תורת חסד לב

דרבנן ואפילו למיספי בידים לקטן אסור כנ"ל. ואף שהב"י דייק מדברי הטור בדין זה דל"ד לתוך פיו אלא דאפילו לידו נמי אסור. וכ"מ מל' הש"ע בסימן קס"ט הנ"ל. מ"מ י"ל דגם זה חשיב מאכיל בידים. (ועיין תוי"ט רפ"ג דדמאי דלשון מאכילין משמע שנותן לתוך ידו. ועיין בהג"א ספ"ט דשבת). אבל להזמין לפניו שיאכל מעצמו י"ל דשרי כשיטת הרמב"ן והריטב"א דבכה"ג ליכא איסור לפ"ע. וי"ל עוד דאף להתוס' ספ"ק דע"ז הנ"ל דבאיסור דרבנן נמי יש איסור לפ"ע והיינו דאסור אף בכה"ג להזמין לפניו האיסור שיאכל מעצמו וכנ"ל. מ"מ זהו רק באיסור דרבנן שהחליטו האיסור מדבריהם ויש תורת איסור ומכשול על אותו הדבר עצמו מדרבנן שייך ביה איסור לפ"ע. משא"כ היכא דלא שייך כלל לומר שהדבר נחלט לאיסור בעצם רק שגזרו מדבריהם חיוב על האדם וכמו באוכל בלא נט"י דלא שייך לומר דהוי הפת איסור בעצם רק דהאי גברא הוי עובר על תקנת חכמים וכיון שאין גוף הדבר איסור ומכשול בעצם נ"ל דלכ"ע אין איסור אלא כשמאכיל לחבירו בידים וכנ"ל. ובמג"א סימן קס"ג הביא דברי הרמב"ם (ספ"ו מהלכות מעשר) דרופא חבר שהיה מאכיל לחולה ע"ה נותן לתוך ידו ואינו נותן לתוך פיו בדמאי אבל בודאי אפילו לתוך ידו אסור, וגם בדמאי דוקא כשהוא משל חולה אבל משל רופא אסור. ומקורו מהירושלמי רפ"ג דדמאי ע"ש. ולפ"ז יש להקשות על הטור והב"י דמאחר דבגמ' אמרו לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש והיינו לתוך פיו ממש כמ"ש לעיל. וא"כ מנא לן לומר דגם ליתן לתוך ידו אסור. והרי מצינו בדמאי דמחלק הירושלמי דלתוך ידו שרי ולתוך פיו אסור. ואין לומר דאדרבה למדו כן מהך דירושלמי דאם הדמאי משל רופא אסור ליתן אף לתוך ידו של חולה. וה"נ כשנותן משלו למי שלא נטל ידיו דמי להתם דאם הדמאי משל רופא דאסור ליתן אף לתוך ידו. ז"א דמבואר בגמרא גיטין (דס"א ע"א) דלרבא שם הקילו לענין טומאה וטהרה דרבנן יותר מבדמאי לענין שמותר לסייע ידי ע"ה החשוד בזה (וע"ש בתוד"ה רבא). וא"כ ה"נ לענין נט"י דרבנן (שתקנו מפני סרך תרומה כמבואר בחולין דק"ו ע"א). דיש להקל יותר מבדמאי. וי"ל דאינו אסור רק ליתן לתוך פיו אבל לתוך ידו שרי וכנ"ל אלא דבלא"ה לכאורה י"ל דאף לפ"ד הרמב"ן והריטב"א הנ"ל דליכא איסור לפ"ע באיסורין דרבנן. מ"מ הכא אסור ליתן למי שלא נטל ידיו אפילו אינו נותן לידו רק שמזמין לפניו והוא אוכל מעצמו ג"כ אסור. דהא מפורש במשנתנו בפ"ג דדמאי שאסור למכור או ליתן לחבירו דמאי (ואפילו רק אם יש חשש שימצאנו ע"ה ויאכלנו ג"כ אסור כמ"ש שם משנה ב') ותיקשי ע"ד רמב"ן וריטב"א הנ"ל דס"ל דבדרבנן ליכא איסור דלפ"ע. (ולפמ"ש י"ל קצת). וע"כ לחלק שבדבר שהוא שלו וחל עליו החיוב לעשר אסור להוציא מת"י דבר שאינו מתוקן שיכשל בו חבירו. ולא דמי לההיא דמיירו הרמב"ן והריטב"א שם. וזהו ג"כ טעם הירושלמי דאם הדמאי של רופא אסור. וא"כ י"ל דה"ה בנותן משלו למי שלא נטל ידיו דאסור בכל גוונא. רק יש לחלק לפמ"ש הט"ז ביו"ד (סימן א' ס"ק י"ז) דבהפרשת תרומה ומעשרות חל עליו החיוב אפילו אם אינו רוצה לאכול מן התבואה ולא דמי לנט"י שהחיוב חל רק על האוכל. רק דגוף דברי הט"ז שם לכאורה תמוה מדברי רש"י בגיטין (דמ"ז ע"ב ד"ה מדאורייתא) שכתב דמעשר לאו מצוה דרמיא עליה הוא אא"כ אוכלין או מוכרין כו'. מיהו בכאן שפיר יש לחלק בין מעשר לנט"י כנ"ל. וגם לפמ"ש לעיל דלרבא בגיטין יש להקל בנט"י יותר מבדמאי לענין זה ג"כ יש לצדד בזה: ה והנה המג"א (סימן קס"ג סק"ב) כתב דאם הפרוסה של האוכל רק שהוא מושיטו לו שרי דהא אם לא היה מושיט לו נוטלו ממילא אא"כ קאי בתרי עיברי דנהרא כדאיתא בפרק קמא דע"ז ואפשר דמ"מ איכא מסייע ידי עוברי עבירה עכ"ד המג"א. והנה בגמרא בפ"ק דע"ז ד"ו סע"א דאיבעיא התם אי משום הרווחה א"ד משום לפני עור כו' למאי נ"מ דאית ליה בהמה לדידיה כו'. הב"ע דקאי בתרי עיברי דנהרא כו'. וכתב שם הר"ן דה"מ לענין איסור דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן מיהא אסור שהרי מחוייב הוא להפרישו מאיסור והיאך יסייע ידי עוברי עבירה עכ"ל. ובתוס' ורא"ש בע"ז שם משמע דס"ל דבלא קאי בתרי עיברי דנהרא ויכול ליטלו בעצמו שרי לכתחילה ליתן לו וליכא איסור אף מדרבנן (ע"ש בתוס' דף ו' ע"ב סד"ה מניין וברא"ש שם). וברפ"ק דשבת ד"ג רע"א מבואר בתוס' וברא"ש דאף היכא שיכול ליטול בעצמו מ"מ יש בזה איסור דרבנן שחייב להפרישו מאיסור. ובש"ך יו"ד (סימן קנ"א סק"ו) מיישב סתירת דבריהם דבישראל חבירו שחייב להפרישו מאיסור יש איסור מדרבנן אפילו לא קאי בתרי עיברי דנהרא ויכול ליטלו בעצמו כנ"ל. משא"כ בעכו"ם שאינו חייב להפרישו מאיסור אז היכא שיכול ליטלו בעצמו שרי לכתחלה. עכ"ד הש"ך. וכדבריו מוכח שם במקומו בגמרא דע"ז הנ"ל. דאי נימא דגם בעכו"ם יש איסור דרבנן אפילו היכא דלא הוי בתרי עיברי דנהרא א"כ מאי קאמר הגמרא בהבעיא אי משום הרווחה או משום לפ"ע דנ"מ דאית ליה בהמה לדידיה. הא לטעמא דהרווחה לא אסור רק מדרבנן לשאת ולתת עמהם (וע"ש בפ"ק דע"ז די"ב ע"א ברש"י ד"ה ה"נ). ולטעמא דמשום לפ"ע ג"כ אסור מדרבנן אף באית ליה בהמה לדידיה. וא"כ לא נ"מ מידי בהבעיא לענין אי אית ליה בהמה לדידיה. וע"כ דלטעמא דלפ"ע שרי לכתחלה באית ליה בהמה לדידיה. ומוכח דבעכו"ם אם לא קאי בתרי עיברי דנהרא ליכא אפי' איסור דרבנן כיון שאינו מצווה להפרישו מאיסור וכנ"ל. וכן מוכח ג"כ בתוס' בחגיגה די"ג ע"א שהקשה ה"ר אלחנן דת"ל דהמלמדו תורה עובר בלפ"ע כו'. ותירצו התוספות דמיירי דאיכא עכו"ם אחר שרוצה ללמדו דליכא לפ"ע כיון דלא הוי כמו תרי עיברי דנהרא. ומוכח מדבריהם דבכה"ג אפילו איסור דרבנן ליכא בעכו"ם. ומכל זה מוכח כהש"ך דמ"ש התוס' והרא"ש בשבת דיש איסור דרבנן אף היכא שיכול ליטלו בעצמו היינו רק בישראל חבירו שמצווה להפרישו מאיסור משא"כ בעכו"ם וכנ"ל. אלא דאכתי קשה מדברי התוס' בקידושין (דנ"ו ע"א ד"ה אבל) בהא דאמרינן בלוקח בהמה במעות מעשר שני במתכוין להוציא מעות מע"ש לחולין בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם כו'. ופירש"י דבמזיד קנסו למוכר בשביל שעבר בלפ"ע כו' והקשו עליו התוס' מאי לפ"ע איכא הכא הלא אם לא יקח ממנו יקח מאדם אחר ולא שייך לפ"ע אלא בתרי עיברי דנהרא כו'. והרי לדברי התוס' בשבת יש איסור דרבנן לגבי ישראל חבירו אף דלא הוי בתרי עיברי דנהרא כיון שמצווה להפרישו מאיסור וכנ"ל. וא"כ מאי מקשו התוס' הכא לפירוש רש"י הא י"ל דקנסו בשביל שעבר בלפ"ע מדרבנן. ולקמן בסמוך נבאר יישוב דבריהם. שוב ראיתי במג"א בהלכות שבת (סימן שמ"ז סק"ד) שרמז לדברי תוס' אלו, ודבריו תמוהים דהוא מיירי שם לענין דלגבי עכו"ם ליכא איסור דרבנן היכא שיכול ליטלו בעצמו. והא מדברי התוס' אלו מוכח דגם לגבי ישראל חבירו ליכא איסור בכה"ג. ובאמת בזה יש ליישב דברי רש"י בקידושין מקושיית התוס' עליו דרש"י לטעמיה דס"ל דיש איסור דרבנן אף היכא שיכול ליטלו מעצמו ואפילו בעכו"ם וכמו שדייק המג"א שם מדברי רש"י בע"ז (דנ"ה רע"ב). והיינו ממ"ש רש"י שם (סד"ה וישראל) אבל עכו"ם לאו עובר עבירה הוא שלא נצטוה