תורת חסד שא

ועכ"פ אף לסברת התוס' הנ"ל מ"מ י"ל דהא דאין איסור נדחה מקמי ממון היינו אם האיסור הוא דבר מוחלט שא"א כלל לומר לא בעינא וכנ"ל. ומיושב קושיית הש"מ על פירש"י הנ"ל: ו אך מלבד כל הנ"ל יש ליישב באופן אחר דעת הריב"א בחולין הנ"ל דלא תיקשי עליו מסוגיא דהכא דהנה כבר נודע קושיית החזקוני דלמה לי קרא הכא שלא ישמע לאביו אם אומר לו לעשות דבר איסור תי"ל דהוי האב אינו עושה מעשה עמך ואינו חייב בכבודו כלל. וראיתי בסמ"ג (עשין קי"ב) שהביא הך גמרא דב"מ הנ"ל וכתב וז"ל ולמדנו מכאן שבדיבור לעבור אינו נחשב רשע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין שאם היה נחשב רשע בדיבור פשיטא שלא ישמע לו ולא היה צריך פסוק לזה עכ"ל הסמ"ג. ולכאורה דבריו תמוהין במ"ש הטעם שבדיבור אינו נחשב רשע משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. דזה שייך היכא שבאמת הדין נותן שהשליח א"צ לשמוע לדברי המשלח במקום עבירה ומש"ה אם עבר השליח ועשה כדברי משלחו אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד כו' דכיון דלא הוה ליה לשמוע לו בטלה שליחותו וכמו דקיי"ל מה"ט דאין שלד"ע. אבל בכאן דאי לאו קרא ה"א שהבן מחוייב לשמוע לאביו אף במקום איסור דעשה דכיבוד אב דוחה ל"ת. א"כ לא שייך כאן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כיון דדינא הכי שהוא מחוייב לשמוע לו וממילא יש שליחות בכה"ג ונחשב להמשלח כאלו הוא עשה איסור זה וה"ל אינו עושה מעשה עמך ואינו חייב בכבודו כלל והדק"ל. ועכצ"ל בכוונת הסמ"ג דבאמת לגבי הבן אין זה דבר עבירה כלל כיון דהותר לו זה מחמת מ"ע דכיבוד אב והוא אינו עושה בזה שום איסור כלל. רק לגבי האב שמצוהו לעשות איסור והאב אינו מקיים בזה שום מצוה וא"כ הוי אינו עושה מעשה עמך במה שע"י רצונו מעביר את בנו לעבור בל"ת. (אף שעי"ז ממילא נפקע האיסור לגבי בנו וכנ"ל). וע"ז א"ש תירוץ הסמ"ג דמחמת רצונו לחוד ומשום לתא דידיה לא היה הבן רשאי לשמוע לו דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ורק מחמת מצות הבורא שצוהו לכבד אביו עי"ז בטל האיסור מחמת המצוה וכמו בכל דוכתא דעשה דוחה ל"ת ולא איהו קמבטל את האיסור רק המצוה היא שמבטלת האיסור. ומש"ה אין הדיבור שלו חשיב כמעשה רשע לומר שהוא אינו עושה מעשה עמך וא"ש. אלא דלולא דברי הסמ"ג טפי י"ל בפשיטות דאדרבה נימא דגם בדיבור שמכשיל את בנו בדבר איסור עי"ז ג"כ חשיב אינו עושה מעשה עמך. רק דכיון דאמרינן דעשה דכיבוד דוחה את ל"ת ואין זה דבר עבירה כלל לגבי הבן כנ"ל. ממילא האב נמי לא חשיב רשע עי"ז כיון דלא הכשיל את בנו באיסור כלל ולא עשה בנו שום עבירה בזה. וזהו שייך היכא דליכא רק ל"ת לחוד דעשה דכיבוד אב דוחה ל"ת ואין על בנו שום איסור כשישמע לו אבל היכא דאיכא עשה ול"ת כנגדו ואין עשה דכיבוד דוחה עשה ול"ת. ואסור לבנו לשמוע לו בזה. ממילא אם עבר ועשה כן לוקה עליה ג"כ. שהרי העשה דכיבוד אב ליתא הכא כלל. דהאב הוי בזה אינו עושה מעשה עמך כיון שבדיבורו זה רוצה להכשיל את בנו באיסור עשה עכ"פ וממילא ליתא למ"ע דכיבוד הכא. ושפיר לוקה על הל"ת ג"כ. ואף דבעלמא סובר הריב"א היכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר אינו לוקה והל"ת נדחה. אבל הכא לוקה שפיר וכמבואר. ומיהו גם לדברי הסמ"ג הנ"ל יש מקום לומר דבכה"ג לוקה שפיר אף לדעת הריב"א הנ"ל. דדוקא היכא שהמ"ע דכיבוד דוחה ומבטלת כל האיסור והוי היתר גמור לבנו לשמוע לו בזה אמרינן דלא הוי אביו בגדר אינו עושה מעשה עמך וכנ"ל. אבל כל שיש עשה ול"ת כנגדו ואסור לבנו לשמוע לו מחמת איסור העשה עכ"פ. שוב לוקה ג"כ על הל"ת. ולא שייך לומר שהל"ת נדחית מפני מ"ע דכיבוד אב. דהרי אם האב רשע אינו חייב בכבודו וליתא למ"ע דכיבוד כלל. וכל מה שאנו אומרים כאן דלא נחשב האב לרשע בזה הוא מחמת שבנו אסור לשמוע לו בזה דדברי הרב ודברי התלמיד כו' כנ"ל. א"כ כל מה שמחוייב עדיין במ"ע דכיבוד אב הכא הוא רק מחמת שבזה אין לו לשמוע לאביו. (דהמצוה לא ביטלה את האיסור בשלימות). והיאך נימא שידחה הל"ת מחמת קיום מ"ע דכיבוד אב כיון דאינו חייב בכבודו רק מחמת שאסור לשמוע לו בזה. וה"ז דבר סותר עצמו. ונהי דמחמת הסברא דדברי הרב ודברי התלמיד כו'. מש"ה מחוייב עדיין בכבודו על להבא. אבל במעשה זה עצמו עכ"פ נפקע ממנו מ"ע דכיבוד אב ע"ז גופיה ולוקה שפיר וכנ"ל: סימן נד א ועתה באתי ליישב בדרך אחר קושיית השעה"מ ע"ד הריב"א שבתוס' שילהי חולין הנ"ל מגמרא דב"מ דל"ב ע"א הנ"ל. ויבואר ג"כ דלא תיקשי עליו מהך דב"מ (ד"ל סע"א) דמיירי התם בכהן והאבידה בבה"ק שלא יטמא לה. ופריך ג"כ פשיטא האי עשה והאי ל"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. וקשה ג"כ דילמא איצטריך קרא למלקות דאי לאו קרא לא הוי לקי דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר אינו לוקה לפ"ד הריב"א הנ"ל. (וזה עדיין אינו מיושב כ"כ ממ"ש בסי' הקדום). ומצורף לזה נבאר בחדא מחתא ליישב הקושיא שהביא בס' חתם סופר (בחיו"ד סי' רנ"א) ע"ד הריב"א הנ"ל ממתני' דשבת דקל"ז ע"א במי שהיו לו שני תינוקות למול א' למול בע"ש וא' למול בשבת ושכח ומל של ע"ש בשבת דפליגי תנאי אי חייב חטאת יעו"ש. ולדעת הריב"א הנ"ל אמאי יהיה חייב חטאת בשוגג הכא כיון דבכה"ג במזיד ליכא חיוב כרת דמ"ע דמילה דוחה לל"ת דשבת ואינו עובר אלא בעשה דשבת והיינו לרב אשי בשבת שם דקל"ג ע"א. עכ"ד קושייתו. והח"ס נדחק ליישבה. ואף שבאמת דבריו תמוהים לענ"ד ואין כאן התחלת קושיא. חדא די"ל דהריב"א ס"ל כדעת התוס' בזבחים (דצ"ז ע"ב ד"ה ניתי) שכתבו שם בפשיטות דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ואף שבס' כריתות להר"ש מקינון כתב דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת כדאמרינן ביבמות (ד"ז ע"א) מה לי חומרא רבא מה לי חומרא זוטא כו'. מ"מ הא חזינן דהתוס' בזבחים פליגי עליו בזה. וי"ל דס"ל כדעת הרשב"א בחידושיו ליבמות (ד"ו) דהא דאמר התם מה לי חומרא רבא מה לי חומרא זוטא לא קאי למסקנא למאי דדחי רב שימי בר אשי וקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. (וזהו דלא כהמהרש"ל ביבמות ד"ד ע"א שכתב שם דלמסקנא דגמרא עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת זולת רבא שחולק ע"ז שם בד"ח ע"א). וא"כ י"ל דהריב"א ס"ל ג"כ כהתוס' בזבחים דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ומש"ה במילה שלא בזמנה בשבת בודאי יש חיוב כרת משום הל"ת דשבת לחודיה. מלבד העשה דשבת דאין עשה דמילה שלב"ז דוחה ל"ת שיש בו כרת וכנ"ל ולק"מ. ועוד דאף לפ"ד בעל ס' כריתות הנ"ל דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. מ"מ י"ל דמודה דאין שום עשה דוחה ל"ת דשבת. מאחר דגלי קרא בהדיא גבי מ"ע דכיבוד אב וכן במ"ע דהבערת בת כהן דאין דוחין שבת. (ואף הל"ת דשבת לחודיה ג"כ לא נדחה מלבד העשה דשבת כמ"ש התוס' ביבמות ד"ו ע"א ד"ה ניגמר. ע"ש). וממילא הה"נ לכל מ"ע דאין דוחין לל"ת דשבת. וע' בתוס' פסחים (דמ"ז ע"ב ד"ה כתישה) דס"ל כן גם באיסורי יו"ט דכיון