תורת חסד רצז

ו והנה אחר שביארנו דלק"מ ע"ד הריב"א בחולין מהך דביצה דהשוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה. מעתה י"ל עוד דאדרבה מכאן ראיה לדעת הריב"א דבעלמא היכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדחה ואינו לוקה. דהתוספות בביצה שם הקשו בתימה דכיון דמוקמינן הך ברייתא כב"ש א"כ ליתני השוחט עולת חובה ביו"ט לוקה דהא ב"ש בהדיא אית להו דעולת ראייה נמי אינה קריבה ביו"ט. ותירצו דהא דתני בברייתא עולת נדבה לדיוקא נקטיה כו' ע"ש. והוא דוחק. אמנם לפ"ד הריב"א הנ"ל א"ש. דדוקא קתני השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה. דבעולת נדבה שפיר לוקה משום דהל"ת דיו"ט ג"כ אינו נדחה כלל מחמת העשה דנדרים ונדבות דמאחר שהעשה ישנה בשאלה אינו דוחה לל"ת דיו"ט דאינו בשאלה ומש"ה לוקה. וכמבואר מדברינו. משא"כ השוחט עולת חובה ביו"ט אינו לוקה. דאף דאסור להקריב ביו"ט אף עולת חובה לב"ש. מ"מ אם עבר והקריב אינו לוקה. דהעשה דוחה לל"ת דיו"ט שהרי העשה ג"כ אינה בשאלה והיא מצות עשה חיובית עליו. ורק משום דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה לל"ת ועשה וא"כ אם עבר אינו לוקה וכדעת הריב"א הנ"ל. אלא דזה ניחא לר"א דס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת. אבל לאינך אמוראי דילפי מקראי דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט ומשמע דס"ל דיו"ט הוי ל"ת לחוד וכמבואר בתוס'. וא"כ להך מ"ד הא דהשוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה היינו משום דכאן גלי קרא שלא נדחה הל"ת דיו"ט וא"כ הה"נ בשוחט עולת חובה ביו"ט לב"ש דלוקה ג"כ. (וי"ל דהריב"א שפיר הוכיח דעתו מהכא וס"ל כשיטת היראים שמפרש דכולהו אמוראי ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת. ולא פליגי בזה. וכבר כתבתי במ"א דהר"ת ג"כ ס"ל כהך פירושא. ולקמן בסימן שלפנינו יבואר בזה פירוש אחר לדעת הריב"א הנ"ל). ובעיקר קושיית התוס' בהא דלא תני בברייתא השוחט עולת חובה ביו"ט לב"ש דס"ל דעולת ראייה נמי אינה קריבה ביו"ט. היה י"ל משום דטעמא דב"ש דעולת ראייה אינה קריבה ביו"ט הוא משום שאין זמנה קבוע ויכול להביאה כל ימי החג. ולפ"ז י"ל דביו"ט האחרון מודים ב"ש דשרי להקריב עולת ראייה כיון שאז זמנה קבוע ואינו יכול לדחותה למחר. ואף שהיה אפשר לו להביא מאתמול מ"מ כיון שעכשיו זמנה עוברת מודו ב"ש דשרי להקריבה ביו"ט האחרון. וכעת ראיתי בצל"ח שהעיר קצת בסברא זו. וכ"מ ג"כ מפירש"י בחגיגה (די"ז רע"א) דבש"א מביאין שלמים כו' אבל לא עולות ופירש"י אבל לא עולות באותן שיכול להביא לאחר יו"ט כו'. ומשמע דמודים דשרי להקריב עולת ראייה ביו"ט האחרון שאינו יכול להביאה אחר יו"ט דעבר זמנה. וכ"מ מלישנא דב"ש בברייתא בביצה (דף כ' ע"ב) שאמרו להם לב"ה דעולת ראייה נמי אין קבוע לה זמן דמי שלא חג ביו"ט הראשון של חג חוגג כל הרגל כולו ויו"ט האחרון של חג. ואי נימא דב"ש אוסרים להקריב ביו"ט האחרון של חג ג"כ א"כ למה נקטו דחוגג ביו"ט האחרון של חג. (ודוחק לומר דלדבריהם דב"ה קאמרי זה). ולפ"ז דביו"ט האחרון מודים ב"ש דשרי להקריב עולת ראייה. א"ש בפשוטו הא דנקט הברייתא השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה ולא עולת חובה. דמילתא דפסיקא נקט דעולת נדבה לוקה בכל יו"ט. משא"כ אי הוה תני עולת חובה היה צריך לחלק בזה דביו"ט האחרון שרי. ומש"ה נקט עולת נדבה דפסיקא ליה: ז איברא דלבר מכל דין לק"מ ע"ד הריב"א הנ"ל מגמ' דביצה הנ"ל. וי"ל בכמה גווני. חדא דהפ"י הקשה שם לדעת הרמב"ם דס"ל דחובל בשבת חייב משום מפרק א"כ בשוחט נמי יש חיוב משום מפרק מלבד חיוב נטילת נשמה. רק דבשחיטת חולין אינו חייב משום מפרק למ"ד דמשאצ"ל פטור עליה כיון שהוא א"צ לדם. אבל בשחיטת קדשים דלדם הוא צריך לצורך זריקה א"כ בודאי חייב משום מפרק ג"כ. ולשיטת הירושלמי דמלאכות או"נ שקודם לישה לא הותרו ביו"ט א"כ י"ל דלב"ה דס"ל מתוך ג"כ השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה משום מפרק שהיא תולדה דדש ובדישה לא הותר לצורך או"נ כלל ולא שייך מתוך כו'. וע"ש בפ"י מה שתירץ ע"ז. ולפי דבריו י"ל דכיון דבשחיטת קדשים ביו"ט יש חיוב נטילת נשמה וחייב משום מפרק ועובר בשני לאוין. מש"ה שפיר לוקה. דאע"ג דהקרבת נו"נ הוי עשה. מ"מ אין עשה דוחה שני ל"ת. כמ"ש הר"ש מקינון בספר כריתות (בל"ל ס"ס קס"ד). ואף שמדברי התוספות בכ"ד משמע דס"ל דעשה דוחה אף שני ל"ת (כמבואר מדברי התוס' ריש יבמות ד"ג סע"ב וע' תוס' נזיר דמ"א ע"א ד"ה ופריך. ודנ"ח ע"ב ד"ה ולמאן). מ"מ י"ל דהריב"א שבתוס' חולין הנ"ל הוא ס"ל כדעת ספר כריתות הנ"ל דאין עשה דוחה שני ל"ת ומש"ה השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה ולק"מ. ואין לסתור סברא זו דאין עשה דוחה שני ל"ת הכא. דהרי קיי"ל דאין חילוק מלאכות ליו"ט כדאיתא בפסחים (דמ"ח ע"א) ובמכות (דף כ"א סע"ב). דז"א. דהא דאין חילוק מלאכות ליו"ט הוא רק לענין מלקות דאינו לוקה אלא אחת. אבל מ"מ פשיטא דכשעושה שתי מלאכות ביו"ט יש בזה שני איסורים. וממילא לפ"ד הכריתות הנ"ל אין עשה דוחה בכה"ג שני איסורי ל"ת דלענין זה אינו תלוי במלקות כלל ועוד דאף אם היינו אומרים דכיון דאין חילוק מלאכות ליו"ט מש"ה עשה דוחה שני ל"ת בכה"ג. מ"מ עדיין לא נסתרו דברינו הנ"ל. דהרי מפירש"י בסוגיא דביצה (די"ב רע"ב) מבואר דאיכא מ"ד דס"ל דיש חילוק מלאכות ביו"ט. וזהו דלא כדברי המפרש במכות שם דמשמע מדבריו דלכ"ע אין חילוק מלאכות ליו"ט. וע"ש בצל"ח שהעלה ג"כ דהך מילתא דאין חילוק מלאכות ליו"ט במחלוקת שנויה. ולפ"ז י"ל דברייתא דשוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה ג"כ אתיא כמ"ד יש חילוק מלאכות ליו"ט ואין עשה דוחה שני ל"ת כנ"ל ומש"ה לוקה (ובזה יש מקום ליישב קושית התוספות שם דלא אמר הא מני ר"ע היא כו'. ואכמ"ל): ומלבד כל זה יש לדחות בפשיטות הקושיא ע"ד הריב"א מגמרא דביצה הנ"ל. די"ל דהשוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה מיירי שלא הבעלים בעצמם שחטו רק אחר שחט בשבילם ולא שייך לומר דהעשה של הקרבת נו"נ שהיא רק על הבעלים שיהיה היתר לאחר לדחות בשבילו הל"ת דיו"ט. (ולא שייך כאן לומר חטא כדי שיזכה חבירך כו'). (ובלא"ה לפמ"ש הצל"ח שם בריש הסוגיא דלרבא דלקמן (דף כ' ע"ב) בעולה שעבר ושחטה ביו"ט מ"מ אסור לזרוק הדם ביו"ט והדם נפסל בשק"ה כו' ע"ש. א"כ בפשיטות לק"מ הכא ע"ד הריב"א בחולין הנ"ל דהריב"א לא קאמר רק היכא שמקיים העשה כדינו. אז נדחה הל"ת ואינו לוקה אבל הכא שאף שעבר ושחט עדיין לא נתקיים העשה כלל א"כ פשיטא דלוקה. ולק"מ: סימן נג א ע"ד מה שהקשה בשעה"מ פ"ג מהלכות נדרים ע"ד הריב"א שבתוס' שילהי חולין דס"ל בהא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדחה ואם עבר ועשה אינו לוקה. והקשה השעה"מ מגמרא דב"מ (דל"ב ע"א) ת"ר מניין שאם א"ל אביו היטמא או שא"ל אל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו כו' אני ה' כולכם חייבין בכבודי. ופריך הגמרא טעמא דכתב