תורת חסד שי

אלים ולא דחי ליה עשה דנהי דשפיר הוכיח זה דלאו שיש עמו עשה גם הלאו אלים מ"מ קושיא הנ"ל בתקפה עומדת שתהיה אשה מותרת לשרוף קדשים ביו"ט דכיון דהלאו אלים שיש עליו עשה וא"כ הרי אי נימא דנשים חייבות במ"ע דשריפת קדשים ג"כ יהיה ז"ג דל"ל דיכולין לשרוף ע"י אשה ז"א דהא גם אשה אינה יכולה לשרוף דל"ל אתי עשה ודחי ל"ת כיון דהלאו אלים. וא"כ דבכה"ג דאף דאשה חייבת יהיה ג"כ ז"ג א"כ הוי שפיר מ"ע שהז"ג ונשים פטורות כמ"ש התוס' ג"כ גבי תפילין וא"כ כיון דאשה פטורה הרי יכולה לשרוף מטעם מתוך דלא שייך למיסר מטעם אחשבה כיון שפטורה ולא עשתה מצוה כלל כנ"ל. ולכאורה יש ליישב הכל באופן אחר והוא דר"א ל"ל כלל מתוך כו'. וכבר העיר בזה האו"ח ריש פסחים וא"כ לא קשה כלל שתהיה אשה מותרת לשרוף מטעם מתוך כיון דר"א דאמר הטעם משום דיו"ט עשה ול"ת ל"ל כלל דאמרינן מתוך וא"כ שפיר תירץ הרר"י הנ"ל. אלא דא"כ תסובב קושייתי הנ"ל לשיטת התוס' דמש"ה לא אתי עשה דפ"ו ודחי לאו דלא יהיה קדש משום דלא הוי בעידנא וא"כ אמאי קאמר רב אשי דיו"ט הוי עשה ול"ת הא אף אי הוי רק ל"ת ג"כ אינו יכול לדחות כנ"ל דל"ל כנ"ל דבתחילת הבערה שעדיין לא קיים המצוה לא עקר כלל ללאו דאיכא למימר מתוך דל"ל רחמנא אחשבה כנ"ל. ז"א דכיון דר"א לית ליה כלל מתוך וא"כ בתחילת הבערה עקר ללאו והעשה אינו מקיים רק לבסוף וא"כ לא הוי בעידנא לשיטת התוס' הנ"ל: אמנם ג"ז ניחא דבאמת איכא למימר דר"א ל"ל מתוך והא דהוצרך רב אשי לומר משום דיו"ט עשה ול"ת תי"ל דלא הוי בעידנא כנ"ל. דהנה רש"י בביצה (דכ"ז) במתניתין גבי חלה שנטמאת כו' פירש"י דלאו דוקא שריפה הוא דאסור אלא ה"ה בשאר השבתות ג"כ אסור משום דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הילכך מלאכה היא עיי"ש. ולפ"ז א"ש הכל דבאמת משום שריפה לא הוה צריך רב אשי לומר דיו"ט עשה ול"ת דאף אי לא הוי רק ל"ת ג"כ לא הוה דחי דלא הוי בעידנא כנ"ל. רק הא דקאמר רב אשי משום דיו"ט עשה ול"ת הוא משום שאר השבתות דמצד עצמם לא הוו מלאכה רק משום רחמנא אחשבה כפירש"י הנ"ל וא"כ קודם קיום המצוה לא עשה שום איסור כלל כיון דלא הוי מלאכה מצד עצמה ורק משום רחמנא אחשבה וקודם קיום המצוה לא שייך רחמנא אחשבה ואימת מתחיל המלאכה משום רחמנא אחשבה לסוף הבערה ואז שפיר הוי בעידנא ומש"ה הוצרך רב אשי לומר דיו"ט עשה ול"ת והיינו משום שאר השבתות כנ"ל אבל בשריפה שהאיסור הוא מצד עצמו לא צריך כלל לטעמא דעשה ול"ת כנ"ל. ולפ"ז במתניתין דקתני אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט והיינו שריפה דהוי מלאכה מצד עצמה גם באשה אסור דל"ל שתהיה מותרת מטעם מתוך כיון דר"א ל"ל מתוך וא"ש הכל בס"ד: וממוצא דברים הנ"ל יתיישב לנכון קושיית התוס' שהקשו דל"ל לרבא קרא דלבדו כיון דרבא ס"ל בביצה דיו"ט עשה ול"ת. דאף דרבא ס"ל דיו"ט עשה ול"ת מ"מ הוצרך קרא דלבדו דכיון דרבא אית ליה מתוך אליבא דרב פפא כמבואר בכתובות (ד"ז) ואף אליבא דרב פפי כתבו התוס' דבדבר הרגיל א"ל מתוך וא"כ כיון דרבא א"ל מתוך וא"כ אי לאו קרא דלבדו ורק משום דיו"ט עשה ול"ת יקשה שתהיה אשה מותרת לשרוף מטעם מתוך כיון דלדברי הרר"י הנ"ל הוי שפיר שריפת קדשים מ"ע שהז"ג כנ"ל וא"כ לא שייך לומר רחמנא אחשבה כנ"ל וא"כ תיהדר קושיית הרר"י הנ"ל שתהיה אשה מותרת לשרוף ומש"ה הוצרך רבא דוקא לומר משום דכתיב לבדו. וא"ש הכל בס"ד. ודוק בכ"ז היטב כי הדברים נכונים בעזה"י: ואם כנים אנחנו בדברינו אלה נבא ליישב בדרך הזה דברי הש"ס ר"ה (דכ"ח) אר"י בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה דבת מעילה הוא כיון דמעל בה נפקא לה לחולין שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו ולא נפקי לחולין. ותמהו המפרשים דאמאי לא אתי עשה דשופר ודחי לאו דהקדש. ונלע"ד ליישב דהנה לכאורה יש ליישב קושיא הנ"ל דמש"ה לא מצי עשה דשופר לדחות לאו דמעילה כיון דעשה דשופר הוי עשה שאינו שוה בכל שנשים פטורות כמבואר בקידושין שם. אך דע"ז יקשה דא"כ לקמן דקאמר שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום כו' ומפרש בגמרא משום דשופר עשה ויו"ט עשה ול"ת ולדבריי הנ"ל למה קאמר משום דיו"ט עשה ול"ת תי"ל דעשה דשופר הוי עשה שאינו שוה בכל. ונלע"ד לומר דהתם הוצרך הש"ס בע"כ לומר דיו"ט הוי עשה ול"ת ואי משום דעשה שאינו שוה בכל הוא הוי צריך לדחות. דהנה בש"ס שם (דכ"ט) יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. ובגמרא מנה"מ אר"ל בר לחמא אר"ח בר חנינא כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם ל"ק כאן ביו"ט שחל להיות בחול וכאן ביו"ט שחל להיות בשבת. אמר רבא אי מדאורייתא במקדש היכי תקעינן ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא למעוטי כו'. ונתקשה בזה הט"א שם דמשמע דלר' לוי הוי מלאכה א"כ לקמן דתנן דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום כו' ומפרש בגמרא משום דיו"ט עשה ול"ת הא לר' לוי בר לחמא דתקיעת שופר עצמה הויא מלאכה א"כ ע"כ גלי קרא דדחי עשה דשופר ללאו ועשה דיו"ט מדאמר רחמנא יום תרועה יהיה לכם. ותירץ דלר' לוי הא דאין דוחה בכל הני דמתניתין דע"כ לא שרי רחמנא אלא לתקוע ביו"ט דבעידנא דמיעקר לאו ועשה דיו"ט מקיים לעשה דתקיעה כו' ועוד שאני הני דאפשר להו למיעבד מערב יו"ט משא"כ בתקיעה. הנה מה שתירץ דהתם יכול לעשות מעיו"ט צריכין לעיוני ביה. דהא כל עיקר הטעם דהיכא שאפשר לקיים את שתיהן אין עשה דוחה ל"ת הטעם כתבו המפרשים דהוי כעין דוגמא למאי דאמרינן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דכיון דאתה יכול לקיים שניהן אמאי תדחה הל"ת וא"כ כ"ז היכא שעתה בעת עשיית המצוה יכול לקיים שניהן כגון מה שהקשו התוס' בפסחים (דפ"ה) היאך אמר דעשה דאכילת פסח ידחה לאו דשבירת עצם והא אפשר לקיים שניהן דמנח גומרתא וקלי ליה כו' היינו דבעת עשיית המצוה יכול לקיים שניהן. משא"כ הכא שכבר עבר והיום ביו"ט עדיין לא הכין השופר מאי שייך לומר דעשה דשופר לא ידחה הל"ת ועשה דיו"ט כיון שאפשר להו לעשות מעיו"ט הרי כיון שהזמן כבר עבר וא"כ כעת בעת עשיית המצוה אי אפשר לו לעשות כלום וא"כ אמאי לא ידחה עשה דשופר ללאו ועשה דיו"ט. ול"ד למכשירי או"נ דמחלקינן בין אפשר לעשותן מעיו"ט ולא אפשר. שאני התם דבאפשר לעשותן איכא קרא למעט שלא הותרה עיין ש"ס ביצה (דכ"ח) ומגילה (ד"ז) ושבת (דקל"ז). משא"כ הכא מאי איכא למימר דכיון שהיה יכול לעשות מעיו"ט ולא עשה אמאי לא ידחה הא בודאי גם עתה חייב במ"ע דשופר ולא שייך כלל למפטר מטעם דאפשר לעשותן מעיו"ט. וזה ברור בסברא. וא"כ ע"כ לומר כתירוץ הראשון של הט"א דשאני התם במתניתין דלא הוי בעידנא אבל הכא הוי בעידנא. וא"כ קשה לשיטת התוס' שהבאתי לעיל דמש"ה לא אתי עשה דפ"ו ודחי לאו דלא יהיה קדש משום דלא הוי