תורת חסד לג

עכ"ל. מוכח מדבריו דאילו היה העכו"ם מצווה ע"ז היה אסור לדרוך עמו אע"פ שיכול לדרוך בעצמו (ולפמ"ש לעיל י"ל בזה). ולכאורה יש להוכיח כן דאפילו בעכו"ם יש איסור דרבנן אף היכא דלא קאי בתרי עיברי דנהרא ויכול ליטלו בעצמו. מהא דאיתא בנדרים (דס"ב ע"ב) ר"א ה"ל ההוא אבא זבניה לבי נורא א"ל רבינא לר"א האיכא לפ"ע לא תתן מכשול א"ל רוב עצים להסקה ניתנו. והיינו דכל דאיכא למתלי בהיתרא תלינן. וכ"כ שם התוס' והרא"ש והר"ן. ואם איתא הול"ל דבלא"ה שרי כיון שיכול העכו"ם לקנות עצים ממקום אחר. א"ו דאפילו בכה"ג יש איסור דרבנן אפילו בעכו"ם. אך ראיתי בחדושי הרב המאירי בנדרים שם שנראה מדבריו שמפרש שם דמיירי בגוונא שאפשר שלא יזדמנו לו לעכו"ם אלא על ידו ע"ש. והנה בספר המקנה בקידושין שם כתב ליישב פירש"י מקושיית התוס' הנ"ל דס"ל לרש"י דהא דאמרינן דאינו עובר בלפ"ע אם לא קאי בתרי עיברי דנהרא היינו דוקא אם הוא יכול ליקח זה הדבר בעצמו אבל אם הוא בענין שאם לא יתן לו זה יכול להגיעו ע"י איש אחר או שהוא יכול למצוא אמ"ה במקום אחר מ"מ כיון שזה הדבר עצמו אינו מגיע לב"נ בעצמו חייב משום לפ"ע, וכדמוכח מהא דאין מוכרים להם כלי זיין ואין מוכרים להם בהמה דקה משום לפ"ע. ואף שיכולין ליקח במקום אחר מ"מ עובר עליו משום לפ"ע. עכ"ל המקנה. ולדבריו צ"ל דהא דאמרינן בע"ז דאי אית ליה בהמה לדידיה שרי למכור לו היינו משום שכבר יש לו בהמה. אבל משום שיכול ליקח בהמה ממקום אחר זהו לא מהני להתיר מדאורייתא משום לפ"ע. (ולפי דבריו היה ניחא ג"כ מה שהקשיתי מגמרא דנדרים הנ"ל). אך לא נראה כדבריו מדברי כל הפוסקים דמבואר בהפך. וראיותיו של בעל המקנה הנ"ל אין מוכרחים כ"כ. דמ"ש ראיה מהא דאין מוכרים להם בהמה דקה ואף שיכול ליקח במ"א, יש לתמוה שלא הביא דברי התוס' בע"ז (די"ד ע"ב ד"ה מקום) שהקשו למה אסרו למכור בהמה דקה לעכו"ם אף היכא דאית ליה בהמה לדידיה ותירץ הר"י דשאני רביעה שהוא מתאוה לכל בהמה ובהמה. ובדבריהם אלו ניחא ג"כ בהא דפריך בספ"ק דע"ז בהא דאסור להשכיר שדה לכותי ות"ל משום לפ"ע, ולא משני דנ"מ באם אית ליה לכותי שדה אחר דליכא משום לפ"ע. וע"כ דבזה עובר משום לפ"ע כיון שיעשה מלאכה בחוה"מ גם בשדה זו שמשכיר לו מלבד שדה שלו. ואין היתר באית ליה בהמה לדידיה רק לענין הקרבה לע"ז דלא יקריב רק אחת או זו או זו מש"ה בכה"ג ליכא לפ"ע. ובזה נדחית גם ראייתו השניה של בעל המקנה הנ"ל מהא דאין מוכרים להם כלי זיין אף שיכולים ליקח במ"א דזהו ג"כ הוי דבר שאין לו קצבה. ושפיר עובר בלפ"ע בזה. אבל בדבר שיש לו קצבה ויכול ליקח במ"א אינו עובר מדאורייתא בלפ"ע. והעיקר ביישוב פירש"י בקידושין הנ"ל כמ"ש לעיל דס"ל לרש"י דבכה"ג יש איסור דרבנן וכנ"ל. ו אך ליישב ג"כ דברי התוס' בקידושין הנ"ל שלא יהיו סותרים דבריהם בשבת הנ"ל דס"ל דיש איסור מדרבנן אף בלא קאי בתרי עיברי דנהרא לישראל עכ"פ, י"ל ע"פ דברי הריטב"א בפ"ק דע"ז שכתב לחלק בזה דדוקא במושיט כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ דתבעי לה סתמא ואנו חוששים לתקלה אז אם לא הוי בתרי עיברי דנהרא שרי כיון דמצי עביד האיסור שלא על ידינו ואע"פ שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישינן. אבל אי תבע לו בפירוש לאיסורא יש איסור דרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה אפילו כשיכול ליטלו בעצמו כל שאנו גורמים לו לעשות איסור. וכדמוכח מהא דקיי"ל דאין מחזיקין ידי ישראל בשביעית שהרי אנו חייבין למחות בידו דכל ישראל עריבין זה לזה וכש"כ שאסור להם לגרום לעשות איסור או להרבות באיסור. עכ"ד הריטב"א. וי"ל דגם התוס' ס"ל כן. דאף שכתבו התוס' בע"ז גבי כוס יין לנזיר דמסתמא למשתי קבעי ליה. מ"מ יש חלוק בין שתובעו סתמא או שאומר לו בפירוש לשתותו דבאומר בפירוש לשתותו יש איסור דרבנן אפי' בלא תרי עיברי דנהרא. ומש"ה בההיא דשבת כתבו התוס' שיש איסור דרבנן אפילו היה העני יכול ליטלו בעצמו כיון דשם העני עומד ברה"ר ונותן לו להוציא וה"ל כאומר בפירוש. משא"כ בהך דקידושין שפיר הקשו התוס' על פירש"י במתכוין להוציא מעות מע"ש לחולין דאף במזיד יחזרו דמים למקומן שקנסו למוכר שעבר בלפ"ע דמסתמא המוכר יודע שהלוקח מתכוין לאוכלה בעירו כדפירש"י שם. והא כיון שיכול ליקח מאדם אחר ליכא לפ"ע ואפילו איסור דרבנן ליכא מסתמא כל שלא אמר לו הלוקח בפירוש בשעת מכירה שיאכלנה בעירו. (וזה ודאי דוחק לפרש דר"י דאמר יחזרו דמים למקומן מיירי רק בהתנה עמו בפירוש שיאכלנה בעירו). וראיתי בבאורי הגר"א באו"ח (ס"ס תרי"ב) שדייק מהתוספתא דספ"ב דדמאי דתני ע"ה שאמר לחבר תן לי ככר זה ואוכלנו יין זה ואשתנו לא יתן לו כו' יין ונתגלה וא"ל תן לי ואשתנו לא יתן לו כו', ובתר הכי תני לא יושיט כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ, הרי דבשני אלו אסור אף בסתמא משא"כ באינך מילי לא אסור אלא באומר לו בפירוש שיאכלנו וישתנו. עכ"ד הגר"א ז"ל. רק דשם מיירי דקאי בתרי עיברי דנהרא כדמוקי לה הגמרא בהדיא. משא"כ בדלא קאי בתרי עיברי דנהרא לענין איסור דרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה שפיר יש לחלק בזה אף במושיט לו כוס יין לנזיר. דדוקא אם אמר לו בפירוש ואשתנו אסור מדרבנן אבל בסתמא שרי וכדברי הריטב"א הנ"ל. וכ"מ להדיא בתוספתא הנ"ל דקתני ג"כ דלא יושיט כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ. דמדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן מדייק הגמרא דמיירי בתרי עיברי דנהרא דוקא. והשתא בשלמא בברייתא דמייתי הגמרא דמסיק בה מקרא דלפ"ע לא תתן מכשול ומיירי מאיסור דאורייתא דלפ"ע מש"ה תני דוקא לא יושיט ולא קתני לא יתן. דליכא איסור דאורייתא רק בתרי עיברי דנהרא. אבל בתוספתא דדמאי הנ"ל דלא מסיק בה מקרא כלל רק אשמעינן דלכתחלה אסור. א"כ היא גופה קשיא למה תני לא יושיט ולא קתני לא יתן וכמו בכולהו אינך דחשיב התם דקתני לא יתן לו. ומדוע שינה התנא לשונו בשני אלו דכוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ דקתני בהו לא יושיט דוקא. ול"ל דהוא מיירי ג"כ לענין איסור דאורייתא דוקא מלבד דלא נזכר שם כלל זה דלענין איסור דאורייתא מיירי). דא"כ היאך תני בכולהו אינך מילי לא יתן. והא אם לא קאי בתרי עיברי דנהרא ליכא איסור דאורייתא בשום דבר. ולמה זה שינה את טעמו בשני אלו. א"ו מוכח כד' הריטב"א הנ"ל. ומש"ה בכולהו אינך דאין איסור רק באומר בפירוש שיאכלנו או שישתנו כדקתני בהדיא מש"ה בכה"ג יש איסור מדרבנן אף בדלא קאי בתרי עיברי דנהרא משום מסייע ידי עוברי עבירה כנ"ל. ושפיר קתני לא יתן כו' משא"כ בשני אלו דכוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ דרצה התנא להשמיענו דאף בסתמא אסור אע"פ שלא אמר לו בפירוש שיאכלנו כנ"ל. מש"ה בכה"ג אין שום איסור דרבנן ג"כ אם לא קאי בתרי עיברי דנהרא ושרי לכתחלה ליתן להם בכה"ג והוכרח התנא למתני לא יושיט דמיירי דקאי בתרי עיברי דנהרא. (ובכה"ג באמת אסור מדאורייתא). ומדוקדקים דברי התוספתא. ומוכח כחילוקו של הריטב"א הנ"ל. ומיושב ג"כ סתירת דברי התוס' מהך דקידושין להך דשבת וכנ"ל ובזה מיושב ג"כ סתירת דברי התוס' מהך דשבת להך דע"ז הנ"ל. ואין הכרח לדברי הש"ך לחלק בזה בין ישראל לעכו"ם וכנ"ל: