תורת חסד שט

מצוה כנ"ל. וא"כ הרי יכול לקיים שניהם לשרוף ע"י אשה והיכא דאפשר לקיים שניהן גם ל"ת לחוד אינו יכול לדחות כמבואר בכמה דוכתי. ז"א. דהנה כבר נודע פלוגתת הראשונים אם הא דעשה דוחה ל"ת הוא מטעם דחויה או הותרה. והנה אי נימא דהוא מטעם הותרה וא"כ לפי המבואר בש"ס ריש מסכת יומא דלמ"ד טומאה הותרה בציבור דא"צ לחזור אחר טהורים ועבדינן בטמאים. וא"כ ע"כ הוצרך ר"א למימר דוקא משום דיו"ט עשה ול"ת דאי לא הוי רק ל"ת היה מותר לשרוף ביו"ט ואף שיכול לקיים ע"י אשה מ"מ כיון דהוא מטעם הותרה א"כ א"צ לחזור אחר היתרא כמו גבי טומאה למ"ד הותרה. ומש"ה הוצרך דוקא למימר דיו"ט עשה ול"ת וא"ש ונכון. ולפ"ז ממילא מיושב דברי הרר"י הנ"ל דשפיר הקשה שתהא אשה מותרת לשרוף ואי דעשה דשריפת קדשים ג"כ ליכא באשה כנ"ל דאדרבה כיון דשריפת קדשים אשה פטורה הרי יכולה לשרוף מטעם מתוך כיון דלא שייך גבה לומר רחמנא אחשבה כנ"ל: אולם ראיתי דא"א להעמיס זה בכוונת הרר"י מא"י הנ"ל. וארבע תשובות בדבר. חדא דא"כ לא ה"ל למימר משום דעשה דיו"ט ליכא באשה והכי ה"ל למימר אשה שאינה חייבת בעשה דשריפת קדשים דהוי ז"ג וכו'. תוכל להדליק בשמן שריפה ביו"ט כיון דעיקר היתרא דמותרת לשרוף הוא מטעם מתוך כנ"ל. ותו דמאי שייך קושיא זו לפירוש הי"מ שהובא שם בתוס', ועוד דא"כ טפי ה"ל למיפרך דאפי' לאנשים ג"כ יהיה מותר לשרוף כיון דלגבי אשה לא שייך למימר רחמנא אחשבה כנ"ל וא"כ גבי אנשים ג"כ לא שייך לומר רחמנא אחשבה לפי מ"ש הנו"ב מ"ק חא"ח סי' ט"ו דמש"ה גבי חמץ ליכא למימר רחמנא אחשבה משום דמצות שריפת חמץ הוא על בעל החמץ אבל מי ששורף חמצו של חבירו לא עשה מצוה כלל וא"כ לא שייך למימר רחמנא אחשבה דלגבי בעל החמץ יהיה נחשב למלאכה ולגבי אחר לא יהיה נחשב למלאכה ולא מצינו בשבת ויו"ט שיהיה מלאכה לזה ולא לזה עיי"ש. וא"כ גבי שריפת קדשים נמי כיון דלגבי נשים לא שייך לומר רחמנא אחשבה וא"כ גבי אנשים ג"כ ל"ל רחמנא אחשבה לסברת הנוב"י הנ"ל. וא"כ ה"ל להר"י הנ"ל טפי להקשות שיהיה גם לאנשים מותר לשרוף. ואף שיש לחלק מ"מ דוחק הוא. ועוד דאי נימא דזה כוונת הרר"י הנ"ל שתהיה לאשה היתר לשרוף מטעם מתוך א"כ לא תירץ כלום כמובן. וא"כ ע"כ לומר דכוונת הרר"י היא שתהיה אשה מותרת לשרוף מטעם דעשה דשריפת קדשים ידחה ללאו דיו"ט כיון דעשה דיו"ט לא שייך לגבה וא"כ קשה קושיית המפרשים הנ"ל הא גם עשה דשריפת קדשים ליכא באשה כנ"ל. וראיתי בפנ"י שם שתירץ דשריפת קדשים לא הוי כלל מ"ע שהז"ג כיון דע"כ בשמן של תרומה שנטמאת איירי וא"כ עיקר מצותה בלילה עיי"ש. אבל אכתי יקשה דמאי הקשה הרר"י הא עשה דשריפת קדשים אכתי הוי מ"ע שהז"ג כיון שאין שורפין קדשים ביו"ט. (ואין לומר דכוונתו שתהיה מותרת לשרוף מטעם מתוך כנ"ל דל"ל הכי כנ"ל). לזאת עלה ברעיוני לומר כדברי הט"א במגילה (ד"כ) דמש"ה לא הוי מילה מ"ע שהז"ג כיון שמילה אינו נוהג באיש אחד אלא פעם אחת ואם היה מל היום א"צ למולו יותר אלא שאם לא מל רמי חיובא עליה לעולם אע"ג דאין מילה בלילה אינה מפסקת ולא מבטלת דהא לכי האיר היום אותה מצוה גופה הדרא וחיילא עליה. עכ"ל. עיי"ש ובפ"ב דחגיגה שהאריך בזה. ולפ"ז איכא למימר נמי נהי דשריפת קדשים אינה נוהג בלילה וביו"ט מ"מ לא הוי מ"ע שהז"ג דלא הוי מפסקת דבהאיר היום או לאחר יו"ט אותה מצוה גופה הדרא וחיילא עליה ובכה"ג לא הוי מ"ע שהז"ג כדברי הט"א הנ"ל. אולם ז"א דאכתי יקשה לסברת התוס' דע"כ ל"ל האי סברא דאל"כ לא הוה מקשה מידי בקידושין (דכ"ט). וא"כ דבכה"ג ג"כ הוי מ"ע שהז"ג תהא אשה מותרת לשרוף מטעם מתוך דלא שייך לומר רחמנא אחשבה כיון דהוי ז"ג ונשים פטורות. ובלא"ה בעיקר סברת הט"א אף שהיא קילורין לעינים עכ"ז איכא למישדי בה נרגא. ולהביא ראיה דבכה"ג ג"כ הוי מ"ע שהז"ג. דהנה הרמב"ם פ"ב מהל' מילה כתב מצוה על האב למול את בנו ואם לא מל על הב"ד למולו והשמיט הא דאשה פטורה משום דכתיב אותו ולא אותה כמבואר בקידושין (דכ"ט) וא"כ אמאי לא הביא הרמב"ם הטעם דאשה פטורה משום דכתיב אותו. אולם באמת הדבר נכון. דהנה התוס' הקשו למ"ל קר דאשה פטורה תי"ל דהוי מ"ע שהז"ג דאין מלין בלילה. ותירצו דאתיא כמ"ד מילה שלא בזמנה בין ביום בין בלילה ולפ"ז איכא למימר דהרמב"ם לשיטתו שפסק דאף מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום וא"כ לא איצטריך למיפטר אשה ממצות מילה משום דכתיב אותו ולא אותה דהא בלא"ה פטורה דהוי ז"ג ולא הוצרך לבאר זה דסמך על מה שכתב כמה פעמים דמ"ע שהז"ג נשים פטורות. (והא דכתיב קרא אותו ולא אותה כבר כתב הפנ"י דלאו על הקרא קא קשיא להו להתוס' רק על הש"ס דלמה הוצרך להביא זה. עיי"ש דפח"ח). וא"כ מבואר היפך דברי הט"א הנ"ל דבכה"ג ג"כ הוי מ"ע שהז"ג דאי נימא דבכה"ג לא הוי כלל מ"ע שהז"ג וא"כ ע"כ הא דאשה פטורה הוא משום דכתיב אותו וא"כ קשה על הרמב"ם דלמה השמיט זה וע"כ דבכה"ג נמי הוי ז"ג וא"ש דברי הרמב"ם. וא"כ כיון דבכה"ג הוי מ"ע שהז"ג קשה דאף לדברי הפנ"י הנ"ל דאכתי הוי ז"ג כיון שאין שורפין קדשים ביו"ט. ובכה"ג ג"כ הוי מ"ע שהז"ג כמ"ש התוס' לעיל ד"ה תפילין: לזאת תרתי בלבי ליישב בדרך אחר דמשום הא דאין שורפין קדשים ביו"ט לא הוי כלל מ"ע שהז"ג. ול"ד למה שכתבו התוס' גבי תפילין דמשום שאין נוהגין בשבתות ויו"ט הוי ז"ג. דלא שייך למיפטר נשים משום דהוי ז"ג רק היכא דאי נימא דנשים חייבות ג"כ יהיה מ"ע שהז"ג כמו תפילין דאף אי נימא דנשים חייבות בתפילין הרי ג"כ יהיה מ"ע שהז"ג כיון שאין נוהגין ביו"ט, משא"כ הכא דכל עיקר הטעם שאין שורפין קדשים ביו"ט הוא מטעם מלאכה וא"כ אי נימא דנשים חייבות במ"ע דשריפת קדשים לא יהיה כלל ז"ג שהרי יכולין לשרוף גם ביו"ט ע"י אשה דפטורה ממ"ע דיו"ט ואתי עשה דשריפת קדשים ודוחה לאו דיו"ט והא דהוי ז"ג הוא רק משום דנשים פטורות וא"כ איך שייך למימר דנשים יהיו פטורות משום דהוי ז"ג הא משום כך הוי ז"ג כיון דנשים פטורות ואי נשים חייבות לא הוי כלל ז"ג ומש"ה לא הוי כלל ז"ג דהוי כמערכה על הדרוש. וא"כ לא הוי ז"ג רק משום דאין שורפין קדשים בלילה. וע"ז תירץ הפני יהושע שפיר. וא"כ שפיר הקשה ה"ר יוסף מארץ ישראל הנ"ל. (הנה לכאורה הדברים מופרכים. דמכל מקום הוי שריפת קדשים מצות עשה שהז"ג משום דאין שורפין קדשים בשבת. ומה בכך דנימא דשורפין קדשים ביו"ט ע"י נשים כנ"ל. והעיקר בזה כמ"ש המהרי"ט לענין מילה שלא בזמנה שאינה דוחה שבת ויו"ט דמ"מ לא הוי מ"ע שהז"ג כיון דבשבת ויו"ט נמי המניעה רק משום איסור מלאכה דרביע עליה כו' ואם עבר על האיסור מ"מ נתקיימה המצוה בדיעבד ע"ש. ומה שי"ל בזה דלכאורה אמאי קיים המצוה כשעבר האיסור הא ה"ל מהב"ע. וע' בנו"ב מ"ק בסוף ספרו). אך אכתי קשה דמה הועיל הרר"י הנ"ל במה שחידש דלאו שיש עמו עשה גם הלאו