תורת חסד לז

ור"ל. אבל לר' יוחנן ור' חייא ורב הוי מן התורה דמשתערין כמות שהן. ולפ"ז אם נימא דהלכתא כוותייהו דמשתערין כמו שהן מדאורייתא. א"כ בודאי גם לענין ברכה התפיחה משלים השיעור. אמנם לכאורה פי' זה דהתוס' הוא תמוה. כמו שתמה הרשב"א שם. דהא רבה מסיק התם דפלוגתייהו רק בשהיה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח. דמ"ס יש דיחוי באיסורין ומר סבר אין דיחוי באיסורין. ואם איתא דלר' חייא ורב ור' יוחנן ס"ל דכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדאורייתא. א"כ למה ליה למימר בטעמם משום דאין דיחוי באיסורין הואיל וכבר הי' בהם מקודם. בלאה"נ ליטמא משום דעכשיו יש בו שיעור. א"ו דאם לא היה בו שיעור מתחלה ועכשיו יש בו שיעור לכ"ע לא מטמא אלא מדרבנן. (וגם מפשטא דלישנא דקאמר כי פליגי כגון שהיה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח כו'. משמע דבלא הוה ביה מעיקרא ליכא פלוגתא ולכ"ע דרבנן). וגם מדברי התוס' שלפנינו ג"כ מוכח בהפך ממ"ש הרשב"א בשמם כנ"ל, ממה שהקשו במנחות שם (דנ"ד סע"א ד"ה דמעיקרא) תימה דבריש המצניע בעי רבא כו' מאי קמיבעיא ליה כו'. ואי נימא כפירוש התוס' שהביא הרשב"א דלר' חייא ורב ור' יוחנן משתערין כמו שהן מדאורייתא א"כ דילמא רבא בשבת נמי ס"ל כוותייהו ולא מקשו התוס' מידי. א"ו דהתוס' נמי מפרשים דכ"ע מודו בהא דכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן: ג ומיהו בתמיהת הרשב"א ע"ד התוס' שהביא ותמה עליהם מגוף דברי הגמ' דמסיק רבה דפלוגתייהו אי יש דיחוי באיסורין. ואם איתא דלרב ור"ח ור"י ס"ל דכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדאורייתא א"כ בלאה"נ ליטמא משום דעכשיו יש בו שיעור ולמה ליה למימר משום דאין דיחוי באיסורין וכנ"ל. היה י"ל וליישב תמיהתו בזה. (דלא נישוינהו לבעלי התוס' כטועים ח"ו בסוגיא במקומה). דלדעת התוס' שברשב"א ס"ל לפרש באופן זה. דהרי מתחלה סבר הגמרא דפלוגתא דאמוראי הכא הוא אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא אזלינן. ובזה מסיק אח"כ דכל היכא דמעיקרא הוה ביה והשתא לית ביה הא לית ביה. וא"כ בתר השתא אזלינן. וי"ל ג"כ להיפך דאם מעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה הא אית ביה. ואמאי אמרינן דאם מעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן. ונצטרך לומר שעכשיו חידש רבה סברא אחרת לגמרי דמדאורייתא בעינן שיהא בו שיעור בין בתחלה בין בסוף דוקא. וזהו דוחק קצת. אמנם לדברי התוספות שברשב"א הנ"ל יתפרש כך. דאליבא דרב ור"ח ור"י נשאר בסברת הגמרא הקודמת דהמה ס"ל דאזלינן בתר השתא לגמרי ולדידהו היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדאורייתא מטמאין. ורק לשמואל ור"ל ור"ש ברבי קאמר רבה (שבא לתרץ דבריהם) דס"ל דבכה"ג מטמא מדרבנן. וטעמייהו בזה יפורש בסמוך. ומה דאמר רבה כי פליגי כגון שהיה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח כו'. הכל קאי על שמואל ור"ל ור"ש ברבי שפירשו במתניתין דמשתערין לכמו שהן והיינו כמו שהיה מעיקרא (דכן משמע להו פירושא דמתני'). ע"ז קאמר רבה כי פליגי אינהו ומפרשי במתני' דהוי כמו מעיקרא. היינו דלדידהו מיפרשא מתני' בשהיה בו שיעור וצמק וחזר ותפח דג"כ אין מטמאין מדאורייתא משום דיש דיחוי באיסורין (וכפירש"י) והא דאינהו ס"ל דהיכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן היינו ג"כ מה"ט. דמדאורייתא יש דיחוי באיסורין. (ולא שנא בזה בין שהיה דחוי מעיקרו או שהיה נראה ונדחה כו'"). דעיקר סברתם דכל שנדחה מלטמא שוב לא תחזור הטומאה עליהם (וכעין מה שאמרו בזבחים דכ"ט ע"א. אמרת אחר שהוא כשר יחזור ויפסל). רק דפירושא דמתני' לדידהו ע"כ דמיירי בשהיה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח. דאל"כ לא משכחת לה לדינא דמתניתין שיהיו משתערין לכמות שהיו מעיקרא וכמבואר. אבל אליבא דרב ור"ח ור"י דמפרשי במתני' דמשתערין כמו שהן השתא. ולדידהו מתני' כפשטה וכמו דהוה מפרשינן מעיקרא. וא"צ לאוקמי כלל בשהיה בו שיעור וצמק כו'. והמה ס"ל דאין דיחוי באיסורין לעולם. ולק"מ על דברי התוס' שברשב"א הנ"ל ופירושנו זה לכאורה מוכרח בדברי הרמב"ם פ"ד מהט"א ה"ט. שפסק המשנה כצורתה. וז"ל בשר העגל שנתפח ובשר זקינה שנתמעטה משתערין כמו שהן עכ"ל. ומבואר דאינו מפרש כלל מתני' כאוקימתא דרבה בשהיה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח. והיינו משום שפוסק כרב ור"ח ור"י ולדידהו מתפרש מתני' כפשטה וכנ"ל. ומדברי הרמב"ם מוכח בהדיא דס"ל דבשר העגל שנתפח (אף שמתחלה לא היה בו כשיעור כלל) מדאורייתא משתער כמו שהוא עכשיו. דל"ל שזהו מדרבנן. דא"כ הוה ליה לחלק ביניהם דבשר זקינה שנתמעטה משתער כמו שהוא עכשיו מדאורייתא וטהור אף מדרבנן ג"כ. משא"כ בבשר עגל שנתפח מדאורייתא דינו כדמעיקרא ואינו מטמא. ורק מדרבנן מטמא. ומדנקט להו הרמב"ם בחדא מחתא בשר עגל שנתפח ובשר זקינה שנתמעטה ופסיק להו בסתמא דמשתערין כמו שהן משמע דמדאורייתא קאמר לתרווייהו. ומוכח שהיה מפרש בגמרא כפירושנו הנ"ל. (אלא שקצת יש לדחות דלעולם י"ל דהרמב"ם היה מפרש דרבה אליבא דכ"ע מפרש למתני' בשהיה בו שיעור וצמק וחזר ותפח. רק שהרמב"ם ס"ל דפירושא דרבה לא קאי למסקנא מאחר דכל שינויא דרבה בזה איצטריך משום דמעיקרא אותבינן לשמואל ור"ש ברבי ור"ל מברייתא דבשר זקינה שצמק טהור מכאן ולהבא. ומש"ה כדי לתרץ הך תיובתא חידש רבה הך שינויא דפליגי אי יש דיחוי באיסורין. והרי אח"כ מתיב הגמרא למ"ד יש דיחוי באיסורין ממשנה מפורשת פ"ג דטהרות דהניחן בגשמים ותפחו טמאין וחייבין עליהם כו' ומסיק בתיובתא. וממילא שוב יותר ניחא לפרש פלוגתייהו כסברת הגמ' מתחילה דפליגי אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא ודכ"ע אין דיחוי באיסורין. ואף דתיקשי מהברייתא לשמואל ור"ש ברבי ור"ל מ"מ זה עדיף טפי ממה דלשינויא דרבה הוי תיובתייהו ממתני' דטהרות. וכידוע בכמה דוכתי שהאמוראים ידעו המשניות טפי מהברייתות. וא"א לומר שהאמורא לא ידע המשנה. ומש"ה נשאר כפשטה פירוש המשנה דבשר העגל שתפח כו' ולא כשינויא דרבה. ומ"מ יותר מרווח לומר בדעת הרמב"ם שפירש כדעת התוס' שברשב"א הנ"ל). ואיך שיהיה מוכח מדעת הרמב"ם דס"ל שהתפיחה משלים לשיעורו מדאורייתא וכן הוא לפ"ד התוס' שברשב"א הנ"ל. ולפ"ז לענין ברכה נמי י"ל דהתפיחה משלים השיעור וחייב לברך ד ואמנם לכאורה יש סתירה בדברי הרמב"ם. דמדבריו בפ"ד מהלכות ט"א הנ"ל מבואר דבשר העגל שתפח משתער כמו שהוא עתה מדאורייתא וכנ"ל. ואולם בספ"ד מהלכות אה"ט כתב הרמב"ם וז"ל פחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבלה שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאין מד"ס עכ"ל. ומזה מוכח שפוסק כרבה דאמר דכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן. וזה סותר לדבריו הנ"ל. ועוד צריך לבאר בזה מדברי הרמב"ם בפי"ח מהלכות שבת הכ"ו שכתב שם וז"ל הוציא פחות מכגרוגרת לזריעה וקודם הנחה חזר וחישב עליה לאכילה פטור. ואם תפחה קודם הנחה ונעשית כגרוגרת קודם שימלך עליה לאכילה חייב שאפי' לא חישב היה חייב על מחשבת ההוצאה עכ"ל. והוא בעיא קמייתא דרבא בשבת (דצ"א ע"א). ובתר הכי קאמר שם ואת"ל כיון דאילו