תורת חסד שטו

דרב חסדא בחגיגה (ד"ו סע"ב) וע"ש בתוס' ובסנהדרין (דט"ו ע"ב). וכאן ליכא לשנויי דנ"מ למסבר קראי כו' וע' בחידושי הר"ן בסנהדרין שם מ"ש דנ"מ לנודר כו' ע"ש. וכה"ג כתבו בתוס' ב"ב דפ"ד ע"א ד"ה האי שמשא. מיהו דוחק לומר כאן בכה"ג). אלא י"ל דזה גופא איבעיא להגמרא אי נימא דהא דלא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורה בלבד הוא כלל בכל המצות וממילא מוכח דתחש טהור היה מדהוכשר למשכן. או דתחש הוא טמא ומ"מ הוכשר למשכן וממילא יהיה מוכח דהא דלא הוכשר אלא טהורה בלבד אין זה רק בתפילין ולא בשאר מצות. ופשיט דתחש טהור היה. ולפ"ז שפיר י"ל דבכל המצות בעינן טהורה דוקא. אך יותר מזה יש לומר ולדחות ראיית הר"ן מהא דאיבעיא מאי הוי עלה דתחש כו'. ע"פ מ"ש בחידושי הרשב"א בשבת בשם רב האיי גאון אהא דפריך הגמרא אלא הא דתני רב יוסף כו'. וז"ל השתא קמיבעיא לן הואיל וקם ליה ק"ו דרבא מברניש דלית ליה פירכא ולמדנו ממנו דעור מטמא טומאת אוהלים הילכך כמו דגמרינן אוהל המת ממשכן בג"ש דאהל אהל כו' ה"נ גמרינן אוהל המשכן מאוהל המת מה להלן עור בהמה טמאה אף באהל דמשכן עור בהמה טמאה. הרי מן הדין הזה הוכשר לאהל המשכן עור בהמה טמאה וא"כ הא דתני רב יוסף לא הוכשר כו' למאי הילכתא עכ"ל. ולפ"ז י"ל דהא דאיבעיא אח"כ מאי הוי עלה דתחש היינו ג"כ כיון דגמרינן מג"ש בהדיא דעור בהמה טמאה הוכשר למלאכת המשכן וגזה"כ הוא כאן א"כ שפיר בעי אם תחש טהור היה או טמא. ולעולם שאר כל המצות ילפינן מתפילין דבעינן מן המותר בפיך דוקא. ולא ילפינן ממשכן כלל דדורות משעה לא גמרינן כדאיתא בכ"ד. וראיתי בנו"ב מ"ת (חאה"ע סי' קנ"ב וקנ"ג) שהביא קושיא ע"ד הר"ת בתוספות יבמות (דק"ב ע"ב) שפסק דמנעל של חליצה צריך שיהיה מעור טהורה דומיא דתחש שהיה טהור דכתיב ואנעלך תחש דא"כ מאי פריך הגמרא בשבת אהא דתני רב יוסף לא הוכשר כו' למאי הילכתא הא יש נ"מ למנעל של חליצה ע"ש מה שתירץ בזה. וכן הקשה בתשו' ח"ס או"ח (סי' ל"ט). ומה שתירץ הח"ס ע"ז שם דכיון דקרא דואנעלך תחש ביחזקאל כתיב וקשה עד דאתא יחזקאל מאן אמרה וע"כ הלמ"מ היה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא ומקשה הגמ' הכא אדרב יוסף דה"ל להזכיר הלמ"מ כו' ע"ש. אין זה תירוץ מספיק כלל. דהא דפריך הגמ' בתענית (די"ז ע"ב) ובסנהדרין (דכ"ב ע"ב) ובזבחים (די"ח סע"ב) ובש"ד עד דאתא יחזקאל מאן אמרה היינו הכל רק בדין מחודש שנכתב ביחזקאל מה שלא נכתב ד"ז בתורה. אבל כאן קרא דואנעלך תחש הוא רק גילוי מילתא בעלמא דלא חשיב מנעל אלא דומיא דתחש שהיה טהור. ובכה"ג ליכא למיפרך כלל עד דאתא יחזקאל מאן אמרה. וכדאיתא בריש ב"ק (ד"ב ע"ב) לענין אין נגיחה אלא בקרן דמייתי מקרא דד"ק וכ"ת ד"ת מד"ק לא ילפינן כו' והאי מילף הוא גילוי מילתא בעלמא הוא כו'. וכ"כ התוס' בחולין (דקל"ז ע"א). וה"נ הכא הוי גילוי מילתא למילף רק דאין חשוב מנעל אלא מטהורה כנ"ל. וא"צ לחדש ולומר שזהו הלמ"מ כלל. וא"כ הדק"ל. רק י"ל לפ"ד הרשב"א בשם רב האי גאון הנ"ל דכיון דמג"ש דאהל אהל גמרינן דהוכשר למשכן עור מבהמה טמאה ג"כ. ומה"ט הדר איבעיא להגמרא מאי הוי עלה דתחש אי טהור היה או טמא. א"כ ל"ל כלל דהא דתני רב יוסף לא הוכשרו כו' יש נ"מ למנעל של חליצה דבעינן דומיא דתחש. כיון דאכתי לא קים לן כלל אם תחש גופיה היה טהור או טמא. עד אח"כ למסקנא דנפשטה הבעיא דתחש טהור היה באמת י"ל הנ"מ למנעל של חליצה כנ"ל. והא דפריך אהא דתני רב יוסף למאי הילכתא היינו קודם שנפשטה הבעיא מאי הוי עלה דתחש. ולק"מ: ויש לתמוה על הח"ס שם שהביא הקושיא ע"ד הר"ת בתוס' יבמות כנ"ל. ובאותה תשובה גופה מייתי ג"כ ד' הרשב"א הנ"ל ולא תירץ כנ"ל. וראיתי בח"ס שם שג"כ הסכים לחלק בדין זה בין תשמישי קדושה לתשמישי מצוה דלענין מצוה בעלמא כמו ציצית וכדומה כשר אף מטמאה וא"צ שיהיה מן המותר בפיך. ולענין דינא. מאחר דעיקר ד"ז להצריך בשופר שיהיה מטהורה דוקא הוא מד' הר"ן בר"ה שם. והר"ן גופיה כתב זה שם רק דרך ספק על שופר דכיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי. אבל בשאר מצות משמע דלא מספקא ליה להר"ן כלל ובודאי מותר אף מטמאה כנ"ל. וכמה סברות וחילוקים שי"ל בזה כמו שביארנו. ולענין מצות נ"ח דהוי דרבנן בודאי י"ל דא"צ כלל שיהיה מן המותר בפיך. ואף לפ"ד המג"א הנ"ל דס"ל משום שהוקשה כל התורה לתפילין דכ"ז הוא רק במצות דאורייתא הוא שהוקשו לתפילין מקרא הנ"ל. משא"כ במצות דרבנן י"ל דלענין זה לא נימא כ"כ דכעין דאורייתא תיקנו בכל תנאי המצוה בכה"ג. וע' בגיטין (דס"ה רע"א) דאיכא למ"ד דבמצוה דרבנן שאין לה עיקר בדאורייתא לא אמרינן כלל כעין דאורייתא תיקנו כו'. ואף אם נגבב כל החומרות ולומר דאולי צ"ל גם במצות נ"ח מן המותר בפיך עכ"פ הוי ספיקא דדינא לכל היותר. ולפ"ז בנ"ד שיש עוד ספק אולי יש ס' בהשמן זית נגד השומן חזיר והוא היתר גמור. א"כ יש כאן ס"ס להתירו להדלקת נ"ח. ובפרט שיש כאן כמה צדדים וסברות להתיר בלא"ה. וע"כ אין להחמיר בד"ז כלל. ויש להתיר: