תורת חסד ל

מוהרש"ך עשה מעשה כנגד ד' האגודה הנ"ל לבנות כנגד חלונות בהכנ"ס בהרחקת ד"א. ואולי עובדא דמהרש"ך היה ג"כ באופן הנ"ל שהיה לביהכ"נ אורה גדולה כנ"ל. ומוהרח"ש שם לא נחית להך חילוקא). ובנ"ד א"צ להאריך בזה משום דכל הגדולים מיירו ביחיד שרוצה לבנות לו בנין לצרכו ולהאפיל על בהכ"נ של רבים דהרבים יכולים למחות בידו שירחיק מהחלונות ובזה נחלקו הגדולים כמה יהיה שיעור ההרחקה מבהכנ"ס שצריך לאורה דומיא דאיספלידא. אבל אם הרבים עצמם בבהכנ"ס שלהם רוצים להוסיף בבנין לצורך בהכנ"ס (כמו בנ"ד שצריכין בהכרח לבנות הע"נ שהוא ג"כ בכלל קדושת בהכנ"ס כנ"ל. וגם עי"ז מסתמא יהי' ג"כ חיזוק להכנסות וצרכי בהכנ"ס של אנשים כידוע). אף אם יתמעט עי"ז קצת אורה מביהכ"נ של אנשים אם כולם מרוצים ואין מוחה לא מצינו שיהא איסור בזה. וע"כ לא שמענו שיש איסור (אף אם ירצו הקהל) רק בסתירת הבנין דהוי נותץ ואסור אם לא באופן שכתבנו לעיל. וכן אם ירצו הצבור לעשות מבהכנ"ס גופיה שיהיה שמה הע"נ אסורים משום שמורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. (וגם בזה אפשר דשרי ע"י זט"ה במא"ה). משא"כ אם רוצים להוסיף בבנין חוצה לו לעשות ע"נ אצלו אף שעי"ז יתמעט קצת אור מבהכנ"ס יכולים לעשות כן לצורך בהכנ"ס. כמבואר מדברי הפוסקים. ובפרט שכפי הנראה עדיין יהיה בבהכנ"ס אור גדול מחלונות שבשאר צדדים וגם מצד צפונית ג"כ יהיה אור רב ע"י החלונות שכנגדן שירבו בחלונות בכותל הע"נ, (דכבר חילקו בכה"ג גם לענין יחיד שרוצה לבנות נגד חלונות בהכנ"ס דבכה"ג סגי ליה בהרחקת ד"א כנ"ל). ובזה מהראוי שישתדלו להוסיף אור שמה כפי שיוכלו שישאר בבהכנ"ס אור רב לפי ראות עיניהם. ואין להאריך בזה יותר: סימן ה ע"ד המנהג בבתי משקאות שבעיר שנותנים לאכול ולשתות לכל הבא אליהם במחיר אשר הושת מבעה"ב. והנה כעת בעו"ה רבו המתפרצים ובאים שמה כמה ישראלים שאוכלים לחם בלא נט"י ובלא ברכת המוציא. אם יש על בעה"ב דשם חשש איסור משום לפ"ע לא תתן מכשול כשנותן להם לאכול ויודע בהם שיאכלו בלא נט"י ובלא ברכה: א הנה אף שמבואר ברמ"א באו"ח (ס"ס קס"ג) דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפ"ע לא תתן מכשול. והוא מדברי תר"י ספ"ח דברכות. שלמד זה מהא דאמרו בחולין (דק"ז ע"ב) לא יתן אדם פרוסה לשמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו. וכ"פ בש"ע (סימן קס"ט ס"ב) דלא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך. אך מ"מ בנ"ד יש לצדד להתיר וללמד זכות מה שהעולם אין נזהרין כלל לחוש משום לפ"ע בזה. ומתחלה נבאר בעיקר דין זה דלפ"ע באיסור דרבנן. שהתוס' בספ"ק דע"ז (דכ"ב ע"א ד"ה תיפוק ליה) כתבו בשם ר"ת דיש איסור לפ"ע אף במידי דלית ביה אלא איסורא דרבנן והוכיחו כן מסוגיא דהתם גבי מלאכת חוה"מ דפריך ות"ל משום לפ"ע כו' אף דאיסור מלאכה בחוה"מ אינו אסור אלא מדרבנן לפיר"ת ע"ש. והיה אפשר לומר בזה דאף מי שמכשיל חבירו באיסור דרבנן יהיה באיסור לפ"ע מה"ת דלא גרע ממשיאו עצה שאינה הוגנת שעובר בזה לאו דלפ"ע מה"ת כמבואר ברמב"ם (פי"ב מהל' רוצח הי"ד) והוא מהת"כ. ומכש"כ לפי דעת הרמב"ם ריש ה' ממרים דס"ל דהעובר על איסור דרבנן עובר ג"כ בלאו דלא תסור מדאורייתא. א"כ ודאי שייך בזה לפ"ע מדאורייתא. מיהו לפמ"ש הלח"מ שם שחכמים התנו מתחלה ומחלו על כך לגבי העובר להנאתו שלא יעבור על לאו. אפשר י"ל דה"נ לענין שלא יעבור בלפ"ע כו'). מיהו מדברי התוס' בחגיגה (דף י"ח ע"א סד"ה חוש"מ) שכתבו וז"ל והא דאמרינן גבי כותים ות"ל משום לפ"ע כו' במלאכה דחוש"מ משום דסמך פשטא דקרא הוי וה"ל צדוקין מודין בה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בפ"ק דמ"ק כדברים האלה. לכאורה משמע מדבריהם דבשאר איסור דרבנן ליכא איסור דלפ"ע. דאל"כ הל"ל בפשיטות דאף באיסור דרבנן שייך לפ"ע וכמש"כ בע"ז הנ"ל. (ושמא יש לדחות קצת דהתוס' בחגיגה כוונתם רק ליישב פשטא דלישנא דגמרא דפריך ות"ל משום לפ"ע דמשמע דעובר בלפ"ע מדאורייתא והתוס' לא ס"ל סברא הנ"ל לומר דבאיסור דרבנן יהיה לפ"ע מדאורייתא כנ"ל. ותירצו התוס' דכיון דאסמכתא פשוטה היא נקט כהך לישנא). אך בחידושי הרמב"ן בספ"ק דע"ז וכ"כ בלקוטי הרמב"ן במס' מ"ק וכן בריטב"א ריש מ"ק מבואר להדיא שדעתם דבאיסורין דרבנן ליכא איסור משום לפ"ע, ע"ש. ( וריטב"א סוף פ"ק דע"ז שם יש טעות הדפוס ע"ש). ובחי' הרמב"ן ביבמות (דפ"ד ע"ב) מבואר דאף באיסור דאורייתא בלאו שאינו שוה בכל ליכא איסור לפ"ע. רק נראה דשם כוונתו דבלאו שאינו שוה בכל ליכא איסור לפ"ע למי שאינו בתורת אותו איסור דוקא. ועוד נבאר דברינו לקמן אי"ה: ב ולכאורה יש להוכיח עוד מדברי התוס' בפ"ק דב"מ (דף י' ע"ב ד"ה דאמר). בהא דאמרינן התם איכא בינייהו כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. וכתבו התוס' וז"ל דכהן מיקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל אע"ג דעובר על לפ"ע לא תתן מכשול לא מיקרי בר חיובא, עכ"ל התוס' שם. הרי דפשיטא להו דישראל שקידש גרושה לכהן עובר בלפ"ע. אף דעצם הקידושין בגרושה לכהן עדיין ליכא בזה איסור דאורייתא לרבא דאמר לא בעל אינו לוקה. (ומייתו ליה התוס' התם. ודוחק לפרש בכוונת התוספות דמ"ש אע"ג דעובר בלפ"ע כו' היינו רק אליבא דאביי בקידושין דס"ל קידש לוקה). רק דמ"מ לרבא נמי יש בקידושין איסור דרבנן שמא יבעול כמ"ש התוס' בפ' קמא דיבמות (ד"י סע"א). ואף דלכאורה מוכח בגמ' דסוטה (דמ"ד ע"א) דלרבא ליכא שום איסור בקידושין בגרושה לכהן ואפילו איסורא דרבנן ליכא. מהא דאמרינן התם אברייתא דולא לקחה פרט לאלמנה לכ"ג כו' לימא דלא כריה"ג דאי כריה"ג האמר הירא ורך הלבב זה המתיירא מן העבירות שבידו. ומשני אפילו תימא כריה"ג כדרבה דאמר לעולם אינו חייב עד שיבעול. והא לריה"ג התם ס"ל דאף משום עבירה דרבנן חוזר מעורכי המלחמה (כדאיתא להדיא בגמ' שם ע"ב). וא"כ מוכח מהא דמשני הגמרא דאפילו תימא כריה"ג וכדרבה דלרבה בקידושין לחוד אפילו איסור דרבנן ליכא. ולפ"ז קשה ע"ד התוס' בב"מ שם דמבואר שדעתם דאף לרבא דאמר לא בעל אינו לוקה מ"מ יש עבירה בהקידושין. שהרי התוס' כתבו שם בהדיא (בתירוצם השני) דאי אין שליח לדבר עבירה לא חלין הקידושין אף לרבא. אמנם כבר ביארנו במ"א (בחיו"ד סי') דזה לק"מ דודאי אף לרבא יש איסור דרבנן בקידושין של גרושה לכהן וכדברי התוספות ביבמות הנ"ל ומ"מ שפיר משני הגמרא בסוטה שם אפילו תימא כריה"ג כדרבה כו'. והיינו דהא דממעט הברייתא התם מקרא דולא לקחה פרט לאלמנה לכה"ג כו'. י"ל דקרא ממעט ליה שאינו חוזר מעורכי המלחמה קודם שגזרו חכמים איסור על הקידושין (וכיוצא בזה כתב המל"מ בפ"ב מהלכות סוטה ה"ח ליישב קושיית הראב"ד על