תורת חסד שב

דגלי קרא דשריפת קדשים אינו דוחה לל"ת דיו"ט הה"נ לשאר מ"ע דלא דחו איסור יו"ט. ומכש"כ די"ל כן באיסורי שבת. ועוד י"ל דלק"מ ע"ד הריב"א ממתני' דשבת הנ"ל די"ל דהריב"א ס"ל כדעת הר"ש מקינון בס' כריתות דס"ל דשום עשה אינו דוחה שני לאוין. (ולא כדעת התוס' ביבמות ובנזיר הנ"ל). ובמילה בשבת יש חיוב שני לאוין. לפמ"ש בשט"מ בפ"ק דכתובות (דף ה' ע"ב) דבמילה כשתולש הבשר חייב ג"כ משום גוזז כמו בצפורן דכשניטלו בכלי חייב חטאת משום גוזז ע"ש. ובמ"א הארכתי בביאור דבר זה. וא"כ במילה שלא בזמנה בשבת כיון דחייב משום חובל וגם חייב משום גוזז א"כ הא אין עשה דוחה שני ל"ת ושפיר חייב כרת ע"ז. ולק"מ ע"ד הריב"א הנ"ל: ב אך בכדי ליישב בחדא מחתא קושיא זו עם קושיות של השעה"מ. וגם עוד קושיות הנופלות ע"ד הריב"א הנ"ל. י"ל כאן באופן אחר סברא מחודשת בדעת הריב"א הנ"ל. דהנה התוס' בקידושין (דל"ד ע"א) ס"ל דנשים אינן מצוות במ"ע דיו"ט דהוי מ"ע שהזמן גרמא. וכבר חקר בזה בשעה"מ אי נשים מצוות במ"ע דשבת. אך בס' המקנה בקידושין (ר"ד ל"ה) כתב בשם הר"ן בשבת דמהיקשא דזכור ושמור ילפינן ג"כ דנשים חייבות בכל מ"ע דשבת. (והובא ג"כ במג"א ס"ס רצ"א). וכן משמע במתני' דספ"ה דשבת דאף במ"ע דשביתת בהמתו נשים מצוות ג"כ. (וע"ש בתוס' ר"ע ברפ"ה שם). ולפ"ז יש לומר כאן חילוק חדש. דבעיקר הענין דעשה דוחה ל"ת אף דל"ת חמיר מיניה כדאמרינן ביבמות שם. כתב ע"ז בס' ה"ע וז"ל ורבים יתמהו כו' איך יבא עשה הקל וידחה ל"ת החמור, ועתה דע והבן טעמו של דבר וזה כי העשה תנאי הוא בל"ת כאילו תאמר שלא תעשה כך אלא בדבר פלוני עכ"ל. (וקצת לא משמע כן בתוס' ברכות דף כ' ע"א ד"ה שוא"ת שאני). והשתא ניחזי אנן דסברא זו שייכא רק היכא שבאמת הל"ת נדחה מפני העשה וכן היה התנאי מתחלה בזה שבאופן זה יהיה שרי לעשות מעשה, זה של הל"ת. אבל היכא שבמעשה זה יש ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ פשיטא שמתחלה לא נאמר לאו זה על תנאי כלל כיון דסוף סוף אסור לעשות המעשה הזה מחמת העשה שעם הל"ת. ולמה זה יהיה תנאי מתחלה בכאן. ואטו נימא שבא התנאי מתחלה רק כדי להפקיע חיוב מלקות אם עבר ועשה כן. זה אינו סברא כלל ומאחר שלא היה כאן שום תנאי בהל"ת א"כ אף הל"ת בעצמו אינו נדחה מפני העשה. דהא הלאו בעצמותו חמור יותר מהעשה זולת היכא שנאמר על תנאי כנ"ל, וא"כ היכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ממילא לוקה כאן על הל"ת שלא נדחה כלל מפני העשה כנ"ל. וזהו סותר לדעת הריב"א הנ"ל דס"ל דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדחה ואינו לוקה כנ"ל. ולזה י"ל. דמ"ש הריב"א דהלאו נדחה וליכא מלקות היינו במה דמיירי הריב"א שם בל"ת דיו"ט שיש עמו עשה. ובכל כה"ג שיש מציאות שיהיה בזה ל"ת לחוד מבלי העשה שעמו. וכמו בל"ת דיו"ט דנוהג גם בנשים ובנשים הוי ל"ת גרידא דהמ"ע ליתא לגבייהו כדעת התוס' בקידושין הנ"ל. וא"כ שפיר י"ל דגם בל"ת דיו"ט היה תנאי מתחלה שידחה לגבי נשים מפני העשה שכנגדו כיון דגבייהו הוי יו"ט ל"ת גרידא. וממילא אף באנשים דלדידהו יש ביו"ט עשה ול"ת מ"מ נשאר בזה עליהם רק האיסור עשה דיו"ט אבל הל"ת דיו"ט נדחה מפני התנאי וכנ"ל. דלאו זה דיו"ט אינו חמור באנשים יותר מבנשים. וממילא באנשים נמי ליכא מלקות בכה"ג. (ומה שאין נשים רשאות לשרוף, קדשים ביו"ט לפ"ד הריב"א. י"ל בזה דס"ל כהסוברים דשריפת קדשים הוי ג"כ מ"ע שהז"ג (דאין שורפין קדשים בלילה ואין שורפין בשבת) ונשים פטורות ממנה ג"כ. ומש"ה אסורות לשרוף קדשים מחמת ל"ת דיו"ט לחוד). אבל גבי שבת שלא יצוייר הל"ת דשבת מבלי העשה שעמו כיון דנשים ג"כ מצוות במ"ע דשבת וכנ"ל. א"כ אין מקום כלל לומר בל"ת דשבת על תנאי נאמרה שיהיה בזה היתר במקום עשה. דזה אינו. דהא ס"ס יש איסור מחמת העשה דשבת שישנו תמיד עם הלאו. ובשביל הפקעת העונש אם עבר ועשה לא שייך שיהיה תנאי בל"ת בשביל כך וכנ"ל וכיון שהל"ת נאמרה בלא תנאי ממילא גם הל"ת בעצמותו אינו נדחה כלל מפני העשה דהא הל"ת בעצם חמיר יותר מהעשה כל היכא שלא נאמר תנאי בזה מתחלה וכנ"ל. ובכה"ג לוקה שפיר אף לדעת ריב"א הנ"ל. ומעתה מיושב היטב הקושיא שהביא בעל חתם סופר הנ"ל ממתני' דשבת דגבי שבת מודה הריב"א דיש בו כרת מחמת הל"ת דשבת שלא נדחה כלל מפני העשה מטעם הנ"ל. וא"ש. ובזה מיושבים ג"כ קושיות השעה"מ ע"ד הריב"א מגמרא דב"מ הנ"ל. דניחא שפיר הא דאמר בב"מ (ד"ל סע"א) דלא איצטריך קרא לכהן והיא בבה"ק משום דטומאת כהנים הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ול"ל בזה דאיצטריך קרא למלקות אם עבר ונטמא. דז"א דבלאו קרא נמי ידענו שלוקה בכה"ג משום טומאה. דכיון שבטומאת כהנים יש תמיד עשה עם הל"ת ולא משכחת לה כלל הל"ת בלא העשה וממילא לאו זה נאמר בלא תנאי כלל ושוב הלאו בעצמותו אין נדחה כלל מפני העשה בכה"ג ולוקה שפיר בכה"ג אף לדעת הריב"א הנ"ל. ושפיר פריך הגמרא דלמה לי קרא דוהתעלמת כו'. וכן א"ש שם הסוגיא (בדל"ב ע"א) גבי קרא דאת שבתותי תשמורו כנ"ל ולק"מ ע"ד הריב"א הנ"ל. דקושיית הגמרא שם קאי בין אהא דא"ל אביו אל תחזיר. (דבזה לא שייך כלל מלקות שהמתעלם מלהחזיר אבידה אינו לוקה כנ"ל). ובין אהא דא"ל אביו היטמא. דבזה ג"כ ל"ל דצריך קרא למלקות. דבלאו קרא נמי לקי על לאו דטומאת כהנים ואינו נדחה מפני עשה אף לפ"ד ריב"א הנ"ל. וא"ש אף אם נפרש כהריטב"א הנ"ל דא"ל אביו היטמא. היינו שלא במקום השבת אבדה דג"כ א"ש וכמבואר: ג והנה לפי מה שביארנו לפ"ד הריב"א הנ"ל. דהוא ס"ל ג"כ כדעת התוס' בקידושין הנ"ל דנשים אין מצוות במ"ע דיו"ט דהוי מ"ע שהזמן גרמא. וסברת הר"י מא"י שבתוס' קידושין שם דס"ל דלאו שיש עמו עשה אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה זה לא סבירא ליה להריב"א. וצ"ל לדעתו דמה שנשים אסורות לשרוף קדשים ביו"ט. היינו משום דנשים פטורות ג"כ ממ"ע דשריפת קדשים דהוי נמי מ"ע שהז"ג וכנ"ל. לפ"ז יצא לנו דבר חדש דלפ"ד הריב"א י"ל דעשה שהנשים חייבות בה דוחה לל"ת דיו"ט לגבי הנשים. ומה שהוכיח הריב"א מהך דפסחים דפריך אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור דהיינו דאע"ג דיום טוב עשה ול"ת הוא מ"מ אם עבר אינו לוקה שהלאו נדחה. זהו משום דהתם במתניתין דמכות באיש קאי ולא באשה. (דהתם חשיב שמונה לאוין בחורש תלם אחד. ואחד מהן משום כהן בבית הטומאה. וזהו דוקא באיש דכהנת אינה מוזהרת על הטומאה). אבל באשה י"ל דמשום מ"ע דכיסוי הדם שחייבת בה מותרת לחרוש ביו"ט דאתי עשה דכיסוי הדם ודחי ל"ת דיו"ט. ואין להקשות לפ"ז מאי פריך הגמרא שם בפסחים אח"כ וכתישה ביו"ט מי שרי. והא אפשר שיעשה הכתישה ע"י אשה שהיא מותרת לכתוש ביו"ט לצורך כיסוי דעשה דוחה לל"ת דיו"ט אצלה כנ"ל. דז"א. דכבר הבאתי לעיל דברי הספר כריתות להר"ש מקינון שכתב דשום עשה אין דוחה שני ל"ת. ומכש"כ כאן