תורת חסד לה

דאדרבה מוכח מכאן דהמכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר בלפ"ע מה"ת וכנ"ל. ויתיישב בזה קושיא חמורה שהקשה בתומים שם ע"ד הנ"י והרמ"א דבריבית דרבנן לא נפסל הלוה לעדות מהא דפריך הגמרא בסנהדרין (דכ"ה ע"א) אהא דאמר רבא לוה בריבית פסול לעדות והאנן תנן מלוה בריבית ומשני מלוה הבאה בריבית. והרי התוס' פירשו במתני' דמיירי בריבית דרבנן וא"כ הא באמת בריבית דרבנן הלוה כשר לעדות ורבא ע"כ מיירי בריבית קצוצה וא"כ מאי פריך הגמרא לרבא ממתני'. וגם למאי דמשני הגמ' מלוה הבאה בריבית דאף הלוה בכלל הפסול וקשה דהא מתני' מיירי בריבית דרבנן שהלוה כשר לעדות. והתומים תירץ דלהך דעה דס"ל דבריבית דרבנן הלוה כשר לעדות עכצ"ל דס"ל כדברי הפוסקים דבריבית דאורייתא נמי אף המלוה אינו פסול לעדות אלא מדרבנן ומתני' בריבית דאורייתא מיירי עכ"ל התומים. ודבריו תמוהין דלהדיא מבואר בד' הנ"י דס"ל דבריבית דאורייתא המלוה פסול לעדות מה"ת ומ"מ ס"ל שם דבריבית דרבנן הלוה כשר לעדות. וגם אם איתא לדברי התומים שלדברי התוס' וש"פ יהיה מוכח דאף הלוה פסול לעדות בריבית דרבנן לא היה הרמ"א סותם דבריו כד' הנ"י בזה. אמנם אם נימא כנ"ל דאף המכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר בלפ"ע מה"ת. רק דלא נפסל לעדות אף בעובר לפ"ע מה"ת כיון דלפ"ע הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכד' הכ"מ כנ"ל. ולפ"ז י"ל דשפיר פריך הגמרא בסנהדרין שם לרבא דאמר לוה בריבית פסול לעדות ממתני' דתנן מלוה בריבית. והיינו דלרבא לטעמיה ליכא לשנויי כן לחלק ולומר דבריבית דרבנן הלוה כשר לעדות משא"כ בריבית דאורייתא וכנ"ל. דהא מבואר בפסחים (דמ"א רע"ב) ובב"מ (דקי"ד ע"ב) ובמנחות (דנ"ח ע"ב) דרבא ס"ל דלאו שבכללות לוקין עליו. (ואף שהתוס' כתבו שם שזהו מסוגיות הפוכות דבנזיר הגי' איפכא. מ"מ י"ל דהגמ' בסנהדרין נמי אזיל להך גירסא). וא"כ לרבא לוקין ג"כ על לאו דלפ"ע. וממילא אף בריבית דרבנן כיון שעובר בזה בלפ"ע מה"ת וכנ"ל א"כ יש לפסול הלוה לעדות מחמת שעבר בלפ"ע מה"ת והוי לאו שיש בו מלקות לשיטת רבא גופיה. ואם נימא בזה כסברת הנ"י בשהלוה בריבית אינו נפסל לעדות משום דלא משמע להו לאינשי איסורא בריבית רק למלוה דאית ליה רווחא אבל ללוה דמפסיד לא (וגם איסור לפ"ע לא משמע להו בזה) א"כ בריבית דאורייתא ג"כ יהיה הלוה כשר לעדות מה"ט. ושפיר מקשה הגמרא לרבא ממתני' ומשני מלוה הבאה בריבית. אבל לדידן דקיי"ל לאו שבכללות אין לוקין עליו וא"כ הוי לאו דלפ"ע לאו שאין בו מלקות דלא נפסל לעדות שפיר יש לחלק דבריבית דרבנן לא נפסל הלוה לעדות וכנ"ל. ולפ"ז יש ראיה מכאן דבאיסור דרבנן יש לפ"ע מה"ת וכנ"ל. ועפ"ז יש מקום ג"כ לומר בהא דבגמרא בסנהדרין שם גבי בר ביניתוס דאסהידו ביה תרי סהדי ח"א קמי דידי אוזיף בריביתא וח"א לדידי אוזיף בריביתא ופסלי' רבא לבר ביניתוס ופריך הגמ' והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול לעדות וה"ל רשע כו', והקשה בנ"י דכיון דפסול הלוה אף בריבית קצוצה אינו רק מדרבנן א"כ מאי מקשה הגמרא דהא פסול דרבנן בעי הכרזה והאי עד לא הכריזו עליו ועדיין כשר הוא לעדות עד שיכריזו עליו. ולבסוף העלה מזה לחדש דא"צ הכרזה אלא לשאר עדות אבל מ"מ לאותו עדות שנפסל בשבילו לא ראו חכמים להאמינו ואפי' בלא הכרזה פסול (והובא בסמ"ע ס"ק י"ח וע"ש בש"ך ס"ק כ"ג). ולפי הנ"ל י"ל בזה דהא דלוה אינו פסול בריבית דאורייתא רק מדרבנן הוא מטעם דלא משמע לאינשי איסורא בריבית רק למלוה ולא ללוה כנ"ל. וי"ל הסברא באופן אחר ממ"ש לעיל והוא דמ"מ איסור לפ"ע ידוע לאינשי כמו בכל האיסורים שבתורה וה"נ הרי מכשילו למלוה באיסור. רק משום לאו דלפ"ע נפסל לעדות דהוי לאו שבכללות ואין בו מלקות כנ"ל. ומשום איסור ריבית בעצם שעל הלוה כמו על המלוה זהו לא משמע לאינשי כנ"ל. משא"כ לרבא לטעמיה דלוקין על לאו שבכללות ולדידיה משום לאו דלפ"ע לחוד ג"כ נפסל לעדות מדאורייתא. א"כ לדידיה גם הלוה בריבית פסול לעדות מה"ת ופסולין דאורייתא א"צ הכרזה. ושפיר מקשה הגמרא לרבא וא"ש: ט ונחזור לדברינו. דאחר שביארנו דיש פלוגתא בפוסקים באיסורין דרבנן אי שייך איסור דלפ"ע כלל וגם באיסור דאורייתא היכא דלא קאי בתרי עיברי דנהרא אי יש בזה איסור דרבנן ג"כ יש בזה כמה סתירות כנ"ל. מעתה יש מקום לומר דבאיסור דרבנן היכא דלא קאי בתרי עיברי דנהרא ויכול לעבור האיסור בעצמו אז לכ"ע ליכא איסור דרבנן בזה. ואף שדחינו הראיה מדברי הרא"ש דב"מ הנ"ל מ"מ הסברא בעצמה נכונה. ויש להביא סעד לסברא זו מגמרא דספ"ק דע"ז הנ"ל. דתנא רשב"א לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו וכותי זה עושה בו מלאכה בחוה"מ אבל עכו"ם מאי שרי כו' דאמרינן ליה וציית כותי נמי אמרינן ליה וציית כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך א"ה מאי איריא מפני שנקראת על שמו ת"ל משום לפ"ע לא תתן מכשול. והקשו בתוס' דמאי קאמר אי הכי דאמילתיה דרשב"א גופיה היה יכול להקשות ת"ל משום לפ"ע כו'. ומה שתירץ ה"ר אלחנן בתוס' דאא"ב כותי נקט לרבותא וה"ה עכו"ם ניחא כו'. מלבד שזה דוחק לומר דנקט טעמא דנקראת על שמו משום דשייך נמי בעכו"ם כיון שלא הזכיר כלל עכו"ם. וגם י"ל לדברי הר"ר אלחנן גופי' בתוס' שם (דכ"א סע"ב) שמפרש מתחלה פירכת הגמרא אבל לעכו"ם מאי שרי דדייק ממתניתין דשרי שדהו לעכו"ם וליכא מאן דפליג. וא"כ הדק"ל הכא מאי א"ה דקאמר הא מהברייתא גופיה י"ל באמת כן דלהשכיר לעכו"ם נמי אסור ולק"מ. ורק תחלת פרכת הגמרא אבל שדהו לעכו"ם שרי הוא מכח מתני' דליכא מאן דפליג עלה דשרי להשכיר שדהו לעכו"ם. וא"כ מתחלה היה יכול להקשות כן ולמילתיה דרשב"א גופיה למה לא נקט טעמו דלפ"ע כיון דפשיטא להמקשה דלהשכיר לעכו"ם שרי מכח מתני' וכנ"ל. וגם י"ל במה דמשני הגמרא חדא ועוד קאמר וקשה כמ"ש הרמב"ן והריטב"א דמ"מ היכי שביק התנא טעמא דלפ"ע דאורייתא ונקיט טעמא דמראית העין דהוי מדרבנן. ולפי הנ"ל י"ל דמתחלה לא היה יכול להקשות כן אמילתיה דרשב"א גופיה דת"ל מלפ"ע. די"ל דמש"ה נקיט טעמא מפני שנקראת על שמו דנ"מ להיכא דליכא טעמא דלפני עור כגון שאם לא ישכור לו שדה זו ישכור לו שדה אחרת ולא הוי כמו תרי עיברי דנהרא. (ואף שכתבנו לעיל סוף אות ה' דאין היתר בזה מאחר שיכול לעשות מלאכה בשדה זו וגם בשדה האחרת. מ"מ י"ל דנ"מ אם ידוע שאין ביכולתו לשכור רק שדה אחת). ואף דאכתי יש איסור דרבנן אע"ג דלא קאי בתרי עיברי דנהרא כנ"ל. מ"מ לק"מ הכא. די"ל דס"ל איסור מלאכת חוה"מ דרבנן ובאיסור דרבנן היכא דלא קאי בתרי עיברי דנהרא ליכא אפי' איסור דרבנן וכנ"ל. א"נ י"ל דאפי' תימא איסור מלאכת חוה"מ דאורייתא מ"מ לפמ"ש התוס' בחגיגה והרא"ש במ"ק דקרא דאיסור מלאכת חוה"מ הוי דרשה פשוטה שאפי' הצדוקין מודין בה. וא"כ י"ל דה"ה נמי דהכותים מודין בה. רק דידוע דברי הרמב"ן דמלאכות חוה"מ יש מהן דאורייתא ויש מהן דרבנן כו'. ולא יעשה הכותי בחוה"מ מלאכה דאורייתא רק דלאיסור דרבנן לא חייש הכותי ואנן חיישינן למראית העין אפילו באיסורא דרבנן. כדאיתא בשבת (דנ"ד ע"א) ובשאר דוכתי. משא"כ