תורת חסד שו

שכלתה העבירה אינו פוסל משום מהב"ע. מכל הלין טעמי לק"מ קושיית הנו"ב על הריב"א הנ"ל. דכאן שפיר מקיים המ"ע דכיסוי ולא נפסל משום מהב"ע. ועפ"ז היה מקום ליישב דברי הריב"א מכמה דוכתי שהקשו עליו דמוכח דהיכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר ועשה לוקין עליו. די"ל דהיכא דשייך לפסול את המצוה שעשה משום מהב"ע התם מודה הריב"א שלוקין עליו מאחר שלא קיים המ"ע כלל דפסול משום מהב"ע והוי כמו שאין כאן קיום שום עשה כלל. וממילא הל"ת נמי לא נדחה ולוקין עליו וכסברת הנו"ב בקושייתו הנ"ל. אך במ"ש לעיל הקושיא מהא דתניא בביצה השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה. התם נמי לא שייך מהב"ע כיון דאיסור יו"ט הוא איסורא דיומא קגרים ואינו פוסל משום מהב"ע. (אלא די"ל בזה דהריב"א לא ס"ל כהמרדכי הנ"ל אלא דאף באיסורא דיומא קגרים נמי שייך מהב"ע רק כאידך סברא שכתבתי לעיל דבחרישה לצורך כיסוי כבר כלתה העבירה קודם שהתחיל המצוה ובכה"ג לא שייך מהב"ע. משא"כ בשוחט עולת נדבה ביום טוב דנעשתה העבירה בעת עשיית המצוה הוי מהב"ע ולא קיים העשה ומש"ה לוקה). וגם במה שביארנו בקושיית השעה"מ מגמרא דב"מ (ד"ל סע"א ודל"ב ע"א) התם נמי ליכא לשנויי דמש"ה לוקה התם מחמת שלא קיים העשה בזה דהוי מהב"ע. דז"א. דמלבד דלפמ"ש הנ"י בשם הרנב"ר דבכהן שמיטמא להשיב אבדה שאמרו דבכה"ג עשה דוחה ל"ת אף דבעידנא דמיעקר ללאו לא מקיים העשה היינו רק משום שהתחיל להתעסק במצוה ובכה"ג שפיר עשה דוחה ל"ת. לפ"ז מ"מ הא עיקר המצוה שמקיים אח"כ כשמשיב לחבירו את אבדתו א"כ אז הרי כבר כלתה העבירה ול"ש בכה"ג מהב"ע. ואף אם נימא דהריב"א לא ס"ל לחלק כסברא זו דהתוס' בסוכה. אלא דס"ל דאף שכלתה העבירה קודם שהתחיל לעשות המצוה ג"כ פוסל משום מהב"ע (רק דהריב"א מחלק לענין מהב"ע כא' מהחילוקים האחרים שכתבתי לעיל). מ"מ בלא"ה נראה דלא שייך התם מהב"ע כלל. דלא מצינו בשום מקום פסול מהב"ע רק במצוה שבין אדם למקום כמו נטילת לולב או קרבן וכיוצא דכשהמצוה נעשית בעבירה לא ירצה לפני ה' כיון שמעשה העבירה שנאוי לפני המקום ונמצא שעשה מצות ה' ע"י מה שעובר על מצותו וממילא לא עשה שום מצוה כלל וע"כ צריך ליטול לולב אחר של היתר וכדומה. אבל במצות שבין אדם לחבירו. שעיקר המצוה היא לטובת חבירו וכמו בהשבת אבדה שקיום המצוה היא מה שמשיב לחבירו את אבידתו. בזה לא שייך לומר שלא יי"ח מצוה זו מחמת שטימא עצמו בביה"ק ועשה עבירה. דהרי מ"מ השיב האבדה לבעליה יהיה באיזה אופן שיהיה מאחר שכל המצוה לטובת חבירו וזה גדר המצוה והרי עלה בידו קיום מצוה זו. ואף שהוא עונו ישא על העבירה שעשה מ"מ אינו פוסל ולא מבטל מצוה זו שעיקרה בין אדם לחבירו וכן במצות כיבוד אב י"ל דמ"מ כל שעשה רצון אביו באיזה אופן שיהיה השלים מצות כיבוד אב על מכונו והעבירה הוא ענין בפ"ע. והסברא נכונה. ולפ"ז בהך דב"מ לא שייך פסול מהב"ע כלל. ושפיר הקשו מכאן ע"ד הריב"א דס"ל דהיכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר אינו לוקה וכנ"ל וע"כ ביישוב הסוגיות דב"מ צ"ל כמ"ש לעיל ליישב בכמה אופנים. אמנם הקושיא ע"ד הריב"א מגמרא דזבחים (דצ"ז ע"ב) הנ"ל. שפיר יש ליישב ע"פ הנ"ל דהתם י"ל דכיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ממילא אם עבר ואכל התערובת קדשים כשרים עם קדשים פסולים לא קיים כלל מ"ע דאכילת קדשים כשרים משום דהוי מהב"ע וממילא שפיר לוקה בכה"ג אף לפ"ד הריב"א ואין לומר דמהב"ע שייך רק אם העבירה היא בגוף הדבר עצמו של המצוה משא"כ כאן שהמצוה היא אכילת הקדשים הכשרים והעבירה היא בקדשים הפסולים רק שנתערבו יחד וא"א להפרידן ובכה"ג לא נפסל משום מהב"ע. דז"א. דהא גם לענין עשה דוחה ל"ת ג"כ דילפינן מכלאים בציצית וכדומה היינו שהעשה היא בגוף הדבר של הל"ת משא"כ כאן העשה והל"ת אינם בדבר אחד רק ע"י תערובת וכנ"ל וע"כ דהוי התערובת כגוף אחד ואין לחלק בזה. סימן נז ואחר שביארנו ליישב דברי הריב"א שבתוס' חולין הנ"ל מכל מה שהקשו עליו. נשוב לבאר במה שנוגע לדינא מדברי הריב"א, הנ"ל. לענין פסול עדות דקיי"ל שאינו נפסל לעדות אא"כ עבר בלאו שחייבין עליו מלקות שהתורה קראתו רשע אם בן הכות הרשע כו'. ולפ"ד הריב"א הנ"ל דבהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר אינו לוקה. א"כ לא נפסל בזה לעדות ג"כ מה"ת. וכמו כשחרש ביו"ט לצורך כיסוי דם צפור או שעבר ומל מילה שלא בזמנה ביו"ט. ואף שי"ל דגם להחולקים על הריב"א אינו נפסל לעדות כלל בכה"ג. וכמו שאמרו בסנהדרין (דכ"ו סע"ב) בהנהו קבוראי דקבור נפשא ביו"ט הראשון של עצרת שמתינהו ר"פ ופסלינהו לעדות ואכשרינהו ר"ה בריה דר"י א"ל ר"פ והא רשעים נינהו סברי מצוה קעבדי כו'. וכ"פ שם ברמב"ם ובטוש"ע. וא"כ ה"נ י"ל בכל מ"ע שחילל יו"ט בעבורה דהוא סבר דמצוה קעביד ולא נפסל לעדות. (וע' ברמ"א בחו"מ סי' ל"ד ס"ד) אמנם מלבד שעדיין אין זה מוכרח. ואף אם נימא כן בכל חילול יו"ט משום מצוה. אכתי יש כאן נ"מ טובא לדינא. כשיודעין בו שיודע הדין שאסור לעשות כן ביו"ט. דגבי הנהו קבוראי גופייהו נמי אם יודעין בהם בבירור שהמה ידעו האיסור מתחלה אז נפסלין לעדות מה"ת. וכן מבואר במל"מ פ"ד מהלכות מלוה ה"ו. (ולא נסתפק שם רק אם העדים בעצמם אומרים אח"כ שידעו מתחלה שיש איסור אי מאמינים להם לפסול א"ע או דלא מפיהם אנו חיים כו'. וע' בתשו' חו"י סי' ק"ד. ובתשו' מהרי"ט חאה"ע סי' מ"ג ובתומים סי' ל"ד סקי"א). משא"כ לפ"ד הריב"א הנ"ל כשחילל יו"ט לקיים מ"ע אע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר אינו לוקה. וממילא לא נפסל לעדות בכה"ג אף שידוע שעשה במזיד והיה יודע האיסור. ואין להקשות לפ"ז לדעת הריב"א א"כ בהנהו קבוראי דאכשרינהו ר"ה בריה דר"י מטעם דסברי מצוה קעבדי. ולמה לי ה"ט תיפוק ליה דבלא"ה אין נפסלין לעדות דהא קבורת מתים נמי הוי מ"ע ואף שאינו דוחה יו"ט דהוי ל"ת ועשה מ"מ אם עבר אינו לוקה ומה"ט לא נפסל לעדות כנ"ל. דהא לק"מ. חדא די"ל דהוא נקט טעמא שכשרים לעדות אף מדרבנן משום דסברי מצוה קעבדי. משא"כ מטעם דבכה"ג אם עבר אינו לוקה מ"מ הא בעבירה שאין בה מלקות אף שלא נפסל לעדות מה"ת מ"מ פסול מדרבנן כמ"ש הרמ"א בסי' ל"ד ס"ב בשם רבינו ירוחם. ובזה יש ליישב מה שתמה הב"י על ה"ר ירוחם שכתב דקוברי המת ביו"ט א' פסולין לעדות מדרבנן. ואי סבר הרי"ו כגירסת הרי"ף בסנהדרין שם ופוסק כר"פ דהתם דפסלינהו לעדות. א"כ מדאורייתא הוא דפסילי לדידן דבקיאינן בקביעא דירחא. ולפי הנ"ל י"ל דה"ר ירוחם סובר כגירסת הרי"ף ופוסק כר"פ. ומ"מ מדאורייתא כשרים לעדות משום דהרי"ו ס"ל כדעת הריב"א הנ"ל דבכה"ג אינו לוקה ולא נפסל לעדות מה"ת רק מדרבנן. והרי"ו לטעמיה דבעבירה שאין בה מלקות פסול לעדות מדרבנן. ועוד י"ל דלפמ"ש לעיל דהריב"א סובר כהתוס' דיבמות וסיעתם דכל מ"ע שאפשר