תורת חסד ש

ד ועוד י"ל באופן אחר להכריח פירש"י דקושיית הגמרא הכא קאי רק אהא דא"ל אביו אל תחזיר כו'. ומתחלה נבאר מה דקשיא על פירש"י דהכא. והקושיות מבוארות בשט"מ. חדא מהא דאיתא לעיל (דכ"ו ע"ב) המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם כו'. וא"כ מאי מקשה הגמרא הכא דילמא איצטריך קרא היכא שאמר לו אביו להמתין עד אחר ייאוש דליכא רק ל"ת לחוד וה"א דאתי עשה דכיבוד אב ודחי לל"ת ושפיר איצטריך קרא. ותירץ בדוחק דאל תחזיר דאתאי לידיה משמע. (וכ"כ בתשובת חו"י סי' ז' מסברא דנפשיה. וע' בפירש"י במתני' בד"ה אל תחזיר). אך נלע"ד ליישב ברווחא. דהנה בירושלמי אהך מתני' דתנן א"ל אביו היטמא או שא"ל אל תחזיר לא ישמע לו פריך הירושלמי בכל אתר את אמרת מ"ע קודם למל"ת (פי' שדוחה לל"ת) והכא אין מ"ע קודם למל"ת, ומשני הירושלמי שנייא היא שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום. והדבר יפלא. דבגמרא דידן פריך דלמה לי קרא ע"ז כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. והירושלמי פריך בהפך אמאי לא דחי הכא עשה לל"ת. וכי לא ידע הירושלמי דבהך דמתני' יש כאן עשה ול"ת בין לענין השבת אבדה ובין לענין טומאת כהנים. וגם למה לא משני שאני כאן דגלי קרא דאת שבתותי תשמורו דהיא ברייתא מפורשת בסיפרא פ' קדושים. ואמנם הדבר נכון. דבריש יבמות (ד"ו רע"א) פריך הגמרא אלא דקיי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ליגמר מהכא דלא לידחי. (היינו מקרא דאת שבתותי תשמורו). ומסיק שם דאיכא למיפרך שכן הכשר מצוה. ופירש"י שם דלעולם דא"ל שחוט לי בשל לי כו' ע"ש. והשתא א"ש בסוגיין ולק"מ קושיית השט"מ הנ"ל לפירש"י. וגם ניחא דברי הירושלמי הנ"ל. וכך היא הצעת הקושיא. דתנא דברייתא יליף שלא ישמע לאביו להיטמא או שלא להחזיר מקרא דאת שבתותי תשמורו. וקשה בממ"נ היכי מיירי. אי מיירי בגוונא דעובר בעשה ול"ת א"כ למה לי קרא תיפוק ליה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ואי מיירי בגוונא דליכא אלא ל"ת לחוד. וכגון בא"ל אביו להמתין עד אחר ייאוש דבכה"ג ליכא רק ל"ת לחוד וכנ"ל ובטומאת כהן י"ל כמ"ש לעיל דהעשה נדחה מחמת העשה ול"ת דהשבת אבדה ונשאר רק ל"ת לחוד. א"כ תיקשי בהפך דניליף מהך קרא דבעלמא נמי לא יהא עשה דוחה ל"ת. וכדמקשה כן הגמרא ביבמות הנ"ל. ומעתה יבואר דגמרא דידן נקט מה"ט בפשיטות בפי' הברייתא (וכן בפי' מתני' דהברייתא מפרש למתני') דמיירי בשיש עשה ול"ת והא דאיצטריך קרא ע"ז משני דסד"א הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום כו'. (והתוס' ביבמות שם הקשו וא"ת מנלן דלא דחי עשה דכיבוד אפי' לאו גרידא כו' וי"ל כיון דגלי קרא דלא אלימא טעמא דהוקש כבודם כו'. ולפ"ז להמקשה בסוגיין דב"מ דלא ידע עדיין סברא זו דהוקש כבודם כו' באמת הוה סבר דכיבוד דחי ל"ת גרידא. ולהמסקנא ידענו זה דלא דחי אף ל"ת גרידא ג"כ). והירושלמי מקשה ג"כ הקושיא בעצמה כמו בגמרא דידן. רק דמפרש במתני' וכן בברייתא לאידך גיסא. דבמקום עשה ול"ת א"צ להשמיענו שלא ישמע לאביו וגם א"צ קרא ע"ז. אלא דמיירי במקום ל"ת גרידא. וקשה ניגמר מיניה בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת וכנ"ל. ומשני שנייה היא דהוא ואביו חייבין בכבוד המקום. וש"ה דסברא היא שלא ישמע לו מה"ט. והיינו כמ"ש התוס' ביבמות (ד"ה ע"ב ד"ה כולכם) דסברא זו משום דהוא ואביו חייבין בכבוד המקום ילפינן מקרא דאת שבתותי תשמורו כו' וא"ש. ובזה ניחא ג"כ דעת הרמב"ם (פי"א מהל' גזילה ואבידה הי"ט) דאם א"ל אביו אל תחזיר כו' נמצא בעת שקיים מ"ע של כבד את אביך ביטל מ"ע של השב תשיבם ועבר על לא תוכל להתעלם. עכ"ל. מבואר מדבריו דהטעם דלא ישמע לאביו בזה הוא משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. (וע"ש בהל' י"ח). ולכאורה י"ל דמדוע שינה את טעמו. דהא בגמרא מבואר הטעם דלא ישמע לאביו בזה הוא מקרא דאת שבתותי תשמורו דאי לאו הך קרא ה"א דדחי אף עשה ול"ת וכמבואר בסוגיין. והרמב"ם עצמו ספ"ו מהל' ממרים כתב הטעם בא"ל אביו לעבור על ל"ת לא ישמע לו שנאמר כו' ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי. ולפי דברינו ניחא. דלהירושלמי מיירי הך קרא לענין ל"ת לחוד דלענין עשה ול"ת ידענו מסברא דלא דחי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וכנ"ל. וכ"מ בת"כ. וגם בגמרא דידן י"ל דלהמסקנא דיבמות ג"כ נימא כשיטת הירושלמי הנ"ל. וא"צ להך שינויא דבסוגיין דסד"א הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום כו'. ואין להאריך יותר: ה ומעתה נבא ליישב מה שהקשה עוד בשט"מ על פירש"י מהא דאמרינן לעיל (דף ל' ע"א) מי דחינן איסורא מקמי ממונא כו'. וא"כ ה"נ דילמא מש"ה עשה ול"ת דהשבת אבדה נדחה מפני כיבוד אב שהוא כמו איסורא ועשה ול"ת דהשבת אבדה הוא ממון. ומלבד שי"ל ע"ז בפשוט דסברא זו לא מהני לדחות עשה ול"ת. בלא"ה נמי לק"מ. דהנה כבר נתחבטו בדין זה אי איסורא חמיר מממונא או ממונא חמיר מאיסורא. והתוס' בספ"ק דב"מ (דף כ' רע"ב) כתבו וא"ת טפי אנן מחמרינן בממונא דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסור אזלינן בתר רובא כו' ע"ש. וכבר האריכו בזה האחרונים. (וראיתי בתשובת קול בן לוי שכ' אהא דאמר הגמרא בברכות (די"ט ע"ב) איסורא מממונא לא ילפינן דזהו משום דהגמ' קאי התם אליבא דרב ורב ס"ל הולכין בממון אחר הרוב. והוא תימה דמה יענה מדוכתי אחריני בגמרא דל"ל הכי). אמנם בכאן נראה לומר דהא דאמרו בב"מ (דף ל' ע"א) הנ"ל מי דחינן איסורא מקמי ממונא. אין זה שייך כלל משום שיותר חמור איסור מממון. אלא דפירושו הוא כמ"ש הר"ן בספ"ג דכתובות משום דכיון שאם בא בעל האבדה ואמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל. מש"ה אינו בדין שידחה איסור אלא כופין הלה לדחותו כו'. והיינו דלענין דיחוי לדחות איסור אין דוחין מאחר שהאיסור מוחלט ואין להשיב ומש"ה אינו נדחה מפני ממון שביד בעלים לומר לא בעינא. ולפ"ז י"ל דלגבי עשה דכיבוד אב שג"כ ביד האב לומר לא בעינא ממילא יש לו לדחות עשה זו מחמת עשה ול"ת דממון דמאי אולמא דמצות כיבוד מממון לענין זה. ובאמת התוספות ישנים בכתובות (ד"מ ע"א) הקשו ג"כ גבי כיבוד כיון דאי בעי האב אמר לא בעינא לכיבוד א"כ ל"ל קרא שלא ידחה את ל"ת, וע"ש מה שתירצו לחלק בזה. ולכאורה קשה לדעת הרשב"א בתשו' (סי' י"ח) שכתב בהדיא דעשה דכיבוד אב דמי לההיא דאנוסה דאי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל וכיון שאפשר למעקריה ה"ל כמאן דליתיה כו'. הרי דלא ס"ל החילוקים שכתבו בזה בתוס' דכתובות שם. וא"כ תיקשי לדידיה קושיית התוס' דלמה לי קרא דאת שבתותי תשמורו כיון דעשה דכיבוד אב דמי לעשה דאנוסה דאינו דוחה אפי' ל"ת גרידא כיון דאי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל והה"נ לכיבוד אב לפ"ד הרשב"א. וי"ל דבזה ג"כ מוכרח פירש"י בסוגיין. (ורש"י ס"ל בזה ג"כ כהרשב"א הנ"ל דכיבוד דמי לעשה דאנוסה כנ"ל). שמפרש קושיית הגמרא הכא רק אהא דא"ל אביו אל תחזיר כו'. דבממון שייך ג"כ אי אמר לא בעינא כו' וכסברת הר"ן בכתובות הנ"ל. ומש"ה ה"א דעשה דכיבוד דחיא ליה. (ואף דרש"י בכתובות שם פי' דמלמדין אותה לומר איני רוצה וכנ"ל. מ"מ כבר כתבתי לעיל בשם השט"מ דלפירש"י כופין אותה לומר איני רוצה וכ"מ בר"ן הנ"ל. וכיון דכופין סברא הוא שלא ישמע לו