תורת חסד רצג

י"ל דלהקל עליו באת תורה ונידון בקלה. ומ"מ התוס' הקשו שפיר גבי חובל בחבירו דקיי"ל בהכהו הכאה שאין בה ש"פ דלוקה ועכשיו שהוסיף על חטאתו פשע והכהו הכאה גדולה יהא משלם ואינו לוקה דאי ממונא לקולא א"כ היאך אפשר דמתחלה יתחייב בחמורה וכשהוסיף על חטאתו יקילו עליו. והוי דומיא דהתם. משא"כ אי ממונא לחומרא שפיר י"ל הכא שנידון בקלה ויהיה לוקה ואינו משלם. ואיצטריך ליה לעולא למילף מקרא דמשלם ואינו לוקה. ולפ"ז לר' יוחנן דקיי"ל כוותיה שפיר י"ל דס"ל דממונא לחומרא וכמו שהוכחנו לעיל. ולק"מ. ועוד י"ל דאף אם ננקוט בזה כפשוטו כדברי המהרש"א הנ"ל ויותר מפרשים דאף במעשה א' נמי שייך למיפרך וכי איתגורי איתגר כו'. ולא כדברינו הנ"ל. מ"מ ניחא הכא שפיר פסק הרמב"ם והש"ע. דהתוס' במתני' דאלו נערות (בד"ה ועל אשת אחיו) הקשו לר"פ בסנהדרין דמוקי למתני' במפותה א"כ באשת אחיו דהיא נתארסה ונתגרשה ובמפותה אין לה קנס. וכן הקשו התוס' בסנהדרין (דע"ג סע"ב) ושם מסקי התוס' דר"פ ס"ל כמ"ד בירושלמי דביתומה מפותה פטור רק מבושת ופגם אבל קנס אינה יכולה למחול כו' וניחא מתני' דשפיר משלם קנס. ולכאורה קשה לפמ"ש התוס' בכתובות (דל"ה ע"ב ד"ה מתני') דר"פ משני מתני' כעולא. א"כ אליבא דר"פ הדק"ל קושיית התוס' אי ממונא לקולא אמאי במתני' משלם ואינו לוקה וכי איתגורי איתגר (ולפי דברינו דלעיל דקושיית התוס' וכי איתגורי איתגר לא שייך רק בחובל בחבירו כנ"ל היה ניחא זה. זולת להי"מ שבתוס' בסנהדרין שם (ד"ה ממונא) קשה הכא. אבל אנן קיימינן השתא לדעת המפרשים שאינם מחלקים כדברינו ולעולם קשה וכי איתגורי איתגר). דהנה המהר"ם שיף כתב ע"ד התוס' שתירצו דחס רחמנא אממונא של נחבל דה"נ הכא במתני' חס רחמנא על בושת ופגם של הנערה דמיחסרא ממונא כו'. ואף דלענין הקנס שלה לא שייך לומר דחס רחמנא על ממונה דהא לא מיחסרא מידי והתשלומין רק בתורת קנס מ"מ ממילא כיון דמשלם לה בושת ופגם ואינו לוקה חייב נמי בתשלומי קנס. עכ"ד המהר"ם שיף. משא"כ לר"פ דמוקי מתני' במפותה ובאשת אחיו לית לה כלל בושת ופגם כנ"ל. ורק משלם קנס לחוד וכיון דבקנס לא שייך הסברא דחס רחמנא על ממונה כנ"ל א"כ ה"ל ללקות ולא ישלם כיון דממונא לקולא וכי איתגורי איתגר וכאן ל"ש לומר דחס רחמנא כו'. אלא מוכח דר"פ פשיטא ליה באמת דממונא לחומרא. ולק"מ. וכיון דסתמא דגמרא אליבא דעולא מספקא ליה אי ממונא לחומרא או לקולא. ולר"פ דהוא אמורא בתרא פשיטא ליה דממונא לחומרא. יש לפסוק כוותיה. וממילא בחובל בחבירו אף כשיש עמו לאו אחר ג"כ משלם ואינו לוקה. וא"ש. (ומר' יוחנן ג"כ לא מוכח כלל אי ס"ל ממונא לחומרא או לקולא וכדעת מהרש"א הנ"ל ולא כהת"י). ועוי"ל בכמה אופנים ואין להאריך יותר: סימן נב לבאר דברי התוס' שילהי חולין (דקמ"א ע"א) מ"ש בשם הריב"א דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדחה וליכא מלקות. ולכאורה יש להקשות לדעתו סתירות רבות מכמה סוגיות ונבא ליישב דעתו דלא תיקשי עליה מכולהו דוכתי. וכמו שיתבאר בעזה"י: א ומתחלה נבאר במה שהקשו עליו האחרונים מגמ' דביצה (די"ב ע"א) תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבודימי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה א"ל דאמר לך מני ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך כו'. ולדברי הריב"א הנ"ל אף לב"ש דלית להו מתוך מ"מ אמאי לוקה נהי דיו"ט הוי עשה ול"ת מ"מ עשה דהקרבת נדרים ונדבות דוחה את הל"ת דיו"ט לענין שלא ילקו עליו. ולכאורה י"ל עפ"י דברי התוס' ביבמות (דף ה' ע"ב ד"ה כולה) שהקשו דניליף דאין עשה דוחה ל"ת משריפת קדשים דלא דחיא יו"ט. ותירצו התוס' דש"ה דלא בטלה מצותו בכך. ויכול לשורפו לאחר יו"ט. ע"ש. וכ"כ הת"י בשבת (דכ"ה ע"א). ומשמע דבאמת ילפינן מהכא דבעלמא נמי כל מ"ע שאפשר לעשותה למחר אינה דוחה כלל לל"ת בכה"ג וכן מבואר ברש"י שבת (סוף דכ"ד) ובפסחים (ר"ד פ"ד) דמצוה שיכול לעשותה מחר אינה דוחה יו"ט. וכ"ד בעל המאור בפסחים בפ' תמיד נשחט. ע"ש. ואף דהרשב"א בחידושיו בשבת שם כתב בשם הרמב"ן דאע"ג דאפשר להמתין עד למחר מ"מ כיון דהיום א"א לקיים העשה בע"א לא מיקרי אפשר לקיים שניהם ודחי העשה להל"ת. מ"מ מדברי רש"י ותוס' ובעה"מ מוכח דפליגי ע"ז. (ובמ"א העירותי לפמ"ש התוס' ביבמות שם דזהו לפי האמת דגלי קרא בשריפת קדשים דאינו דוחה יו"ט ואי לאו קרא זה ה"א דאפי' בכה"ג דחי ע"ש בדבריהם. א"כ י"ל דזהו שייך רק להני אמוראי דילפי מקראי דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט. משא"כ לרב אשי שם דאמר טעמא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ולית ליה כלל הדרשות מקראי בזה. א"כ לדידיה י"ל דנשאר הסברא החיצונה בזה דעשה דוחה ל"ת אף שאפשר לקיימו למחר כל שהיום א"א לקיים בע"א. ושמה ביארתי). ולפ"ז י"ל דלק"מ על הריב"א שבתוס' חולין הנ"ל מגמרא דביצה הנ"ל. די"ל דהריב"א נמי ס"ל כן דכל מצוה שאפשר לעשותה למחר אינה דוחה כלל אף הל"ת דיו"ט לחודיה מלבד העשה שעם הל"ת. ושפיר לוקה השוחט עולת נדבה ביו"ט דהל"ת דיו"ט נמי לא נדחה כלל כיון דאפשר להקריבה למחר. וכדאמרו להם ב"ש לב"ה בביצה (דף כ' ע"ב) דהא דנו"נ אין קרבין ביו"ט הוא משום שאין קבוע להם זמן כו'. אלא דלכאורה אין זה מספיק ועדיין הקושיא במקומה. דלא דמי כלל לשריפת קדשים וכדומה דהתם שפיר יכול להמתין עד למחר שיקיים המצוה כדינה. אבל הכא דקיי"ל כרבא דאמר בר"ה )ד"ו ע"א) ובתמורה (די"ח ע"א) דכיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה דובאת שמה והבאתם. א"כ לא אפשר להמתין כאן עד למחר דכל שלא יקריב היום עובר בעשה (דמסתמא מיירי הברייתא אף ביו"ט האחרון). ואף דהמניעה שאינו מקריב היום היא רק מצד איסור יו"ט דאסרינן ליה להקריב ביו"ט. מ"מ אין לומר דבכה"ג אינו עובר בעשה כיון שהוא רוצה להקריבו היום רק דאיסורא הוא דרביע עליה וחשיב בזה אנוס ואינו עובר בעשה כלל. (וכעין מ"ש התוס' בשבת ד"ד ע"א ד"ה קודם וכה"ג בש"ד). דזה אינו דלהדיא איתא בירושלמי בפ"ק דר"ה ר' בון בר חייא בעי שלמה שנתו בעצרת אפשר לומר הוא אינו כשר ועובר. דהיום אינו יכול להקריבו משום דנו"נ אין קרבין ביו"ט ולמה יעבור עליו). ומסיק שם הקריבהו מבע"י כדי שלא יבא לידי בל תאחר. הרי מבואר דעובר בלאו על שלא הקריבו קודם יו"ט כדי שלא יבא לידי בל תאחר. ע"ש. וא"כ ה"נ לענין מה שברגל אחד עובר בעשה ג"כ י"ל כן דאף שאינו מקריבו היום מחמת איסור יו"ט מ"מ עובר בעשה על שאיחר עד היום שאינו יכול להקריבו ביו"ט וכנ"ל. ומ"מ לפמ"ש במ"א לחלק בזה בין הל"ת דבל תאחר שחל החיוב מקודם שלא יבא לידי איחור ובין העשה דובאת שמה והבאתם דאין חיוב זה חל רק בהגעת הזמן וכמבואר ברמב"ם. וי"ל בזה דמאחר שהגיע זמן חיובו אז הוא אנוס מחמת איסור