תורת חסד שז

לקיימה למחר מבלי דחיית ל"ת אינו דוחה את ל"ת מחמת שרוצה לקיים את המצות עשה היום. וא"כ ה"נ הך מ"ע דקבורה הא יכול להמתין עד הלילה דאין איסור רק להלין את המת אבל עד הלילה יכול להמתין. וא"כ אין הל"ת דיו"ט נדחה ג"כ מפני מ"ע דקבורה שרוצה לקוברו היום ושפיר לוקה בכה"ג ונפסל לעדות ג"כ ועוד י"ל. דהרי רש"י פירש בסנהדרין שם בהנהו קבוראי דר"פ פסלינהו לעדות דמשום שכר ממון עוברים על דת וה"ל כרשע דחמס. וברשע דחמס שעושה איסור מחמת חימוד ממון נפסל לעדות אף בלאו שאין בו מלקות כמבואר בתומים ובנתיבות ריש סי' ל"ד בשם המהרי"ק שורש קכ"ו. ומיהו מה שפירש"י כן דנפסלין לעדות משום שעשו זה מחמת שכר ממון וה"ל רשע דחמס. ולכאורה הל"ל בפשיטות משום שעברו עבירה שיש בה מלקות ואפילו היו קוברין בחנם ולא משמע לומר מטעם דרש"י ס"ל כהריב"א דבכה"ג ליכא מלקות כנ"ל דא"כ לא היה רש"י סותם דבריו כ"כ. אלא טעמא דרש"י שפירש כן משום דאביי ורבא פליגי התם (בדכ"ז ע"א) דרבא ס"ל דמומר אוכל נבלות להכעיס כשר לעדות דאינו פסול רק רשע דחמס. ואף דאנן קיי"ל כאביי שם. מ"מ בעי רש"י לפרושי הכא דיש לפוסלם לעדות לכ"ע אף לרבא. ובפרט דר"פ ור"ה בריה דר"י דאיפלגו הכא בהנהו קבוראי תרווייהו הם תלמידי רבא כנודע מש"ה פירש"י שעשו כן בשכר וה"ל רשע דחמס דהוי פסול לכ"ע. ומ"מ ממילא א"ש אף להריב"א הנ"ל דבחימוד ממון נפסלין לעדות אף בלאו שאין בו מלקות וכנ"ל. אך ראיתי בתשובת מהרי"ק שם שכ' דהא דעד חמס פסול לעדות אף בלאו שאין בו מלקות היינו דוקא בלוקח ממון שאינו שלו אבל אם עובר על ד"ת בשביל ממון שאינו רוצה לפרוע בכה"ג לא נפסל כל שאין בו חיוב מלקות. והא דלוה בריבית פסול לעדות אף שאינו לוקח ממון שאינו שלו היינו משום שעבירת לקיחת הממון של המלוה ע"י הלוה נעשית וא"א מבלעדו מש"ה חשיב נמי כעד חמס. עכ"ד המהרי"ק ולפ"ז בהנהו קבוראי שקברו ביו"ט בשביל שכר ממון אם אין בו חיוב מלקות וכדעת הריב"א הנ"ל לא ה"ל לפוסלן לעדות מחמת רשע דחמס כיון שאינו לוקח ממון שאינו שלו. רק דבלא"ה לכאורה יש סתירה ע"ד המהרי"ק בזה מדברי התוס' בסנהדרין (דכ"ד ע"ב ד"ה ואלו) וכ"כ עוד התוס' בר"ה (דכ"ב ע"א) דהא דסוחרי שביעית פסולין לעדות מדרבנן מיירי בשביעית בזה"ז דרבנן או משום שממציאין מעות לעניים כו'. ומבואר דבלא"ה סוחרי שביעית פסולין לעדות מה"ת אף שאיסור סחורה בשביעית הוא רק איסור עשה מקרא דלאכלה ולא לסחורה וע"כ דכיון שעושין כן מחמת חימוד ממון נפסלין לעדות אף באיסור שאין בו מלקות. וה"נ אין לוקחים ממון שאינו שלהם. ואולי י"ל דמודה המהרי"ק במשתכר בדבר שאסור להשתכר בו דהוי לענין זה כמו לוקח ממון שאינו שלו ונפסלו לעדות אף באיסור שאין בו מלקות. וה"נ י"ל בהנהו קבוראי כו' ועכ"פ מבואר דלק"מ ע"ד הריב"א מגמרא דסנהדרין. ואין להאריך יותר: סימן נח ע"ד מה שהעלה לתרץ קושיית השואל בח"ס יו"ד סי' רנ"א. ע"ד הריב"א בתוס' שילהי חולין (דקמ"א ע"א) דס"ל דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדחה וליכא מלקות. והקשה ע"ז שם ממתני' דשבת (דקל"ז ע"א) בשני תינוקות ושכח ומל את של ערב שבת בשבת דאמאי יתחייב חטאת בשוגג כיון דבמזיד ליכא כרת בכה"ג לרב אשי שם (דקל"ג ע"א) דמילה שלא בזמנה דוחה ל"ת ורק משום העשה דשבתון כו'. וא"כ תו אין כאן כרת כמו דליכא מלקות בכה"ג לדברי הריב"א הנ"ל. ותירץ מעלתו עפ"י דברי הנו"ב שמקשה ע"ד הריב"א דהרי כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ממילא אם עבר ע"ז הוי מצוה הבאה בעבירה ולא קיים העשה וא"כ למה לא ילקה על הל"ת כיון דלא קיים העשה כלל. ותירץ הנו"ב דכיון די"ל מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה מש"ה אם עבר ועשה לא חשיב מהב"ע כלל. ולפ"ז הכא במ"ע דמילה דהוי עשה שאינו שוה בכל דאשה פטורה מלמול את בנה ועשה דשבת שוה בכל. ובכה"ג לא שייך לומר מאי אולמא דהאי עשה מהאי כו' והוי מהב"ע אם עבר ומל בשבת וא"כ שפיר חייב הכא משום הל"ת כרת ומלקות בכה"ג. עכ"ד מעלתו. וכל דבריו בזה תמוהים ואין להם קיום. חדא דהא חזינן דמ"ע דמילה עדיפא טפי משאר עשה השוה בכל. דמילה אף שלא בזמנה דוחה צרעת דהוי עשה ול"ת. ושום עשה אינו דוחה עשה ול"ת. והתוס' בשבת (דקל"ב סע"ב) פירשו הטעם דלא גמרינן מהכא דעשה דוחה ל"ת ועשה היינו משום דמ"ע דמילה עדיפא שנכרתו עליה י"ג בריתות. (ומיהו ביבמות דף ה' סע"א תירצו בע"א). והיאך נימא כאן בהיפך דמ"ע דמילה היא גריעא משאר עשה השוה בכל ומש"ה נימא דלא שייך לומר כאן מאי אולמא כנ"ל. ומלבד זה דבריו נדחים מגופה דמתני' בשבת שם. דמוכח התם דבמילה שלא בזמנה בשבת לא הוי מהב"ע לומר שלא יי"ח מ"ע דמילה כלל. דהרי בסיפא דמתני' שם דמיירי שמל של ע"ש בשבת פוטר ר' יהושע משום דהוי טועה בדבר מצוה ועשה מצוה. ומשא"כ ברישא במל של אחר שבת בשבת מודה ר' יהושע דחייב דהוי טועה בדבר מצוה ולא עשה מצוה. והשתא אם נימא דבמילה שלא בזמנה בשבת הוי מהב"ע ולא יי"ח המצוה כלל (ויהיה הדין בזה דצריך אח"כ לחזור ולהטיף דם ברית). וא"כ בסיפא דמתני' נמי הוי טועה בדבר מצוה ולא עשה מצוה. ואמאי פוטר ר' יהושע. א"ו מוכח דלא שייך הכא לפסול המצוה משום מהב"ע. וי"ל דמכאן ראיה להמרדכי בפ"ג דסוכה דס"ל דלא שייך פסול מהב"ע באיסור דיומא קגרים וה"נ ל"ש מהב"ע באיסור מלאכת שבת מה"ט. וכן העלה בתשובת רע"א (ס"ס קע"ד) דבמילה שלא בזמנה בשבת לא שייך מהב"ע. ועוד י"ל באופן אחר הכא במתני' דשבת הנ"ל הטעם דלא מיפסיל המצוה משום מהב"ע. לפמ"ש המהרי"ט אלגאזי דאע"ג דקיי"ל דהא דמהב"ע לא יי"ח המצוה היינו אפי' בשוגג מ"מ אם עשה באונס דאין עליו שום חטא בזה ל"ש מהב"ע ושפיר יי"ח המצוה בכה"ג. ולפ"ז ה"נ במתני' דשבת דהוי טועה בדבר מצוה דקיי"ל דחשיב כאנוס ואין עליו שום חטא וא"כ אין כאן מהב"ע. ואף דזה גופיה בהא תליא דאם נימא דהוי מהב"ע ולא יצא ממילא יהיה חשיב בזה טועה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דחייב חטאת כמו שאר שוגג ולא חשיב אנוס. מ"מ מסתבר יותר לומר להפך לאידך גיסא דאם ניחשביה לאנוס והוי טועה בדבר מצוה ועשה מצוה דבכה"ג ל"ש מהב"ע באנוס וכנ"ל ואז שפיר יי"ח המצוה ועשה המצוה כתיקונה. ואין לפסול המצוה מאחר שהדבר תלוי בעצמו דאם נימא דיי"ח המצוה הוי אנוס ואין כאן מהב"ע כלל. ועוד י"ל בזה סברא אחרת דבמ"ע דמילה בלא"ה ל"ש כלל פסול מהב"ע. (וביארתי זה במ"א בסי' כ"ט בפי' הירושלמי פי"ג דשבת). ועכ"פ מאחר דמוכח ממתני' דשבת הנ"ל דאין כאן מהב"ע (יהיה מאיזה טעם שיהיה) ויי"ח המצוה בזה. א"כ נדחה הלאו דשבת מחמת המ"ע דמילה לפ"ד הריב"א בחולין הנ"ל. והדרא לדוכתא קושיית השואל בח"ס הנ"ל. והנה במה שמסתפק שם הגאון רע"א בתשובה הנ"ל במילה שלא בזמנה