תורת חסד רצט

הגמרא בב"מ דלמה איצטריך קרא והא אין עשה דוחה ל"ת ועשה. דהקושיא קאי רק אהא דא"ל אביו אל תחזיר ולא אהא דא"ל היטמא. דהיינו משום דרש"י ס"ל כדעת הר"י בתוספות יבמות דעשה ול"ת דטומאת כהנים שאינן שוים בכל נדחין מפני עשה השוה בכל. ומש"ה ההכרח לפרש כאן קושיית הגמרא רק אהא דא"ל אביו אל תחזיר וכנ"ל. ויש לפקפק ע"ז ולהוכיח דרש"י לא ס"ל כדעת הר"י ביבמות הנ"ל. דהתוס' כתבו (במכות דט"ו ע"א ד"ה אם כהן) באונס שגירש אם כהן לוקה ול"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה שאין שוין בכל דהא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. עכ"ל התוס'. ובכתובות (ריש דף מ') בהא דאמרינן כן התם אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל פירש"י התם וז"ל השתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה. ומשמע מדבריו דבעינן דוקא שתאמר איני רוצה. וזהו דלא כדעת כל המפרשים שפירשו דכיון דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ממילא אע"ג דלא אמרה לא בעינא ג"כ אינו דוחה ל"ת דלא הוי דומיא דסדין בציצית וכדומה שהעשה הוא מוחלט וא"א לו ליפטר ממנה משא"כ הכא כו'. ולפי זה מוכח מהך דמכות הנ"ל דאין עשה דוחה עשה ול"ת שאין שוין בכל. דל"ל כתירוץ התוס' שם משום דאי אמרה לא בעינא כו'. דא"כ אמאי הוא לוקה הא איהי קמבטלא ליה לעשה. (כדפריך כה"ג שם בדט"ז ע"א). ותיקשי הך ברייתא לר' יוחנן דס"ל ביטלו ולא ביטלו כו' ומיהו אין זה הוכחה. די"ל דרש"י ס"ל כסברת התוספות בב"מ וביבמות שחילקו בין איסור גילוח דחשיב טפי אינו שוה בכל ובין אלמנה לכה"ג שהיא מוזהרת ג"כ עליו מש"ה חשיב קצת שוה בכל ובכה"ג אין עשה ול"ת נדחין מפני עשה השוה בכל. וממילא מיושב בזה קושיית התוס' דמכות באונס שגירש דאם כהן לוקה וכמבואר. (ומה שי"ל ע"ד התוס' במכות דמוכח דלית להו הך חילוקא וא"כ תיקשי להו מאלמנה לכה"ג כמו שהקשו ביבמות וב"מ שם אכמ"ל). ועוד י"ל לפמ"ש בשט"מ בכתובות שם לפ"ד רש"י דמלמדין אותה לומר איני רוצה דאם מ"מ לא רצתה לומר לא בעינא י"ל שכופין אותה לומר לא בעינא. וא"כ י"ל דמש"ה באונס שגירש אם כהן הוא לוקה. כיון דע"י מעשיו הוא גרם לבטל העשה. ולא שייך לומר איהי קמבטלא ליה במה שאומרת לא בעינא כיון שכופין אותה לומר כן. ובתוספות ישנים בכתובות שם פירשו סברת הגמרא דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל היינו דכיון דגבי דידה ליכא הך עשה ועל הלאו היא מוזהרת כמותו מש"ה אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה. וזהו דלא כדברי בעל תוס' יוה"כ בסוף יומא שכתב שם דכל מ"ע דרמיא על איש אחד ומוטלת עליו לעשותה בחברת אחר דוחה את הל"ת אע"ג דלגבי האחר ליכא עשה. ע"ש בדבריו. (אם לא שנחלק בזה דכשהאחר בידו להפקיע המצוה לגמרי גם ממנו כשיאמר לא בעינא אז עכ"פ אסור להאחר לעבור בלאו משום עשה שיקיים הוא). ומיהו מדברי הרמב"ם ריש הלכות יבום דמשמע מדבריו דהעשה דיבום הוא רק על היבם אבל היבמה לא מיפקדא במ"ע זו. וכ"כ בתשו' הרשב"א. ולפ"ז מהא דפשיטא להגמרא ביבמות דמ"ע דייבום דוחה ל"ת אע"ג דאיהי לא מיפקדא במ"ע דיבום והיאך תעבור היא על הל"ת שגם היא מוזהרת. מזה מוכח כסברת בעל תוספת יוה"כ הנ"ל. רק דיש מקום לחלק בסברא בין זה ובין הך דכתובות לפי התירוץ הנ"ל. וכמבואר למעיין. ומבואר במ"א. ולא רציתי להאריך: ג ואמנם י"ל באופן אחר בדעת רש"י. דקושיית הגמ' בב"מ שם א"א לפרש רק אהא דא"ל אביו אל תחזיר ולא אהא דא"ל אביו היטמא. דע"ז לא מצי הגמ' להקשות כלל. דכבר הבאתי לעיל דרש"י ביבמות פירש הא דא"ל אביו היטמא היינו להשיב אבדה שהיא בבה"ק. ושכן משמעות הברייתא כנ"ל. ומעתה י"ל דלא שייך להקשות ע"ז משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה של טומאת כהנים. דז"א. דכיון דיש כאן עשה ול"ת של השבת אבדה מלבד העשה דכיבוד אב. וי"ל דשני עשין ול"ת שפיר דוחין לל"ת ועשה. אף דלעיל סתרנו דברי הריטב"א דס"ל דשני עשין דוחין עשה ול"ת והבאתי דברי התוספות ביבמות שכתבו בהדיא דשני עשין נמי אין דוחין עשה ול"ת. מ"מ שני עשין ול"ת יחד שפיר דוחין לעשה ול"ת. והיינו ע"פ מ"ש הרמב"ם בפי"ג מהלכות שחיטה הי"ט דעשה ול"ת דוחין עשה. (כן הוא הגירסא בכל ספרי הרמב"ם לבד ברמב"ם ד' ברדיטשוב ששינו הגירסא והשמיטו זה. וראיתי בש"א סי' ל"ג שהביא ג"כ הגירסא ברמב"ם כנ"ל דעשה ול"ת דוחין לעשה. ובמה שמחלק שם הש"א דיותר דוחה בקום ועשה מבשוא"ת כו'. אכמ"ל כעת). וכן ראיתי בחידושי הר"ן לחולין (דקל"ט ע"א) שהביא ג"כ בשם יש מפרשים דעשה ול"ת דוחין לעשה. (והר"ן פיקפק ע"ז והניח בצ"ע). ולפ"ז י"ל דרש"י נמי ס"ל כן דעשה ול"ת דוחין עשה. וא"כ בכהן שנטמא כדי להשיב אבדה הרי העשה והל"ת דהשבת אבדה דוחין את העשה דטומאת כהנים ונשאר רק הל"ת דטומאת כהנים לחוד וממילא כיון דליכא כאן רק הל"ת גרידא א"כ אם א"ל אביו היטמא יהיה העשה דכיבוד אב דוחה הל"ת דטומאת כהנים. והעשה דאיסור טומאת כהנים הא בלא"ה כבר נדחה מחמת העשה ול"ת דהשבת אבדה כנ"ל. וא"כ שפיר איצטריך קרא בזה לומר שלא ישמע לאביו. וע"כ צ"ל דקושיית הגמרא דלמה לי קרא קאי רק על הך דא"ל אביו אל תחזיר דבזה שפיר איכא עשה ול"ת ובלאו קרא נמי ידענו דאינו דוחה. אלא דלפ"ז יש לבאר דברי התוס' לעיל שמפרשים קושיית הגמ' הכא אהא דא"ל אביו היטמא. ותיקשי מאי מקשה הגמרא הכא וכמבואר. ולזה י"ל דהתוספות ס"ל כדעת הסוברים דאין עשה ול"ת דוחין עשה כלל. וכמ"ש הרי"ף לעיל בפירקין דלענין לדחות לא מצרפין כלל הל"ת והעשה כו'. (והובא במג"א סי' תמ"ו ס"ק ב' ע"ש). אלא שיש סברא לומר באופן אחר. והוא דאף להסוברים דעשה ול"ת דוחין לעשה היינו בעשה גרידא. אבל אם יש כנגדו ג"כ עשה ול"ת י"ל כמ"ש התוס' בקידושין (דל"ד ע"א סד"ה מעקה) דהעשה מאלם גם הלאו שעמו שלא ידחה מפני עשה. ומש"ה ה"נ לא נדחה כלל בזה לא העשה ולא הל"ת. דהעשה והל"ת אלומי מאלמי אהדדי ואינן נדחין כלל ושפיר מקשה הגמרא הכא. ואמנם לדעת הריב"א הנ"ל דס"ל גבי אין עשה דוחה ל"ת ועשה דמ"מ הלאו נדחה וליכא מלקות ולא ס"ל לומר דהעשה מאלם הלאו שעמו ג"כ שלא ידחה כסברת התוס' בקידושין הנ"ל. ולפ"ז כמו כן י"ל להפך דהלאו אינו מאלם העשה שעמו לענין שלא ידחה מפני העשה ול"ת כנ"ל. ואולם בעיקר ד"ז שכתב הרמב"ם הנ"ל דעשה ול"ת דוחין לעשה. נראה שזהו דלא כדעת הריב"א הנ"ל. דאם אמרי' דעשה נדחה לגמרי מפני העשה ול"ת שכנגדו וכמאן דליתא להך עשה כלל. ממילא אם עבר ועשה לוקה ג"כ על שעבר הל"ת שעם העשה. מאחר דהך עשה גרידא נדחה מפני העשה ול"ת כנ"ל. (ולענין זה כתב הרמב"ם הך מילתא דעשה ול"ת דוחין עשה. דמה"ט אם עבר לוקה. ולא נימא כהריב"א דמ"מ הל"ת נדחה כאן. וע"ש ברמב"ם). ולפ"ז מוכח מד' הריב"א דס"ל דאין עשה ול"ת דוחין עשה ודלא כדעת הרמב"ם הנ"ל. ומעתה לפמ"ש בדעת רש"י שפירש קושיית הגמרא כאן רק אהא דא"ל אביו אל תחזיר הוא משום דס"ל כהרמב"ם דעשה ול"ת דוחין עשה כנ"ל. א"א לומר כן לפ"ד הריב"א הנ"ל וכמבואר: