תורת חסד שד

דליכא מלקות א"כ לא שייך היתר מצטרף לאיסור דלענין איסור הא ח"ש אסור מה"ת וכנ"ל. ואף דמ"מ אי לא הוה כתיב יקדש לומר שהיתר מצטרף לאיסור כאן א"כ היה אסור רק מטעם ח"ש וה"א שנדחה האיסור מחמת המ"ע דאכילת קדשים כשרים שבתערובת זו. משא"כ השתא דאיכא עשה ול"ת אסור. מ"מ אין זה בגדר היתר מצטרף לאיסור דעלמא דהוי רק צירוף השיעור לענין מלקות משא"כ הכא דליכא מלקות רק דגלי קרא שלא ידחה מפני עשה. והיאך אמרו בפסחים שם דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד לענין היתר מצטרף לאיסור. דכל שאינם בענין אחד לא שייך כלל לומר שכהבכ"א. וקושיא זו הקשיתי כד הוינא טליא כבר חמיסר. ואח"כ מצאתי שקדמוני בזה קצת בספרי האחרונים. אך נלע"ד דלק"מ מכמה טעמים חדא דמבואר בר"ש (פ"ב דמסכת ט"י מ"ג) שצידד לומר דהיתר מצטרף לאיסור שייך נמי לענין איסור דאע"ג דח"ש אסור מה"ת ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובת לא. (ועיין במהרש"א בפסחים ר"ד מ"ד). אלא שכתב דמשמע דח"ש ע"י תערובת נמי אסור מה"ת מגמ' דפג"ה (דצ"ח ע"א) גבי ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא. והיינו דהתם סבר מר בר ר"א לשעוריה בתלתין פלגי דזיתא א"ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורין דרבנן ועוד הא א"ר יוחנן ח"ש אסור מה"ת. ומיהו ראיה זו אינה מכרעת כ"כ. דהא מה דא"ל מתחלה לא תזלזל בשיעורין דרבנן היינו דאף במה שגוף האיסור בעיניה הוא רק מדרבנן מ"מ צריך ס' נגדו וכדפירש"י. וע"ז קאמר ועוד הא א"ר יוחנן ח"ש אסור מה"ת היינו דח"ש בעיניה אסור מה"ת עכ"פ. וא"כ רק מחמת התערובת נעשה דרבנן ובזה פשיטא דצריך ס'. ולהפוסקים דס"ל טכ"ע דרבנן היכא דליכא כזית בכא"פ מיהת א"כ כל מה שמצריכים ס' בתערובת איסור בהיתר הוא רק מדרבנן. והה"נ בח"ש ע"י תערובת כיון שהאיסור בעיניה הוא מדאורייתא. ושפיר קאמר ליה הכא בדרך חדא ועוד). ומדברי הרמב"ם משמע דס"ל דח"ש ע"י תערובת אסור מדרבנן. ובזה מיושב דברי הרמב"ם (פ"א מהל' חו"מ ה"ז). שכתב האוכל מן החמץ עצמו בפסח כ"ש ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל כו' והקשה הכ"מ שם דלמה לי קרא לחב"פ הא בכל איסורין שבתורה קיי"ל דח"ש אסור מה"ת. והמל"מ הביא בשם הראנ"ח שתירץ דחב"פ שהיה לו שעת הכושר ליכא למילף מכל חלב דח"ש אסור מה"ת. וכבר הקשו על דבריו טובא בזה. אמנם בתשו' הרדב"ז ח"ב (בלשונות הרמב"ם סימן קמ"ג) פירש דברי הרמב"ם לענין ח"ש ע"י תערובת דבכל התורה אין לנו לימוד ע"ז שיהיה אסור ח"ש ע"י תערובת רק בעיניה כו'. וגם לפ"ז מיושב בפשיטות קושיית כל האחרונים במתניתין דריש ביצה דבש"א שאור בכזית וחמץ בככותבת ובה"א זו"ז בכזית. ומפרש בגמרא שם דלענין אכילה כ"ע לא פליגי דבכזית כי פליגי לענין ביעור כו'. וע"ז הקשו דמאי נ"מ מפלוגתת ב"ש וב"ה. לשיטת התוס' דס"ל דלאו דבל יראה הוי ניתק לעשה ואין לוקין עליו. וא"כ ליכא מלקות כלל. ולענין איסורא בעלמא הא קיי"ל דח"ש אסור מה"ת. (והיינו לשיטת הסוברים דגם לענין ב"י אסור ח"ש מה"ת. והארכתי מזה במ"א). ולפי הנ"ל ניחא דנ"מ לענין תערובת דלב"ש דכזית הוי ח"ש לענין חמץ א"כ ח"ש ע"י תערובת שרי מה"ת. (ואף דלענין איסור אכילת חמץ ח"ש ע"י תערובת ג"כ אסור מה"ת מקרא דלא יאכל לפ"ד הרמב"ם הנ"ל וכפירוש הרדב"ז הנ"ל. מ"מ לענין ב"י אינו כן. ול"ש למילף בזה ב"י מאכילה כו') אלא דבלא"ה יש ליישב קושיית האחרונים במתני' דביצה הנ"ל בכמה אופנים כמו שביארתי במ"א. (ובפשוט י"ל דנ"מ מפלוגתייהו לענין חב"פ אם קנה כזית חמץ או חימצו אם נפסל לעדות ולשבועה. ומזה ראיה לדעת התומים (בסי' ל"ד) דס"ל דבלאו הניתק לעשה נפסל לעדות אע"ג דלית ביה מלקות. וא"כ שפיר יש נ"מ הכא משיעורו של חמץ דבפחות מכשיעור לא נפסל לעדות) ועכ"פ י"ל דהריב"א ס"ל דהא דח"ש אסור מה"ת היינו דוקא בעיניה אבל ח"ש ע"י תערובת אינו אסור מה"ת כלל. ולפ"ז היכא דהיתר מצטרף לאיסור שייך הצירוף לענין איסור שיהיה אסור מה"ת. דבלא סברת המל"א היה מותר מה"ת מטעם דהוי ח"ש ע"י תערובת. וא"כ לק"מ ע"ד הריב"א דחולין מהך דזבחים הנ"ל דגבי חטאת נמי דכתיב יקדש הוא לומר שהמל"א לענין איסור תורה ולעולם דמלקות ליכא הכא דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדחה ולא לקי כנ"ל: ב ועוד י"ל באופן אחר דלק"מ ע"ד הריב"א דחולין הנ"ל מגמרא דזבחים הנ"ל. דהא לכאורה מאי מקשה הגמרא בזבחים ניתי עשה ולידחי ל"ת. נהי דלא ידע מזה דיקדש עשה הוא שזה חידש לו רב אשי לשנויי כן. אבל הא בלא"ה ידוע דיש מ"ע לשרוף קדשים פסולים וא"כ יש כאן תמיד עשה בהדי הל"ת של איסור אכילה. ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. אלא דזה אינו. דהמ"ע לשרוף הוא רק על קדשים שהם פסולים בהחלט. אבל הכא ע"ז גופיה אנו דנין דכיון דעשה דוחה ל"ת ויהיה היתר לאוכלם ממילא יהיה הכל בגדר קדשים כשרים ואין מצוה לשורפם כלל. ולא שייך לצרף כאן העשה דשריפה קודם שנחליט הדין שאסור לאוכלן ולא ידחה העשה לל"ת בכאן. אמנם לפ"ז י"ל סברא זו גם להפך. דהא דאמרינן דליתי מ"ע דאכילת קדשים כשרים וידחה לל"ת דפסולים, היינו רק אם נימא דבאמת המה קדשים כשרים לאכילה מחמת דעשה דוחה ל"ת ומש"ה נעשה כל התערובת בגדר קדשים כשרים אבל למאי דמשני רב אשי דיקדש הוי עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ מאחר דעכ"פ אסור לאוכלם כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה לענין איסורא מיהת. ומאחר שע"ז אנו דנין דהם פסולים לאכילה ואינם קדשים כשרים כלל ממילא ליכא כלל בכה"ג מ"ע דאכילת קדשים כשרים. ואזל ליה הך עשה לגמרי. ושוב לוקה כאן על הל"ת אף לפ"ד הריב"א הנ"ל. דמ"ע דאכילת קדשים לא נאמרה כלל רק על קדשים כשרים. (וכעין סברא זו י"ל בקושיית הש"א בסי' צ"ו בגמרא דחולין ר"פ ג"ה שהקשה שם דאמאי ג"ה נוהג במוקדשין ליתי עשה דאכילת קדשים וידחה לאו דג"ה. והניח בצ"ע. וי"ל בפשיטות דעשה דאכילת קדשים לא נאמר כלל על איסורי אכילה כמו ג"ה וכדומה. רק הכא בזבחים שנתערב ממילא איסור בהיתר צ"ל הטעם משום דהוי עשה ול"ת וכנ"ל). וכמו שאמרנו מתחלה דאין כאן מ"ע דשריפת קדשים פסולים כל שבאנו להכשיר התערובת הה"נ נמי להפך דכל שבאנו לפסול התערובת שוב אין כאן מ"ע דאכילת קדשים כשרים וכנ"ל. וממילא לק"מ על הריב"א : ג ועוד יש לתרץ הקושיא ע"ד הריב"א מגמ' דזבחים הנ"ל. ובאופן זה יתיישבו קושיות רבות. די"ל שדעת הריב"א דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדחה ולא לקי. אין זה לכ"ע. רק דזה תליא בפלוגתא דאמוראי. דהנה התוספות בשבת (ר"ד כ"ה) הקשו מהא דבשבת התם משמע דרבא לא ס"ל כרב אשי דיו"ט עשה ול"ת הוא. ובפ"ק דביצה (ד"ח ע"ב) משמע דרבא גופיה ס"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא. ועוד יש לבאר באיזה סברא פליגי כולהו אמוראי דהתם על ר"א דאמר דיו"ט הוי עשה ול"ת, דלכאורה משמע כן בקרא דשבתון היינו עשה. ועוד י"ל מה שהקשה בט"א בר"ה (דל"ב סע"ב) במתניתין דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את