תורת חסד לד

ז ונבא לבאר דינא בנ"ד. דמ"ש המג"א דאם הפרוסה של האוכל רק שהוא מושיט לו שרי כיון שהיה יכול ליטלו בעצמו ולא הוי כמו בתרי עיברי דנהרא. דבריו נראין בזה. ומה שנסתפק דאפשר דאיכא איסור משום מסייע ידי עוברי עבירה. הנה ע"כ לא מצינו שיהיה אסור מדרבנן להושיט אף היכא שהיה יכול ליטלו בעצמו משום מסייע ידי עוברי עבירה אלא באיסור דאורייתא. אבל באיסור דרבנן דיש סוברים דליכא כלל איסור לפ"ע באיסור דרבנן כמש"ל מדברי הרמב"ן והריטב"א ומסתברא בזה דאף לפ"ד התוס' דיש לפ"ע באיסורין דרבנן היינו דוקא בתרי עיברי דנהרא דבכה"ג באיסור תורה הוי איסור לפ"ע מדאורייתא בזה גזרו בשל דבריהם ג"כ. אבל אם לא הוי בתרי עיברי דנהרא דבזה אפילו באיסור דאורייתא אסור רק מדרבנן משום מסייע ידי ע"ע. ממילא בכה"ג באיסורי דרבנן שרי לגמרי ולא גזרו גזירה לגזירה כי האי. (ולא דמי להא דאין מסייעין ידי ע"ע בעסק גמור שעוסק במלאכתו עמו בדבר איסור כמו באשת חבר שבוררת וטוחנת עם אשת ע"ה וכה"ג): וזה מבואר ג"כ לפמ"ש הריטב"א הנ"ל הטעם בזה דאסור מדרבנן אף בלא תרי עיברי דנהרא כיון דכל ישראל עריבין זה לזה וחייבין למחות בידו וכש"כ שלא יגרום לו איסור. וכבר כתבו האחרונים דהא דכל ישראל עריבין זה לזה היינו דוקא באיסורי תורה ולא באיסורין דרבנן (והפמ"ג באו"ח סימן קס"ז נסתפק בזה). ואפילו באיסור תורה שאינו מפורש קיי"ל באו"ח (סימן תר"ח) דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. וא"כ באיסור דרבנן אם יודע בבירור שלא ישמע לו דאין עליו עבירה כלל משום ערבות וא"צ למחות בידו י"ל דכל היכא שיכול ליטול האיסור מעצמו אין איסור ג"כ להושיט לו. וכן מוכח לכאורה ג"כ מדברי הרא"ש (פ"ה דב"מ סימן מ"ב) שהובא לעיל שכתב להוכיח דבריבית דרבנן אין איסור על הלוה רק משום לפ"ע לא תתן מכשול. ולכאורה לא נ"מ מידי מהא ולאיזו הלכתא ביאר הרא"ש כן). דמה לי אם יש עליו איסור דרבנן משום לפ"ע או איסור דרבנן אחר. דהא הרא"ש גופיה בשבת ס"ל דאף אם לא קאי בתרי עיברי דנהרא מ"מ יש איסור מדרבנן משום מסייע ידי ע"ע. וא"כ לא נ"מ מידי הכא מזה. אמנם אם נימא דבאיסור דרבנן היכא דלא קאי בתרי עיברי דנהרא ליכא איסורא כלל א"ש דברי הרא"ש הכא דנ"מ לדינא. דבכה"ג שהמלוה יכול ליקח הריבית מאחר אז אין על הלוה שום איסור כלל בריבית דרבנן. ואין להקשות מהא דאמר רבא התם רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוה ספי מה נפשך אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד כו'. והיינו דמש"ה ע"כ יתפרש השטר באופן אחר שהברירה ביד רב עיליש כדפירש"י (ובאינש אחרינא דלא אתחזק בהכי דיינינן לשטרא כפשטיה וה"ל שטר שיש בו ריבית. וכ"פ בש"ע סימן קע"ז סכ"ה). והשתא אם איתא דבריבית דרבנן היכא שהמלוה יכול ליקח ריבית מאחר אז שרי להלוה לכתחלה ליתן לו. א"כ מנליה לרבא להוציא השטר ממשמעותו ודילמא הכי הוה מעשה דרב עיליש שקבל ממנו פלגא באגר ופלגא בהפסד כפשוטו והעובדא היה באופן הנ"ל שאין שום איסור בזה על רב עיליש ושרי ליה לכתחלה לעשות כן. וי"ל דגברא רבה כרב עיליש לא עביד הכי ממדת חסידות אע"פ שאין שום איסור בזה. אך לפ"ד המל"מ (פ"ד מהל' מלוה ה"ב) שהביא שם תשובת פ"מ דס"ל דהיכא דהלוה חזי שהמלוה היה מוזיף בריבית הני דמים גופייהו לישראל אחר בכה"ג אין הלוה עובר בלפ"ע כיון שהמלוה היה יכול ליקח הריבית מאחר ולא הוי כתרי עיברי דנהרא. והמל"מ חולק עליו וס"ל דבכה"ג עובר הלוה בלפ"ע דדוקא במושיט כוס יין לנזיר היכא שהנזיר יכול ליטלו מעצמו שאז לא היה נעשה איסור לפ"ע כלל מש"ה אף אם הושיט לו זה אינו עובר בלפ"ע. אבל גבי ריבית דאם לא היה זה לוה ממנו היה לוה אחר עובר בלפ"ע בשביל זה לא נפטר לוה זה מאיסור לפ"ע. ועוד דדילמא הלוה אחר היה חוזר בו ולא ילוה באיסור ונמצא שלוה זה הוא שהכשיל למלוה. עכ"ד המל"מ. ולפ"ז בריבית ליכא שום גוונא כלל שלא יהיה איסור לפ"ע על הלוה. דאף שיש לוה אחר ישראל שרוצה ללוות ממנו בריבית עכ"ז לוה זה עובר בלפ"ע לפ"ד המל"מ הנ"ל. (ובאם יש לוה אחר כותי שרוצה ללוות ממנו בריבית דהוי היתר גמור הא פשיטא שעי"ז לא נפטר הלוה ישראל מלפ"ע במה שמכשילו באיסור ריבית לישראל). וא"כ הדק"ל על הרא"ש הנ"ל. דמאי נ"מ בהא דאין איסור על הלוה בריבית דרבנן רק משום לפ"ע. כיון דגם משום לפ"ע אסור בכל גווני. ומה חילוק יש בין איסור דרבנן מחמת לפ"ע או איסור דרבנן אחר כנ"ל. ולכאורה יהיה מזה ראיה לדברי הפ"מ שהביא המל"מ וכדברי הכנה"ג ריש הל' ריבית דס"ל דכשיש ישראל אחר שרוצה ללוות ממנו בריבית אין לוה זה עובר בלפ"ע כלל. ולדבריהם ניחא דברי הרא"ש הכא כנ"ל. שוב ראיתי בספר תפארת שמואל על הרא"ש בב"מ שם שמפרש בדברי הרא"ש דנ"מ להיכא שמצילו מריבית דאורייתא ומביאו לריבית דרבנן כו'. מיהו לפ"ד המל"מ הנ"ל לא ברירא להתיר אף בכה"ג. (ועוד יש להקשות לפ"ז דאם נחליט לומר שזהו היתר גמור בכה"ג בשביל להציל חבירו מריבית דאורייתא. א"כ בעובדא דרב עיליש הנ"ל מנליה לרבא לאפוקי השטר ממשמעותו דשמא עובדא דרב עיליש היה בכה"ג בהיתר גמור. ובזה ל"ל דמ"מ מדת חסידות למנוע מזה אף בכה"ג. דכיון שההיתר בזה הוא בשביל להציל חבירו מאיסור דאורייתא אין סברא שיהיה מדת חסידות שלא להצילו מאיסור דאורייתא) וג"ז דוחק. ולהנ"ל א"ש: ח אך י"ל דברי הרא"ש דב"מ בע"א דא"ש ברווחא. לפמ"ש הנ"י בסנהדרין בפז"ב דבריבית דרבנן אין הלוה נפסל לעדות רק המלוה כיון דבריבית דרבנן אין איסור על הלוה כדמוכח מהך דרב עיליש כו'. וכ"פ ברמ"א בח"מ סי' ל"ד ס"י בהג"ה. וא"כ שפיר נ"מ לדינא בהא דבריבית דרבנן אין איסור על הלוה רק משום לפ"ע דמש"ה לא נפסל הלוה לעדות. (ועי' ברמ"א ביו"ד ר"ס ק"ס שכתב בשם הרא"ש והנ"י דבריבית דרבנן אינו עובר רק בלפ"ע כו', הרי מבואר דמשום לפ"ע דרבנן לא נפסל לעדות. ואף דבשאר איסור דרבנן נפסל לעדות מדרבנן מ"מ בלפ"ע דרבנן הקילו). ולכאורה מכאן יש לפשוט דלפ"ד התוס' דס"ל דבאיסורין דרבנן יש ג"כ איסור לפ"ע מ"מ היינו ג"כ איסור דרבנן. דאי נימא (כמו שנסתפקנו לעיל בתחלת דברינו) דאף מי שמכשיל חבירו באיסור דרבנן יהיה עובר בלאו דלפ"ע מה"ת וכמו במייעצו עצה שאינה הוגנת דעובר בלאו דלפ"ע מה"ת כמ"ש הרמב"ם וכנ"ל. א"כ אמאי אין הלוה נפסל לעדות בריבית דרבנן אם נימא דעובר בזה בלאו דלפ"ע מה"ת. וראיתי להכ"מ בספי"ב מהלכות עדות שפירש בדברי הרמב"ם שכתב בטבח שהוציא טריפה מת"י שפסול לעדות רק בטבח ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים אבל בשוחט לאחרים ונמצא טריפה שעובר בלאו דלפ"ע לחוד אינו פסול לעדות דהוי לאו שאין בו מלקות דהוא לאו שבכללות והובא ג"כ בסמ"ע בסי' ל"ד (ס"ק ט"ז). ולכאורה מ"מ ה"ל לפסלו לעדות מדרבנן כמבואר שם ברמ"א (בס"ב) דבלאו שאין בו מלקות נפסל מדרבנן. ומדבריהם משמע דאף מדרבנן לא נפסל משום לאו דלפ"ע. (וצ"ל דבלאו לפ"ע לא פסלוהו אף מדרבנן דבלפ"ע הקילו כנ"ל וגם י"ל משום דהוי מלתא דלא פסיקא דבלא קאי בתרי עיברי דנהרא ליכא איסורא כנ"ל). ובזה היה י"ל פרפרת א'