תורת חסד לו

משום איסור לפ"ע הוה שרי לכתחלה בכה"ג כנ"ל. ולק"מ אמילתיה דרשב"א. רק השתא שחידש לו התרצן דכותי לא ציית דא"ל אנא גמירנא טפי מינך. דמלשון זה מבואר דהחשש בזה שהכותי יעשה איסור דאורייתא בחוה"מ. דבזה שייך לומר שהכותי טועה בדעתו וסובר דהוא יודע יותר הפשט בתורה דמלאכת חוה"מ שרי. משא"כ אם החשש שהכותי יעשה איסור דרבנן שגזרו חכמים לא שייך לומר כן שהכותי יאמר לו אנא גמירנא טפי מינך. דאף שהמה לא חיישי לגזירת חכמים מ"מ ל"ש לומר שהם גמירי טפי בגזירות חכמים (וי"ל דלענין זה דינו כעכו"ם). וע"כ דהחשש הוא שיעשה הכותי איסור דאורייתא בחוה"מ. וכיון דבאיסור דאורייתא אפי' לא קאי בתרי עיברי דנהרא אסור מדרבנן כנ"ל. א"כ שפיר פריך השתא א"ה ת"ל משום לפ"ע. דהא גם לטעמא דלפ"ע אסור לעולם. ותו ליכא נ"מ מהך טעמא דנקראת על שמו. ומשני חדא ועוד קאמר. דגם משום לפני עור יש איסור דרבנן אע"ג דלא הוי כמו תרי עיברי דנהרא וכנ"ל. וא"ש הכל ודברי הגמ' מדוקדקים. ולפ"ז יש מכאן ראיה להפוסקים הסוברים דעיקר איסור מלאכת חוה"מ הוא מדאורייתא. ומוכח ג"כ כדברינו דבאיסור דרבנן היכא דלא קאי בתרי עיברי דנהרא ליכא איסורא אפי' מדרבנן: ומעתה מבואר דמ"ש הרמ"א דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפ"ע היינו רק כשנותן לו משלו במתנה דאז הוי כמו תרי עיברי דנהרא דאינו יכול ליטלו מעצמו. ועיין בתוס' פסחים (דף כ"ב רע"ב) ובמהרש"א שם. אבל כשקונה ממנו במחיר כסף שבידו לקנות לו פת בכל מקום א"כ ליכא איסורא כלל. דבאיסור דרבנן היכא דלא קאי בתרי עיברי דנהרא י"ל דליכא איסורא כלל כנ"ל ואף את"ל דאפי' בכה"ג איכא איסורא בשאר איסור דרבנן מ"מ כבר כתבנו לעיל (אות ד') דיש לחלק בין איסור דרבנן שאסרו בהחלט ויש תורת איסור על אותו דבר ובין היכא שחכמים גזרו רק חיוב על האדם כמו נט"י לאכילה ואין על הפת שם איסור כלל ובכה"ג ודאי שרי. וגם מחמת שלא יברך ברהמ"ז אחר האכילה דהוי מדאורייתא מ"מ אין בזה איסור משום לפ"ע מטעם שכתב הב"ח וכן הסכים המג"א בסי' קס"ט כיון שבשעה שאוכל עדיין אינו עובר כלום רק אח"כ אינו מקיים חיובו ול"ד לאוכל בלא נט"י שעובר בשעת אכילה כו'. ועוד יש להאריך בזה הרבה ולצרף טעמים להיתר. וכעת אין להאריך יותר. וכבר מבואר שאין איסור בזה על בעה"ב המוכר להם וכנ"ל: סימן ו א ע"ד שאלתו. בשיעור כזית לענין ברכה אם היה פחות מכזית ונתנו במים ונתפח ועמד על כזית וידוע דברי תשו' גינת ורדים (בג"ה סי' קכ"ב. שהובא בבאה"ט רס"י ר"י) ושאר אחרונים שהביאו ראיה לדין זה מגמרא דמנחות (דנ"ד ע"א) תנן התם בשר העגל שנתפח ובשר זקינה שנתמעך משתערין לכמו שהן כו'. ומסיק שם אמר רבה כל היכא דמעיקרא הוה ביה כו' וכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא הוה ביה מדרבנן. וא"כ לענין ברכה נמי בכה"ג יש לחייב מדרבנן. ובתשו' גו"ר שם כתב לדחות ראיה זו. די"ל דכיון שעיקר הברכה הוא תקנתא דרבנן והך מילתא שהתפיחה משלים לשיעורו זהו ג"כ מדרבנן והוי כתרי חומרי אהדדי וא"צ לברך בכה"ג. ומעלתו הקשה על דבריו. דהא במנחות שם אמרינן ג"כ לענין טומאת פיגול ונותר דהוי מדרבנן דאם תפח טמא מכאן ולהבא מדרבנן. ואמרינן התם סד"א הואיל וטומאת פיגול ונותר דרבנן היא כולי האי בדרבנן לא עבוד רבנן קמ"ל. וא"כ ה"נ לענין ברכה דמדרבנן ג"כ יש לחייב מדרבנן אם התפיחה משלים השיעור עכ"ד מעלתו. וכבר קדמו בזה בתשו' קול אלי' סי' ח' להשיג כן על הגו"ר. אך אין בזה כדי השגה על הגו"ר. חדא דהגו"ר דייק בלישניה שם. ועיקר דבריו מ"ש שם לחלק משום דברכה עיקר החיוב מדרבנן. והיינו דלא מצינו בכה"ג חיוב מדאורייתא בברכה על שיעור כזית. משא"כ בטומאת פיגול ונותר דמדרבנן מ"מ טומאה יש לה עיקר בדאורייתא ויש בכה"ג טומאה דאורייתא בשיעור זה. ומש"ה החמירו בכה"ג אף לענין הטומאה דרבנן. ומצינו בכ"ד בש"ס כעין חילוק זה. ועוד י"ל דהכא עדיף טפי. דידוע הסברא שאמרו בכ"ד שבחדא מילתא גופה א"א לחלק בין דאורייתא ובין דרבנן שבה. (ואף לענין מה דקיי"ל דספיקא דרבנן לקולא ג"כ כתבו האחרונים בשם הרדב"ז דאם נפל הספק על שניהם על איסור דאורייתא ועל איסור דרבנן ממילא יש להחמיר בזה לענין האיסור דרבנן ג"כ. ואין לחלק בחד מילתא. וכ"מ בכ"מ בפ"ב מהלכות חו"מ בשם ה"ר מנוח כסברא זו. ועיין בתוס' ברכות דף ט"ז ע"ב ד"ה אנינות. ובתוס' חולין ריש דף י"ב וש"ד. ובדבר הזה יש כמה סתירות. והארכתי בזה במ"א). וה"נ בפיגול ונותר כשתפח ועמד על כביצה מאחר שמעתה נידון בכביצה לענין טומאת אוכלין (דפיגול ונותר ג"כ מטמאין טומאת אוכלין דקיי"ל כרבנן דר"ש במנחות דק"א ע"ב וברמב"ם ספ"א מהלכות טו"א). ממילא אין לומר דלענין טומאה דרבנן דפיגול ונותר יהיה נידון כפחות מכביצה. ולא נחלק בזה בחדא מילתא. משא"כ לענין ברכה י"ל דבכה"ג א"צ ברכה. כיון שעיקר הברכה מדרבנן והשלמת השיעור ע"י תפיחה ג"כ דרבנן. ותרי חומרי בהדדי לא החמירו. ומלבד זה י"ל לפי המבואר בתשו' הרא"ש כלל ב'. ובתשובת הרשב"א סי' תס"ב. דהא דאמרינן במנחות שם דכל היכא דמעיקרא לא הוה בה והשתא הוה בה מדרבנן. דטעמא דמילתא דגזרו רבנן בכה"ג הוא משום מראית העין כיון דהשתא איכא שיעורא והרואה סבר שהיה בה שיעור מעיקרא אי שרית ליה או מטהרת ליה בכה"ג מיחלף ליה בהך דהוה בה שיעור מעיקרא. ולפ"ז י"ל דמשום מראית העין גזרו שם איסור או טומאה. אבל לא מצינו לענין ברכה שיתקנו ברכה משום מראית העין. ומיהו מדברי הרשב"א בתשו' שם איכא למישמע לענין איסורין דרבנן אפי' באיסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא נמי אמרינן דהתפיחה משלים השיעור מדרבנן (ולא כסברת הגו"ר הנ"ל לחלק דבאין לו עיקר בדאורייתא לא החמירו בזה). דהרשב"א ביאר שם לענין חלה דאין לחייב בעיסה שתפחה בעת אפייתה משום דבזה ליכא גזירת הרואים. דהרואים יתלו במה דאיכא למיתלי. דאי חלת ח"ל היא תולין שניטלה חלתה ואפילו לא ניטלה אוכל והולך ואח"כ מפריש כו'. והרי חלת ח"ל להרשב"א חשוב איסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא וקיל טפי. וכמבואר מדברי הרשב"א גופיה שהביא הב"י ביו"ד סי' צ"ט לענין אין מבטלין איסור לכתחלה ע"ש. ומ"מ אם לא מחמת הטעם דאיכא למיתלי בזה היה הרשב"א מחייב בחלה בעיסה שתפחה וכנ"ל ומזה משמע דבשאר איסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת יש להחמיר שהתפיחה יהיה משלים לשיעורו. ומ"מ לענין ברכה אין לחייב כה"ג בברכה מפני מ"ע וכנ"ל. וגם אפשר ג"כ דלא שייך מראית העין לענין ברכה כלל דהרואים ג"כ יתלו במצוי לתלות בכמה גווני ואין להאריך: ב אך ראיתי בחי' הרשב"א במנחות שם. שהביא בשם התוס' שפירשו דהא דאמר רבה כל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן. היינו לר"ש ברבי