו"מ ה"ז שכתב שם הרמב"ם דהאוכל מחב"פ כ"ש ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל כו'. והקשו עליו דלמה לי קרא ע"ז בחב"פ הא בכל האיסורין קיי"ל דחצי שיעור אסור מה"ת ופי' הרדב"ז בכוונת הרמב"ם משום דבכל האיסורין שאסור ח"ש מה"ת היינו רק באוכל ח"ש בעיניה אבל לא בח"ש ע"י תערובת ובחב"פ גם בח"ש בתערובת אסור מה"ת ע"ש. (ועיין מזה בפי' הר"ש בפ"ב ממס' טב"י מ"ג. וע' במהרש"א פסחים ר"ד מ"ד). ולפ"ז י"ל בדעת הרמב"ם דבפי"ד מהל' מ"א הנ"ל שבא להשמיענו דבנתפח ועמד על כזית אע"פ שאינו לוקה מ"מ אסור מה"ת כדין שיעור שלם ולא כדין ח"ש. ונ"מ דאף אם נתערב בתערובת ג"כ אסור מה"ת משא"כ בח"ש וכנ"ל. וכן י"ל עוד נ"מ לדינא. לפמ"ש המל"מ בפ"ה מהלכות יסוה"ת בדעת הרמב"ם דס"ל לענין שלא כדרך הנאתו דאסור מה"ת רק שאין לוקין עליו ומ"מ י"ל דזהו דוקא בשיעור שלם. אבל בחצי שיעור שאסור מה"ת מטעם דחזי לאיצטרופי ממילא בח"ש בשלא כדרך הנאתו שרי מה"ת דהא לא חזי לאיצטרופי בכה"ג למלקות. דבשלא כדרך הנאתו אף בכזית ליכא מלקות משא"כ היכא שנידון כשיעור שלם מדאורייתא רק שאין לוקין עליו. וכמו הכא בנתפח ועמד על כזית דאסור כדין שיעור שלם ממילא אף שלכדה"נ אסור מה"ת. ולפ"ז מוכח מדעת הרמב"ם דהכא ג"כ דכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדאורייתא משתער כמו שהוא עכשיו ולא מדרבנן. דאי נימא שזהו מדרבנן א"כ הדק"ל על הרמב"ם כאן למה הוצרך להשמיענו בנתפח ועמד על כזית שאסור והא אף ח"ש אסור מה"ת כנ"ל. ומה יתן ומה יוסיף בזה האיסור דרבנן שמחמת התפיחה שמשלמת לשיעורו על איסור דאורייתא הקודם לו שמחמת ח"ש שאסור מה"ת. א"ו דבכה"ג אסור מה"ת כדין שיעור שלם ושפיר נ"מ לדינא וכנ"ל. וזהו כדבריו בהל' ט"א הנ"ל דבשר עגל שתפח משתער כמו שהוא עכשיו מדאורייתא. וסותר לדבריו בהל' אה"ט הנ"ל שפסק דבכה"ג מטמא מדרבנן וכנ"ל. ואולי יש לדחות דהרמב"ם בפי"ד מהלכות מ"א הנ"ל שכתב אסור ואין לוקין עליו היינו אסור מדרבנן שמדבריהם התפיחה משלים לשיעור ומה שהקשינו דמאי נ"מ מהך איסור דרבנן כיון דבלא"ה ח"ש אסור מה"ת י"ל דנ"מ לפמ"ש הרלב"ח בתשו' (והובא בש"ך יו"ד סי' רל"ט ס"ק כ') דאע"ג דשבועה חלה על ח"ש כיון שאין איסורו מפורש בתורה מ"מ אין השבועה חלה על איסור דרבנן. (וכעין זה כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' נדרים ה"ט דהנודר לצום בשבת ויו"ט הנדר חל משא"כ לענין חנוכה ופורים שאיסור הצום בהם מד"ס אין הנדר חל עליהם שד"ס צריכין חיזוק. והיינו דעשו כאן חיזוק לדבריהם יותר משל תורה). וא"כ י"ל הכא גבי נתפח ועמד על כזית דמלבד איסור ח"ש דאורייתא יש בזה ג"כ איסור דרבנן מטעם שהתפיחה משלים לשיעור מדרבנן. ואין נדר ושבועה חל עליו. רק דלפמ"ש הרמב"ם בהלכות נדרים שם טעמא דמילתא דאין הנדר חל על איסור דרבנן שד"ס צריכין חיזוק. לפ"ז יש להוכיח מכאן במה שנסתפקו האחרונים בענין זה היכא דאמרינן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה מה דינו אם נזדמנו שני איסורים ביחד א' דאוריי' וא' דרבנן אם נימא דכיון דיש כאן איסור דאורייתא וד"ת אין צריכין חיזוק ממילא למה להם לעשות חיזוק לדבריהם בכאן שיפגע באיסור דאורייתא. או דמ"מ עשו חיזוק לדבריהם אף בכה"ג. דמגמ' דתענית (די"ז סע"ב) דפריך ותי"ל דהוי יום שלפני ר"ח ומשני ר"ח דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק כו'. מזה מוכח דהיכא דהוי איסור דאורייתא ואיסור דרבנן ביחד מ"מ עשו חיזוק לדבריהם התם לאסור את שלפניו (וכ"מ שם רדי"ח ובר"ה רדי"ט) ובתוס' יבמות (דל"ו ע"ב ד"ה ולא קתני) משמע דהיכא דהוי איסור דאורייתא ואיסור דרבנן ביחד שם לא עשו חיזוק לדבריהם. (וע' בש"ך יו"ד סי' פ"ז ס"ק ג'), ויש לחלק בין הנושאים. ומכאן יהיה ראיה דבכזית איסור שנתפח שיש בו איסור דאורייתא מטעם ח"ש. וגם איסור דרבנן משום דהתפיחה משלים השיעור מדבריהם. ומ"מ עשו חיזוק שלא יחול עליו נדר ושבועה כו'. ויש לחלק בזה ואכמ"ל. אך י"ל דאין מכאן ראיה כלל לספיקן של האחרונים הנ"ל. די"ל הכא דרק לענין נדר כתב הרמב"ם הטעם שאינו חל על איסור דרבנן משום שד"ס צריכים חיזוק יותר כו'. משא"כ לענין שבועה דאינו חל על שום מצוה מפורשת בתורה. בזה י"ל הסברא בלא"ה דאינו חל על איסור דרבנן משום דכל איסור דרבנן דינו כמו מפורש בתורה מחמת קרא דלא תסור. (וכמש"כ כן בתשו' הרלב"ח סי' ק"ג). והרמב"ם גופיה ס"ל בהל' ממרים דלא תסור נחשב כדאורייתא ממש. (ומ"מ לענין נדר אף דיש שני דעות אי חל על ל"ת. כמ"ש בש"ע יו"ד סי' רט"ו ס"ה וס"ו וע"ש בט"ז סק"ז. מ"מ לענין איסור דרבנן שמוזהר מלא תסור בזה י"ל דלכ"ע היה הנדר חל עליו אי לאו מטעם שכתב הרמב"ם הנ"ל שד"ס צריכים חיזוק כנ"ל(. ואין הטעם כלל הכא גבי שבועה מחמת שעשו חיזוק יותר כו'. ואיך שיהי' עכ"פ דברי הרמב"ם בספ"ד מהלכות אה"ט הנ"ל ודברי הרמב"ם שבפ"ד מהלכות ט"א הנ"ל סותרים זא"ז. וצריך יישוב: