תורת חסד שיד

נטפלין לבתים. ואין סתירה לדברי הנו"ב מהא דבגמרא דקידושין (דל"ה ע"א) לענין לפטור נשים ממ"ע שהז"ג מקשינן כל התורה לתפילין מהך קרא שיהיו פטורות מכל מ"ע שהז"ג. דמ"מ י"ל דכאן מסתבר להקיש רק דברים התלויים בכתיבה וכמו דבמכות (די"א ע"א) לענין ספר שתפרו בפשתן דמייתי ג"כ הך קרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך ואיתקש כל התורה כולה לתפילין כו'. והיינו רק לענין כתיבת ס"ת בלבד. ובנו"ב שם הביא ראיה לדבריו דלענין מן המותר בפיך לא מקשינן רק דברים התלויים בכתיבה ולא בכל המצות. דלפ"ד המג"א דס"ל דאיתקש כל התורה לתפילין לענין זה ובכל המצות בעינן שיהא מן המותר בפיך. א"כ תיקשי מגמרא דסוכה (דכ"ג ע"א) בפלוגתא דר"מ ור"י התם דאמר שם הגמרא בפיל קשור כ"ע ל"פ דכשר לדופן סוכה. והא פיל חיה טמאה הוא ואינו מן המותר בפיך ומ"מ כשר למצוה לעשות ממנו דופן לסוכה. ואף שראייתו זו אינה מוכרחת כלל. מלבד דמזה אין ראיה לומר דהא דבעינן מן המותר בפיך אינו רק בדברים התלויים בכתיבה לבד. ויותר י"ל ולחלק בין תשמישי קדושה לתשמישי מצוה דדוקא בתשמישי קדושה בעינן מן המותר בפיך דומיא דתפילין משא"כ בתשמישי מצוה. וכמ"ש שם בעצמו אח"כ. ומלבד זה י"ל סברא אחרת דהא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. והיינו דהיכא דבעינן עור בהמה צ"ל העור ממין בהמה המותרת באכילה. כיון דעיקר דרשא דמן המותר בפיך היינו שיהא רק ממין המותר בפיך וכמ"ש התוס' בשבת (דק"ח ע"א ד"ה איזה) וכ"ה להדיא בירושלמי (פ"ק דמגילה ה"ט). א"כ י"ל דזה שייך בתפילין וספרים שנכתבין על עור בהמה וכן רצועות של תפילין שהם מעור וכן בשופר שהוא מקרן בהמה. בזה צריך שיהיה העור או הקרן ממין בהמה שיש בה היתר אכילה שיהא ממין המותר לפיך. משא"כ במצוה שאין צריך שום עור מבהמה וכמו דפנות של סוכה שהן כשרים מעצים ואבנים דלאו מידי דבר אכילה נינהו כלל בזה לא שייך כלל שיהא מן המותר בפיך. וממילא אין לפסול חיה טמאה ג"כ לדופן סוכה ומה שייכות לומר שיהא ממין המותר בפיך כיון דמצוה זו מתקיימת בדבר שאינו מין אוכל כלל שיהא ראוי לבא לפיו ולא קאי הדרשא דמן המותר בפיך רק במצוה הצריכה להיות ממין אוכל כמו עור בהמה וכנ"ל. ומלבד זה י"ל עוד לפ"ד המג"א דכל המצות צ"ל מן המותר בפיך משום דאיתקש כל התורה לתפילין. דלא תיקשי מגמרא דסוכה הנ"ל דבפיל קשור כ"ע ל"פ כו'. דהתם קאי הגמרא על פלוגתת ר"מ ור"י שם בעשאה לבהמה דופן לסוכה. וע"ז אמר הגמרא דפיל קשור כשר לדופן סוכה בין לר"מ ובין לר"י. והיינו דר"מ ור"י אינהו לטעמייהו דלא ס"ל הך היקשא דאיתקש כל התורה לתפילין ומש"ה לדידהו בכל המצות א"צ שיהא מן המותר בפיך. דבקידושין (דל"ה ע"א) דאמרינן דנשים פטורות מכל מ"ע שהז"ג משום דאיתקש כל התורה כולה לתפילין כו' ופריך הניחא למ"ד תפילין מ"ע שהז"ג היא אלא למ"ד תפילין מ"ע שלא הז"ג מא"ל ופירש"י א"כ איפכא איכא למילף דשלא הז"ג נשים פטורות כו'. (דרש"י מפרש בגמרא הכא דאף מ"ד דתפילין הוי מ"ע שלא הז"ג מ"מ ס"ל דנשים פטורות. ובת"י פי' בע"א והובא במהרש"א שם). ומשני הגמרא מאן שמעת ליה דאמר תפילין מ"ע שלא הז"ג ר"מ כו' ולר"י דאמר שכהבכ"א מלמדין ותפילין מ"ע שלא הז"ג כו', הרי דלר"מ ור"י דהם ס"ל דתפילין הוי מ"ע שלא הז"ג אינהו ס"ל דהא דמ"ע שהז"ג נשים פטורות היינו משום שכהבכ"א או ג' כהבכ"א. והא דבמ"ע שלא הז"ג חייבות ולא ילפינן מתפילין לפטורא ע"כ דאינהו לא ס"ל הא דהוקש כל התורה לתפילין כו' וכ"כ הפ"י שם. וע"ש שכתב דאף למסקנא דעירובין (דצ"ו ע"ב) דלר"מ ור"י דתפילין הוי מ"ע שלא הז"ג לדידהו באמת נשים חייבות בתפילין (וע' בשבת דס"ב ע"א) מ"מ לא ס"ל הך דהוקש כל התורה לתפילין כו'. (וי"ל דלר"מ ור"י ס"ל דהא דהוקש כל התורה לתפילין היינו רק לענין כתיבת ס"ת גופה לחוד וכדמוכח במכות די"א הנ"ל לר"מ ור"י גופייהו. וס"ל דשאר מצות לא הוקשו כלל לתפילין). וכיון דלר"מ ור"י לית להו הא דהוקש כל התורה לתפילין מש"ה א"ש הגמרא דסוכה דלר"מ ור"י לטעמייהו ממילא כשר לדופן סוכה פיל קשור ולא בעינן מן המותר בפיך לדידהו דלא מקשינן כל המצות לתפילין משא"כ לדידן דקיי"ל שהוקש כל התורה לתפילין שפיר סובר המג"א דבכל המצות בעינן מן המותר בפיך מה"ט. ולק"מ. אמנם בעיקרא דמילתא מ"ש המג"א כאן דבכל המצות בעינן מן המותר בפיך משום היקשא שהוקש כל התורה לתפילין אין דבריו מובנים. דבשלמא לענין מ"ע שהז"ג דנשים פטורות שפיר צריך למילף בכל התורה מהיקשא דתפילין דבהו גלי קרא אחרינא דנשים פטורות. משא"כ הכא דמקרא דבפיך נפ"ל דבעינן שיהא מותר בפיך א"כ בממ"נ אי הך קרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך קאי על כל המצות א"כ מפורש בקרא זה גופיה דבכל המצות בעינן שיהא מותר בפיך. ולמה לי להקיש כל המצות לתפילין. ובאמת משמע בשבת (דכ"ח ע"ב) דהך בפיך מן המותר בפיך מיירי רק מתפילין לחוד. וא"כ מהכ"ת לומר כאן להקיש כל התורה לתפילין לענין זה. דבממ"נ או דנימא דמפורש בקרא זה על כל המצות דבעינן מותר בפיך. או דמיירי קרא רק מתפילין וממילא לא מקשינן כלל לענין זה לתפילין (וע' בריש מסכת סופרים דאיתא שם דזהו הלמ"מ שכותבין על עורות בהמה טהורה כו'. ולכאורה למה לי הלמ"מ הא זה נלמד מקרא. וע' בט"ז או"ח סי' ל"ב ס"ק כ"ז ובפמ"ג שם. וי"ל ואכמ"ל): ד ובמ"ש הר"ן להוכיח מגמרא דשבת דבמשכן גופיה לא גמרינן מהא דלא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורה בלבד מהא דבעי התם מאי הוי עלה דתחש כו'. ולכאורה היא ראיה ברורה דאם נימא דבכל התורה בעינן שיהא מן המותר בפיך א"כ היאך מספקא ליה אי תחש טהור היה. הא ע"כ טהור היה מדהוכשר למלאכת המשכן. ואף שהיה י"ל לפ"ד המג"א דבכל המצות ילפינן מהיקשא לתפילין דבעינן מותר בפיך ומ"מ לענין תחש שהיה בימי משה מיבעיא ליה דשמא טמא היה וי"ל דשעה מדורות לא ילפינן. וכמו דאיבעיא בגמ' בפ"ק דסנהדרין (דט"ו ע"ב) שור סיני בכמה מי גמר שעה מדורות או לא. ומ"מ לפמ"ש תוס' במנחות (די"ט ע"ב ד"ה ושמואל) דהיכא דהוי גילוי מילתא בעלמא ילפינן שעה מדורות ע"ש. וכאן י"ל דג"כ הוי כמו גילוי מילתא דלמלאכת שמים טהורה בעינן. וגם מאחר דחזינן דמתחלה פריך רב יוסף בפשיטות על ר' אבא (שם דכ"ח ע"א) מאי תיבעי ליה תנינא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורה בלבד. הרי דפשיטא ליה דגמרינן שעה מדורות לענין זה. ולמה אח"כ שוב איבעיא בגמרא מאי הוי עלה דתחש. ולא נזכר כלל מאומה מסברא זו אי גמרינן שעה מדורות כו'. אלא משמע דלסתמא דגמרא ס"ל דהך דלא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורה בלבד אין זה כלל על כל המצות. ומוכח מזה לומר א' מהחילוקים הנ"ל או בין מצוה דכתיבה לשאר מצות או לחלק בין תשמישי קדושה לתשמישי מצוה או חילוק אחר. אלא שקצת יש לדחות. משום דבלא"ה כבר הקשו שם אהא דאיבעיא בגמרא מאי הוי עלה דתחש. דמאי נ"מ מאי דהוה הוה. (וכדפריך כן הגמרא ביומא (דף ה' ע"ב) בבעיא דכיצד מלבישן מאי דהוה הוה. וכן פריך אבעיא