תורת חסד שיב

ימעול והא בודאי ימעול ומש"ה אינו יכול לדחות כנ"ל וא"ש ודוק בזה כי זה ברור בסברא. ועוד י"ל דאשה אף דאם תתקע לא תעשה מצוה מ"מ תמעול. דהנה הקשו האחרונים על הא דפריך רבא לאימת מעל לבתר דתקע ביה כו'. הא לפמ"ש התוס' בקידושין (דמ"ג) דבעולה והקדש מועל ע"י הגבהה וא"כ הא שפיר א"ל דמעל בהגבהה ותקע בהיתרא וי"ל עפ"י דברי הרמב"ם בהל' שופר דבשופר הגזול יצא משום דאין המצוה אלא שמיעת הקול ובקול ל"ש גזל. וכתב המ"מ שם לחלק בין שופר ללולב ומצה מפני שבשופר המצוה אינו אלא בשמיעה והשמיעה בלא נגיעה והגבהה מן השומע כו' אלא שומע הקול ויוצא ואין בקול דין גזל כו' ע"ש ולפ"ז ע"כ לומר דהכא מיירי שלא נתכוין לגוזלו מן ההקדש דאי נימא שנתכוין לגוזלו הרי בלא"ה יש לפסול הכא אי נימא דהמעילה הכא הוא מצד ההגבהה וא"כ יש לפוסלו הכא מצד שופר הגזול דדמי ממש ללולב ומצה. דל"ל כמ"ש הכ"מ דמשום דא"צ לנגיעה מש"ה יצא בו ז"א דהכא ע"כ צריך לנגיעה דאי לאו דנגע בו לא הוי יוצא לחולין לפי סברת המפרשים הנ"ל דנימא דעיקר המעילה הכא מצד ההגבהה וכיון שצריך לנגיעה שפיר יש לפוסלו מצד שופר הגזול וע"כ אי נימא דהכא מועל מצד הגבהה ע"כ שלא נתכוין לגוזלו לחלוטין וכיון שלא נתכוין לגוזלו לחלוטין לא אמרינן מעידנא דאגבהיה מעל ודינו כמו גזבר. וכן תירצו המפרשים. אכן לא הביאו דהכא ע"כ מוכח שלא נתכוין לגוזלו דאל"כ אכתי מאי פריך רבא דילמא ר"י מיירי בנתכוין לגוזלו אולם לפ"ז א"ש דבנתכוין לגוזלו יש לפוסלו מצד שופר הגזול כנ"ל וא"ש. אך אכתי קשה הא מעל מצד ההגבהה ואף שלא נתכוין לגוזלו מ"מ כיון שנטלו שלא מדעתו והשופר מתקלקל וא"כ שפיר בהיתרא תקע. אמנם המג"א סי' תקפ"ו כתב דמותר ליטול שופר של חבירו שלא מדעתו ואף שמתקלקל משום דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו כמו גבי ציצית וא"ש. ולפ"ז שפיר מיושב קושיא הנ"ל דאיכא למימר דמש"ה לא אתי עשה דשופר ודחי ל"ת דהקדש משום דהוי עשה שאינו שוה בכל דל"ל דהא לגבי נשים דפטורות משופר הרי גם הלאו ליכא כנ"ל. ז"א דהא לגבי נשים אף שלא עשה מצוה מ"מ מעלה מצד ההגבהה כיון דאסור ליטול שלא מדעתו והשופר מתקלקל דל"ל דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו כיון דנשים פטורות ולא עשתה מצוה כלל וא"כ מעלה מצד ההגבהה וא"כ לגבי נשים הרי לאו דמעילה איכא אף בהנאה זה והעשה אינו שוה בכל. ומש"ה אינו יכול העשה דשופר שאינו שוה בכל לדחות לאו דמעילה השוה בכל אף בדבר זה. ודוק היטב. (עכ"ד בני הרב ז"ל): סימן ס ע"ד השאלה. בשמן זית שנתערב בו מעט שומן חזיר ויש ספק אם היה בשמן ששים כנגדו. אם כשר להדלקת נר חנוכה. או יש לפוסלו דבעינן מן המותר בפיך ולא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורה בלבד. ומעלתו הביא מ"ש בספר שנות חיים למהרש"ק שהביא ראיה להתיר מגמרא דשבת (דכ"א רע"ב) דאמר רב שמנים שאין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה כו'. ובכלל השמנים שאין מדליקין בשבת הוי ג"כ שמן קיק במתני'. ולחד מ"ד בגמרא הוא מין חיה ובודאי הוא מין טמא ומ"מ משמע דכשר להדליק בו לנר חנוכה. עכ"ד: א הנה מ"ש בשם ספר הנ"ל אינה ראיה כלל. וכפי שהעתיק מעלתו ל' המחבר הנ"ל תמוה מאד ושגה הרבה. דמ"ש דלחד מ"ד בגמ' הוא מין חיה ליתא כלל. רק דשמואל אמר עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. ולאינך מ"ד ר"י ור"ל הוי קיק דבר טהור. ואליבא דשמואל דמפרש דקיק הוא מין עוף הוא עוף טמא. ולא הוצרך לומר כן מסברא דנפשיה. דלהדיא איתא בירושלמי והובא ברא"ש שם ואת הקאת זו קיק. וכן איתא בגמרא דחולין (דס"ג ע"א) לגירסת הערוך שם קאת זו קיק. הרי בהדיא דקיק הוא עוף טמא. ומ"מ אין שום ראיה להכשירו לנר חנוכה מהך דשבת דאמר רב דשמנים שאין מדליקין בשבת מדליקין בהן בחנוכה. די"ל דרב לא סבר כשמואל בפירושא דשמן קיק שהוא עוף טמא רק כר"י דהוא מישחא דקאזא דהיינו צ"ג או כר"ל דהיינו קיקיון דיונה. ומש"ה כייל כל השמנים שאין מדליקין בשבת דכשירין לנ"ח. אבל שמן של טמא לא הוכשר לנ"ח: ומלבד זה יש לדחות עוד. דהנה נודע מ"ש בתשו' ש"א (סי' ל"ח) לענין נ"ח אי שרי להדליק כשנאסרו משום בב"ח דהוי איסורי הנאה דכיון דנ"ח בעי שיעורא שידלק משתשקע החמה עד דכליא רגליהון דתרמודאי וא"כ באיסורי הנאה י"ל כתותי מיכתת שיעוריה כו'. והביא ראיה ג"כ מהא דאמרו דשמנים שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה ושמן שריפה הוא ג"כ אחד מהשמנים שאין מדליקין בהם בשבת ומוכח דמדליקין בו בחנוכה ואע"ג דתרומה טמאה נמי כתותי מיכתת שיעוריה. ושוב העלה דתרומה טמאה דשריא בהנאה להסיקה תחת תבשילו לא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה כו'. עכ"ד הש"א. ובאמת יש בזה סתירה בד' התוס'. דבסוכה (דל"ה ע"א ד"ה לפי) מבואר בתוספות דבתרומה טמאה נמי אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה ומה"ט הקשו שם באתרוג של תרומה טמאה דפסול מטעם דלית ביה היתר אכילה תי"ל מטעם כתותי מיכתת שיעוריה כו'. אך בסוטה (דכ"ה ע"ב סד"ה לאו) מבואר מדבריהם דלרבנן לא אמרינן כתותי מיכתת שיעורים רק באיסורי הנאה דלא הוי אלא כעפרא בעלמא ע"ש. ואמנם בירושלמי סוף תרומות איתא להדיא דמדליקין בשמן שריפה בחנוכה. ומסיק שם מי שאין לו שמן של חולין מדליק שמן שריפה בחנוכה. (ובפ"מ שם פירש דמיירי שהישראל מדליק שלא ברשות כהן דלזרים אסור הנאה של כילוי רק דלענין נ"ח מדליקין משום דמלל"נ ומש"ה לא שרי רק באין לו שמן של חולין. אבל לכהן ודאי שרי ולא שייך הכא כתותי מיכתת שיעוריה כו'). והיה י"ל לפי מה שמבואר מד' הרא"ש בפ"ג דסוכה סי' ט"ו גבי אתרוג של אשירה דלא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה רק בדבר שצריך שיעור בעצם. והביא שם ד' הסוברים דבאתרוג של אשירה ל"ש למיפסל משום דמיכתת שיעוריה כיון דהא דבעינן באתרוג שיעור כאגוז או כביצה הוא רק משום דבפחות לאו גמר פירא הוא. ואף שהרא"ש מסיק אח"כ שם דבאתרוג שייך מיכתת שיעוריה היינו כיון דבעינן השיעור שיהא מינכר הלקיחה בעצם ומה"ט פסלינן פלפלין כו' ע"ש. ולפ"ז י"ל דגם גבי נ"ח ל"ש מיכתת שיעוריה דהשיעור א"צ בעצם רק כדי שיהא נראה לאנשים שמצויים אז והא מ"מ יהיה נראה להם הדלקתו. ולא דמי לאתרוג דהמצוה של תורה בעצם שיהא לקיחה הניכרת ולא משום מראית בני אדם. וגם י"ל לפמ"ש בס' תו"ג ר"ס קכ"ד דל"ש לומר כתותי מיכתת שיעוריה רק בדבר שצריך שיהיה השיעור מחובר ביחד בשלימות כשופר ולולב משא"כ לענין ט"א שאפילו הוא מפורר מטמא טומאת אוכלין ל"ש כתותי מיכתת שיעוריה. (ובזה מיושב ג"כ קושיית השעה"מ בפ"ד מהלכות גירושין במתניתין דספ"ק דפסחים ע"ש). ועכ"פ יהיה איך שיהיה קשה בממ"נ בגמרא דשבת שם. דאמר ר"ה פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בחול כו'. והוי בכלל זה שמן שריפה דאין מדליקין בו לנ"ח. אף דבנר חנוכה ל"ש הני טעמי שאמרו בשבת (דכ"ג סע"ב) ע"ש. ואחר כך