תורת חסד שג

דשני אנשים יעברו על שני ל"ת כל אחד על ל"ת בפ"ע. שהוא עושה מלאכת החרישה והאשה תעשה מלאכת הכתישה. ובכה"ג י"ל דלכ"ע אסור לשני אנשים לעבור על שני ל"ת בשביל מ"ע אחת שהיא מ"ע דכיסוי הדם וכולי האי לא נדחה הל"ת דיו"ט (אף מלבד העשה דיו"ט). ושפיר לוקה בכה"ג אף לפ"ד הריב"א. והנה בזה יש ליישב ג"כ מה דקשיא על הריב"א בתוספות חולין הנ"ל לפי מה שהקשה הריב"א גופיה בתוס' בפסחים שם (ד"ה כתישה) דמאי פריך הגמרא וכתישה ביו"ט מי שרי הא ודאי שרי כמו חרישה דשרי משום הואיל ה"נ כתישה. ותירץ שם הרשב"ם דהואיל וחזי לכיסוי דם צפור לאו משום דחייה קאמר אלא משום דאז א"צ לחרישה אלא לעפרה ופטור כו' ע"ש. והשתא לפ"ד הריב"א בחולין הנ"ל שמפרש דלא כהרשב"ם אלא דהואיל וחזי לכיסוי דם צפור משום דחייה קאמר ומוכיח מזה דהל"ת דיו"ט נדחה וליכא מלקות וכנ"ל א"כ היאך יתורץ להריב"א שבתוספות חולין קושיא דידיה בעצמו מה שהקשה בפסחים כנ"ל מה פריך וכתישה מי שרי. ולפי הנ"ל ניחא דהריב"א ס"ל כהר"ש מקינון דאין עשה דוחה שני ל"ת אף באדם אחד. ומש"ה פריך שפיר הגמרא וכתישה ביו"ט מי שרי דל"ל דבמקום כיסוי הדם נדחה ג"כ הלאו דמלאכת כתישה. דז"א. דעשה דכיסוי אינו דוחה שני לאוין דשתי מלאכות חורש וכותש וא"כ בכה"ג שפיר לוקה. וא"ש. אלא דלכאורה אכתי קשה ע"ד הריב"א. ומוכח כדעת הרשב"ם הנ"ל דהא דאמר הואיל וחזי לכיסוי דם צפור אינו מטעם דחייה אלא דפטור משום דא"צ אלא לעפרה כו'. דלהריב"א דמפרש דמטעם דחייה קאמר. תיקשי אהא דאמרינן שם ראויות לכותשן ובתר הכי קאמר ראויות לכותשן כלאחר יד. והרי מבואר בביצה (ד"ח ע"ב) לענין לעשות כתישה ביו"ט לצורך כיסוי דדוקא אם בהדי דכתיש קמכסי דאל"כ לא הוי בעידנא דמיעקר כו' וא"כ הכא שפיר לוקה החורש כיון דמוקי התם למתניתין באבנים מקורזלות דאף שראויות לכותשן מ"מ בשעת חרישה לא הוי בעידנא דמיעקר ללאו מקיים לעשה מאחר שא"א לכסות אז עד אחר כתישה. ומצאתי שעמד בזה בטורי אבן בחגיגה ותירץ דלרבה דאית ליה הואיל אמרינן הואיל ומתוך ביחד, וה"נ אמרינן הך הואיל וחזי לכיסוי כו' ומתוך שהותרה לצורך כיסוי דלשעבר הותרה נמי למצוה דלהבא כו' ע"ש. ודבריו דחוקים. ובפשוט היה י"ל לפי מה דמשמע בשבת (דקל"ב סע"ב) דרב אשי הוא שחידש זה דאין עשה דוחה ל"ת אא"כ בעידנא דמיעקר ללאו מקיים לעשה. אבל אינך אמוראי דהתם דילפי שם ק"ו מעבודה לא ס"ל כן ע"ש. והסוגיא דפסחים בעי לשנויי לכ"ע אף למאן דלא ס"ל זה דבעינן בעידנא דמיעקר כו'. שוב ראיתי בפ"י בביצה שם שכתב בע"א. וכנראה שלא ראה כלל ד' הספר כריתות דאין עשה דוחה שני לאוין כנ"ל. ואכמ"ל: ד ולפי מה שביארנו בדעת הריב"א. לכאורה יהיה מוכח דלא כדעת המקנה בקידושין (דכ"ט ע"א) דס"ל בהא דאמרינן דאשה לא מיחייבא למול את בנה היינו דאינה מחוייבת כמו האב שעליו החיוב יותר מעל כל ישראל אבל מ"מ בת חיובא היא במ"ע זו כמו כל ישראל שמחוייבין למולו מלבד האב. דלפ"ד הריב"א א"א לומר כן. דא"כ תיקשי במילה שלא בזמנה דקיי"ל דאינה דוחה יו"ט. אמאי לא ימולו ביו"ט ע"י אשה למאן דס"ל בע"ז (דכ"ז ע"א) דאשה כשירה למול והובא בש"ע יו"ד ר"ס רס"ד. דבנשים דהוי יו"ט ל"ת גרידא והעשה דיו"ט ליתא לגבייהו ומ"ע דמילה ידחה ל"ת דיו"ט. אע"כ משום דנשים ליתנהו כלל במ"ע דמילה ואסורות למול משום ל"ת דיו"ט לחוד. אך יש לדחות. דהריב"א ס"ל כדעת רש"י ותוס' (שהבאתי לעיל בסימנים הקודמים) דמצוה שאפשר לעשותה למחר אינה דוחה ל"ת כלל. ומש"ה משלב"ז אינה דוחה יו"ט אף לגבי נשים אפילו אם נימא כדעת המקנה הנ"ל. ולפי דברינו יש ליישב ג"כ דעת הרמב"ם בפ"ח מהלכות תמידין ומוספין ה"ח גבי שתי הלחם דעצרת דנאפות מעיו"ט דאין עשייתן דוחה יו"ט שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה ולכאורה הוא תמוה. דמבואר בפסחים (דמ"ז ע"א) דלר"ח דל"ל הואיל והוא ס"ל דצרכי שבת נעשין ביו"ט לדידיה צ"ל דהא דשתי הלחם אין דוחות יו"ט הוא מקרא דלכם ולא לגבוה. משא"כ לרבה דאית ליה הואיל וס"ל דבלא הואיל אין צרכי שבת נעשין ביו"ט לדידיה בלא"ה אין שתי הלחם דוחות יו"ט וא"צ בזה לקרא דלכם ולא לגבוה. כן מבואר שם בגמרא ובפירש"י (ד"ה ביו"ט). וא"כ קשה על הרמב"ם כיון דפסקינן כרבה דאמרינן הואיל ולא כר"ח. א"כ למה הוצרך לומר הטעם דשתי הלחם אין דוחות יו"ט מקרא דלכם ולא לגבוה. הא בלא"ה אין דוחות יו"ט משום איסור מלאכה דיו"ט דהוי עשה ול"ת מאחר דל"ל הואיל ולמה לי קרא על זה. ומצאתי שעמד בזה בתמיה בספר תשובה מאהבה ולא תירץ כלום. ולפי דברינו הנ"ל ניחא דאי לאו קרא דלכם ולא לגבוה. רק משום דשתי הלחם אין דוחות יו"ט מטעם דהוי עשה ול"ת. א"כ היו יכולים לאפות שתי הלחם ביו"ט ע"י נשים. דהוי לגבייהו יו"ט ל"ת גרידא. ומ"ע דשתי הלחם שהוא מ"ע דרבים בשביל כל ישראל (אנשים ונשים) דוחה ל"ת דיו"ט לחוד שעל הנשים. אבל השתא דכתיב קרא לכם ולא לגבוה והוי לאו הבא מכלל עשה דאסור לאפותם ביו"ט. ובלאו הבא מכלל עשה אף שהז"ג נשים חייבות. (וכ"כ בתשו' ח"ס חא"ח סי' ק"נ דנשים חייבות בלאו הבא מכלל עשה אף שהז"ג. ולכאורה מוכח כן מהא דנשים מצוות ג"כ על מ"ע דוזבחת ואכלת דשאינו זבוח לא תאכל ואכמ"ל). ומש"ה אסור לאפותם ע"י נשים ג"כ. וכל זה לרב אשי דאמר דשריפת קדשים אינה דוחה יום טוב משום דיו"ט הוי עשה ול"ת. משא"כ לשאר אמוראי דס"ל דיו"ט הוא ל"ת לחוד רק דגלי קרא דשריפת קדשים אינה דוחה יו"ט. ולדידהו הה"נ לשאר מ"ע דלא דחו ל"ת דיו"ט כמ"ש התוספות בפסחים הנ"ל. וכן אזלא הסוגיא דפסחים דלרבה דאית ליה הואיל א"צ כאן לקרא דלכם ולא לגבוה. משא"כ הרמב"ם דפסק בהדיא כרב אשי (בפ"ג מהלכות יו"ט ה"ח) מש"ה הוצרך כאן הרמב"ם לומר דשתי הלחם אין דוחין יו"ט מקרא דלכם ולא לגבוה. וא"ש: סימן נה א וע"ד מה שהקשו ע"ד הריב"א שבתוס' חולין הנ"ל. מגמרא דזבחים (דצ"ז ע"ב) יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל כו'. ופריך הגמרא אמאי ניתי עשה ולידחי את ל"ת. אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כו'. רב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ובפסחים (דמ"ה ע"א) מוכח דהך דיקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל אתי להורות שבחטאת היתר מצטרף לאיסור. (ואף דבחולין ר"ד צ"ט משמע דיקדש להיות כמוה כו' אתי לטעם בעיקר. כבר עמדו בזה התוס' שם. יעו"ש בדבריהם. ובנזיר דל"ז ע"ב). והשתא הא דהיתר מצטרף לאיסור זהו שייך רק לענין מלקות דלענין איסור בלא"ה קיי"ל דח"ש אסור מה"ת. (וכמ"ש התוס' בפסחים ר"ד מ"ד. דהמל"א הוא למלקות). וא"כ מה משני ר"א התם יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. דהא בזה אם עבר ואכל אינו לוקה לפ"ד הריב"א הנ"ל דמ"מ הל"ת נדחה מחמת העשה וכנ"ל. וכיון