תורת חסד לא

הרמב"ם שם ע"ש). אבל אחר שגזרו חכמים ואסרו הקידושין לחוד ג"כ והוי זה עבירה בידו אע"ג דהוי עבירה דרבנן חוזר לריה"ג. ועוד ביארתי שם ליישב בע"א דשפיר ממעט ליה שאינו חוזר מעורכי המלחמה אף אחר שאסרו הקידושין מדרבנן. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ זהו מוכח בבירור מגמרא דסוטה הנ"ל דלרבא ליכא שם איסור דאורייתא מיהת בקידושין של גרושה לכהן. ומ"מ מבואר שם בתוס' בב"מ שהישראל שקידש גרושה לכהן עובר בלפ"ע. וכ"כ כל הראשונים שם. א"כ מוכח דבאיסור דרבנן יש ג"כ איסור לפ"ע. (ובזה לכאורה היה אפשר לפשוט מכאן ספיקו של המהרי"ט בתשובה והובא במל"מ בפ"ב מהלכות רוצח אי אמרינן באיסורא דרבנן אשלד"ע. דלפי הנ"ל מוכח כן מהכא בקידושין של גרושה לכהן דהוי איסור דרבנן ומ"מ אמרינן אשלד"ע וי"ל). אלא שיש לדחות קצת דלעולם י"ל דבאיסור דרבנן ליכא איסור לפ"ע. ומ"ש שם התוס' והראשונים שהישראל עובר בלפ"ע היינו כיון שאם הכהן יבעול אותה אח"כ אז הוי הקידושין איסור למפרע ולוקה גם על הקידושין כמבואר שם. וא"כ ה"נ י"ל שאם יבעול אח"כ ויהיו הקידושין איסור למפרע ואז יהיה על הישראל ג"כ איסור משום לפ"ע. ועוד היה אפשר להביא ראיה מדברי הרא"ש בב"מ פא"נ סימן מ"ב שכתב שם דבריבית דרבנן ליכא איסורא ללוה רק משום לפ"ע לא תתן מכשול. ומוכח מזה דאף בריבית דרבנן יש איסור דלפ"ע. ג איברא דלקושטא דמילתא אין ראיה כלל מהני דוכתי. דממ"ש התוס' בב"מ בישראל שקידש גרושה לכהן עובר בלפ"ע וכן מדברי הרא"ש שכתב דבריבית דרבנן ג"כ יש איסור על הלוה משום לפ"ע. מ"מ אין מזה ראיה כלל שיחלקו ע"ד הרמב"ן והריטב"א דס"ל דבאיסור דרבנן ליכא איסור לפ"ע. דזהו ודאי פשוט דאף לדברי הרמב"ן והריטב"א הנ"ל לא קאמרי רק במזמין לפניו דבר שאסור מדרבנן והוא אוכל מעצמו בזה אין איסור לפ"ע רק באיסור דאורייתא. אבל זהו פשיטא דאסור להאכיל בידים לחבירו איסור דרבנן לכ"ע. שהרי אף לקטן אסור למיספי ליה איסור דרבנן בידים. כמ"ש בהדיא הרמב"ם בסוף ה' מאכלות אסורות. ואף לדברי הרשב"א בחידושיו ליבמות (דקי"ד ע"א) שחולק וסבירא ליה דשרי למיספי בידים איסור דרבנן לקטן. הא מפורש בדברינו שם שזהו רק למ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו לדידיה נחות חד דרגא באיסורין של דבריהם ושרי למיספי ליה בידים ג"כ. משא"כ למ"ד קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו לדידיה אסור למיספי בידים איסור דרבנן לקטן. רק דבשל דבריהם אין מצווין להפרישו. ע"ש בדבריו ובדברי המל"מ סוף ה' מ"א. (וע"ש בש"ך יו"ד סימן פ"א ס"ק כ"א דאף לקטן חולה אסור להאכיל בידים איסור דרבנן). ועכ"פ פשוט דלכ"ע אסור להאכיל בידים לגדול איסור דרבנן. ולפ"ז אין ראיה כלל מדברי התוס' בב"מ הנ"ל דישראל שקידש גרושה לכהן עובר בלפ"ע אף שהקידושין הוי רק איסור דרבנן כנ"ל, דהכא הוי כמאכילו איסור בידים דהא בשעה שהשליח מקדשה בשביל המשלח נעשית מקודשת לו ונגמר האיסור והרי ספי ליה האיסור בידים. ובזה כ"ע מודו דאסור גם באיסור דרבנן כנ"ל. וזה מוכרח שהרי הריטב"א בב"מ שם כתב ג"כ דישראל שקידש גרושה לכהן עובר משום לפ"ע. והא הריטב"א גופיה בריש מ"ק ס"ל דבאיסור דרבנן ליכא איסור לפ"ע והבאתיו לעיל. וא"כ יהיה דבריו סתרי אהדדי. וע"כ לחלק כנ"ל דבקידושין הוי כמו ספי ליה האיסור בידים שבשעת הקידושין מכשילו באיסור גופיה מש"ה אסור אף שהקידושין הוי רק איסור דרבנן. משא"כ להושיט לו איסור דרבנן והוא אוכל מעצמו בזה ס"ל להריטב"א דליכא איסור לפ"ע כנ"ל. ומה"ט אין ראיה ג"כ מדברי הרא"ש בב"מ הנ"ל שכתב דיש איסור לפ"ע בריבית דרבנן. דהתם ג"כ בנתינת הריבית הרי ספי ליה האיסור בידים וזה אסור לכ"ע אף באיסור דרבנן כנ"ל. (ואף זה בודאי דגם לדברי הרמב"ן והריטב"א אף שאין איסור לפ"ע באיסורין דרבנן מ"מ יש איסור אם עוסק עמו בדבר לסייע ידי עוברי עבירה אפילו באיסור דרבנן. כדמוכח בגיטין (דס"א ע"א) ובע"ז (דנ"ה רע"ב) ומכש"כ אם ספי ליה האיסור בידים). וגם אין להביא ראיה ג"כ מדברי רש"י בע"ז (דל"ט ע"ב ד"ה אין לוקחין) בחנוונים שבסוריא שמוכרים לישראל דברים שלוקחין מן העכו"ם דמבואר שם דעוברים בלפ"ע, משום דנראה לומר שגם לפ"ד הרמב"ן וריטב"א הנ"ל דס"ל דבאיסור דרבנן ליכא איסור משום לפ"ע היכא שמזמין לו האיסור והוא אוכל מעצמו כנ"ל. מ"מ זהו רק באם מודיע לחבירו שהוא דבר איסור ואם חבירו ירצה לאכול באיסור בזה ס"ל דבאיסור דרבנן אין עליו איסור לפ"ע בכה"ג. אבל אם אינו מודיעו כלל שהוא איסור רק נותן לו בחזקת היתר ומטעה אותו להכשילו אף באיסור דרבנן בודאי הוא איסור גמור לכ"ע. והעבירה על הנותן שמאכיל לחבירו ע"י שמטעה אותו. וכמו שמבואר חילוק זה במזרחי פרשת שמיני בפי' הברייתא דת"כ דדריש לחייב את המאכיל כאוכל דמשמע דהמאכיל ג"כ חייב מלקות. וברמב"ם מבואר דהמאכיל איסור לקטן בידים הוי איסורא בעלמא ואינו עובר בלאו ואינו לוקה. וע"ז כתב הרא"ם שם בשם הראב"ע לחלק דאי מאכיל עוף טמא לבר ישראל חבירו בחזקת עוף טהור ואוכל דהוי האוכל שוגג והמאכיל מזיד מתחייב המאכיל כאלו הוא גופיה אכלו ולוקה כו' ע"ש. וכן מבואר בהדיא ברמב"ם פ"ג ה"ה מהל' אבילות דהמטמא את הכהן אם היה הכהן מזיד הכהן לוקה והמטמא עובר בלפ"ע ואם היה הכהן שוגג וזה שטימאו מזיד ה"ז שטימאו לוקה. וכ"כ הרמב"ם בסוף ה' כלאים דאם הלובש שוגג והמלביש מזיד המלביש לוקה ע"ש. וע' ברמב"ם פ"ה מה' נזירות ה' כ'. ועיין בב"י בח"מ סימן ק"פ שמדייק מהירושלמי דרפ"ה דנדרים דחיישינן טפי למכשיל חבירו על ידו יותר ממה שיכשל הוא עצמו בפשיעתו ע"ש. וה"נ י"ל לענין לפ"ע באיסור דרבנן שאף להרמב"ן והריטב"א דליכא איסור לפ"ע מ"מ במוכר לו איסור דרבנן בחזקת היתר שהאוכל שוגג והמאכיל מזיד דחשיב כאילו הוא גופיה אכלו וכל האיסור על המאכיל. וזה פשוט לכ"ע. וחלילה לומר שיהיה שום דעה שלא יהיה איסור ביד מי שנותן איסור דרבנן לחבירו בחזקת היתר. באופן שגם לד' הרמב"ם והריטב"א דאין איסור לפ"ע באיסור דרבנן היינו רק במודיעו שהוא איסור וגם זה אסור למיספי ליה בידים רק שמזמין לו והוא אוכל מעצמו. ואזדו להו ראיות הנ"ל: ד ומעתה נבוא לפסק הרמ"א הנ"ל דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפ"ע. דלכאורה מוכח מזה שפוסק כדברי התוס' בספ"ק דע"ז הנ"ל דבאיסור דרבנן נמי יש איסור לפ"ע. ולפי דברינו הנ"ל י"ל דעדיין אין בזה הכרעה מדברי הרמ"א דלעולם י"ל כדברי רמב"ן וריטב"א הנ"ל דבאיסור דרבנן ליכא איסור לפ"ע. דהא מקור דברי הרמ"א וה"ר יונה בברכות הוא מגמרא דחולין (דק"ז ע"ב) דלא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אא"כ יודע בו שנטל ידיו. והתם מיירי שתוחב לו לתוך פיו ממש. דהא הגמרא שם בעי למיפשט מינה דאוכל מחמת מאכיל צריך נט"י. והא כבר ביארנו שדין זה מוסכם לכ"ע דאסור להאכיל לחבירו בידים איסור