תורת חסד שה

התחום כו'. ומפרש בגמרא משום דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. והשתא להני אמוראי דפליגי ארב אשי וס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא א"כ ליתי עשה דשופר ולידחי ל"ת דיו"ט. (רק להר"ן שכתב דלרווחא דמילתא אמר הגמרא שם משום דיו"ט הוי עשה ול"ת. דבלא"ה נמי לא דחי משום דלא הוי בעידנא דמיעקר כו' ניחא. משא"כ להש"ל בשם ר"ת שפירש דמ"ע דרבים דוחה לל"ת אף דלא הוי בעידנא דמיעקר כו'. א"כ קשיא). אך לפמ"ש בסימן הקודם דמשמע מד' התוס' בפסחים (דמ"ז ע"ב) דכיון דגלי קרא דשריפת קדשים אינה דוחה יום טוב הה"נ לשאר מ"ע דאינו דוחה יו"ט. ניחא הכא ג"כ. אבל יש מהראשונים דלא ס"ל כהתוס' כאן בזה וא"כ קשיא. והיה י"ל בזה. ולתרץ קושית התוס' מדרבא אדרבא כנ"ל דלעולם רבא נמי ס"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא. והא דמצריך רבא קרא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט. היינו משום דמהך קרא (דגלי דל"ת דיו"ט נמי לא נדחה משום שריפת קדשים) שמעינן נמי לענין מלקות שאם עבר ושרף קדשים ביו"ט לוקה. משא"כ בלאו קרא אף דידעינן נמי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. מ"מ אם עבר אינו לוקה. וכדעת הריב"א הנ"ל. וכן י"ל לכולהו אמוראי דהתם דילפי מקראי דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב ג"כ. דרצו להשמיענו שבכאן אף הל"ת דיו"ט לא נדחה כלל וממילא אם עבר לוקה. ומש"ה א"ש אליבייהו מתני' דר"ה הנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה לענין איסור מיהת לכ"ע. אמנם רב אשי ס"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כלל ואף הלאו לא נדחה ולוקין עליו ג"כ. ומדוייק בזה מה שדקדקו המפרשים אהא דאמר רב אשי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. והל"ל בקצרה דאין עשה דוחה עשה. ולמה לו למינקט הל"ת שעם העשה. ולהנ"ל ניחא דזהו שחידש רב אשי דכל שיש עשה עם הל"ת אז גם הל"ת לא נדחה כלל מפני עשה ולוקין עליו. באופן שדברי הריב"א דאין לוקין על לאו זה שנדחה מפני העשה זה תליא בפלוגתא דהני אמוראי. והוא מפרש בגמרא דפסחים דפריך שם רב חסדא לרבה ממתני' דמכות דאחרישה לא ליחייב היינו משום דר"ח ורבה ג"כ ס"ל כהנך אמוראי דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר אינו לוקה דהלאו נדחה וכנ"ל. (ואפשר ג"כ דמה"ט סובר הריב"א להלכה כן כיון דכולהו אמוראי פליגי על רב אשי בזה). והשתא א"ש ולק"מ מגמרא דזבחים הנ"ל. דרב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. היינו דרב אשי לטעמיה דס"ל דבכה"ג הלאו נמי לא נדחה ולוקין עליו. ושפיר שייך הכא היתר מצטרף לאיסור לענין מלקות. ורבא לטעמיה דס"ל בשבת דבכה"ג אין לוקין וא"כ לא שייך הכא המל"א בכה"ג מש"ה הוצרך רבא לשנויי בזבחים כאן שינויא אחרינא משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. ולפ"ז מיושב היטב ג"כ קושיית החת"ס (שהובא בסי' הקודם) ע"ד הריב"א ממתני' דשבת (דקל"ז ע"א) הנ"ל. דכבר הבאתי לעיל שיטת המהרש"ל ביבמות דס"ל דפליגי אמוראי אי עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. דרבא ס"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ור"א ס"ל דדחי וא"כ ה"נ רבא ורב אשי כל חד לטעמיה אזיל. דרבא דס"ל אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. א"כ לדידיה ניחא בפשיטות מתני' דשבת הנ"ל דיש בשוגג חיוב חטאת מאחר דבמזיד ענוש כרת כיון דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. משא"כ לרב אשי דס"ל דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת א"כ תיקשי ליה מתני' דשבת הנ"ל דעשה דמילה יהיה דוחה ל"ת דשבת אף שיש בו כרת ויהיה האיסור רק משום העשה דשבת והיאך חייב חטאת בשוגג. ואולם רב אשי לטעמיה דס"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו דאף הלאו נמי לא נדחה בכה"ג ולוקין עליו כנ"ל וה"נ הכא חייב כרת ג"כ ובשוגג חטאת. וא"ש. וגם י"ל בזה על קושיית השעה"מ הנ"ל שהקשה ע"ד הריב"א מגמרא דב"מ הנ"ל (ד"ל ע"א ודל"ב ע"א) והובא לעיל ולפי הנ"ל י"ל דסתמא דגמרא דב"מ דפריך על הברייתות דלמה לי קרא הא אין עשה דוחה עשה ול"ת ולא משני דאיצטריך קרא למלקות. היינו משום דסתמא דגמרא הוא רב אשי ור"א ס"ל דבכה"ג הל"ת נמי לא נדחה ולוקין עליה וכנ"ל. ולפ"ז י"ל דהר"י מא"י שבתוס' קידושין (דל"ד ע"א) דס"ל דלאו שיש עמו עשה אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה דאיהו קאי שם אליבא דרב אשי דאמר דשריפת קדשים אינה דוחה יו"ט משום דהוי עול"ת כמבואר שם בתוס'. וי"ל דלא פליג על הריב"א שבתוס' חולין הנ"ל דהריב"א קאי לאמוראי דפליגי על ר"א וכמבואר. ואין כאן פלוגתא כלל. ולפ"ז דהר"י מא"י בתוספות שם קאי רק לרב אשי דאיהו ס"ל הך סברא דהעשה מאלם לל"ת ולכך לגבי נשים נמי דהוי יו"ט ל"ת גרידא מ"מ אין ל"ת זה נדחה מפני עשה. אבל רבא לא ס"ל כלל הך סברא שהעשה יהיה מאלם לל"ת שלא ידחה ג"כ. והשתא מיושב בפשיטות קושיית התוס' בשבת מדרבא אדרבא כנ"ל. דלעולם רבא נמי ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת. רק דבנשים דהוי יו"ט ל"ת גרידא ה"א שיהיו מותרות לשרוף קדשים ביו"ט דעשה דוחה ל"ת דהא רבא לא ס"ל הך סברא דהעשה מאלם לל"ת וכנ"ל. וע"ז איצטריך רבא למילף מקרא דהוא לבדו כו' לומר שהל"ת דיו"ט נמי לא נדחה כאן ונשים גם כן אסורות לשרוף קדשים ביו"ט. וכמבואר: סימן נו והנה הנו"ב בסוף ספרו במ"ק הביא קושיא בשם חתנו ע"ד הריב"א דס"ל דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר אינו לוקה שהלאו נדחה כו'. דהא כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ממילא אם עבר ועשה העשה הוי מצוה הבאה בעבירה ולא קיים המצוה כלל וא"כ ממילא לא ידחה אף הל"ת מפני העשה מאחר שלא הועיל בעשייתו מחמת מהב"ע והוי כאילו אין כאן שום קיום עשה כלל. עכ"ד קושייתו. ולכאורה י"ל דהא הריב"א קאי לענין חרישה ביו"ט לצורך כיסוי. ובזה לא שייך לפסול המצוה מחמת העבירה כלל. חדא די"ל דס"ל כדעת המרדכי בפ"ג דסוכה דבאיסור יו"ט דיומא קגרים ואין זה איסור גופו בכה"ג לא מיפסיל משום מהב"ע. ע"ש. ועוד שהרי ידוע דברי הירושלמי בפי"ג דשבת הי"ג דמחלק התם לענין מהב"ע תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה. ובפירוש סברא זו דהירושלמי י"ל כמה אופנים אך העיקר בזה (כמו שביררתי באריכות בפי' הך ירושלמי ומבואר במ"א). דסברתו היא דמהב"ע לא שייך רק כשהעבירה הוא על גוף החפץ וכמו לולב הגזול וכדומה שגוף החפץ הוא העבירה. משא"כ כשהעבירה הוא רק על הפעולה שעושה ואינו שייך בגוף החפץ וכמו קורע בשבת דמעשה הקריעה היא העבירה. וכן מבואר בב"י ביו"ד סימן ש"מ שהבין כן בפירוש הירושלמי. ומעתה ה"נ בחורש ביו"ט לצורך כיסוי דהעבירה היא רק בפעולת החרישה שעושה ואין שייך לפסול משום זה את המצוה דכיסוי דאין העבירה בגוף החפץ. ועוד י"ל כאן ע"פ סברת התוספות בסוכה (דף ל' ע"א ד"ה הא) דכל שכלתה העבירה קודם התחלת מעשה המצוה לא שייך לפסול משום מהב"ע. ומש"ה בקרבן הגזול למ"ד ייאוש כדי קנה וקנהו קודם שהקדישו תו לא חשיב מהב"ע. ע"ש. ולפ"ז ה"נ בחרישה לצורך כיסוי דאחר שחרש כבר כלתה ונגמרה העבירה קודם שהתחיל עשיית המצוה. ואח"כ כשמכסה בו הדם אחר