תורת חסד רצ

מדרנבה"ק. היינו כמו דבכתובות (ד"ל ע"א) נמי קאמר הגמ' אמתני' דאלו נערות ולאפוקי מדרנבה"ק כו'. (ע"ש בפירש"י ד"ה ולאפוקי). והתוס' הקשו שם לפירש"י מנ"ל דמפקא מדרנבה"ק דילמא רנבה"ק מודה דח"כ יש להם קנס מריבויא דקרא כו'. ובת"י שם תירצו בשם מהר"ם דהגמ' סמיך בזה אברייתא דתוספתא דכתובות דאיתא שם בהדיא דרנבה"ק ס"ל דח"כ אין להם קנס כו'. וכמו כן י"ל בגמרא דשבועות דמוכח ממתני' דשהדליק את גדישי ביוה"כ חייבין לאפוקי מדרנבה"ק. אף דמסברא ג"כ היה י"ל דאתיא נמי כרנבה"ק ורנבה"ק נמי מודה בהדליק גדישו ביוה"כ דחייב ולא נפטר מחמת קלב"מ לדידיה מטעמים הנ"ל. מ"מ הגמרא סמך בזה אברייתא דתוספתא דפ"ט דב"ק דאיתא שם גבי חובל באביו ואמו דאפילו שוגג פטור מפני שהוא נידון בנפשו ותניא התם בהדיא בתר הכי הדליק גדישו של חבירו ביוה"כ אפילו בשוגג פטור מפני שהוא נידון בנפשו. והך ברייתא ע"כ אתיא כרנבה"ק דעושה יוה"כ כשבת לתשלומין. ובאמת לכאורה קשה מהך תוספתא לשיטת רש"י בפסחים הנ"ל וכד' הרמב"ן בכתובות דרנבה"ק אינו פוטר מתשלומין בח"כ רק במזיד אבל לא בשוגג. דהא הכא בתוספתא מפורש דאפילו בשוגג נמי פוטר ביוה"כ. (ודוחק לומר דשוגג דתני בתוספתא הכא אינו שוגג ממש כו'). רק י"ל דהנה כבר הקשו לשיטת רש"י הנ"ל מהא דפריך הגמ' בכתובות (דל"ה ע"ב) לרבה מתני' כמאן מוקים לה כו' אי כרנבה"ק קשיא אחותו והשתא לוקמה כרנבה"ק ומיירי בשוגג דחייב בתשלומין. ותירץ בש"מ בשם הרא"ה וכ"כ בספ"י ג"כ דהא קושיית הגמרא לרבה בהדיא מקשינן אם נימא דרבה ס"ל כר"ל דחייבי מלקיות שוגגין פטורין. ולדידיה ודאי לרנבה"ק נמי ח"כ שוגגין ג"כ פטורין מתשלומין. ודברי רש"י בפסחים הנ"ל דרנבה"ק אינו פוטר רק במזיד ולא בשוגג הוא אזיל התם לר' יוחנן דס"ל חייבי מלקיות שוגגין חייבין כו'. ע"ש והתוס' שם (דל"ה ע"א סד"ה רבא) הקשו לר"י דחייבי מלקיות שוגגין חייבין אמאי לא דריש, מכה מכה הא ברייתא היא בהחובל כו' ותירצו דסבר כאידך תנאי דהתם כו'. וא"כ אליבא דהך תנא בב"ק שם דדריש מכה מכה מודה ר"י דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין. וא"כ י"ל דברייתא דתוספתא הנ"ל דמדליק את הגדיש ביוה"כ בשוגג פטור אתיא כהך תנא דמכה מכה ואליבא דרנבה"ק דלדידיה ח"כ בשוגג נמי פוטר מתשלומין משא"כ לדידן וכנ"ל. ועכ"פ שפיר קאמר הגמרא בשבועות אמתניתין לאפוקי מדרנבה"ק דסמך אברייתא דתוספתא הנ"ל דבהדיא פוטר רנבה"ק מדליק גדישו ביוה"כ וכנ"ל. וגם בסוגיא דכתובות הנ"ל דא"ל רב מתנא לאביי מאן תנא דפליג עליה דרנבה"ק כו' היינו נמי כיון דמצינו דרנבה"ק פוטר בהדיא במדליק גדישו ביוה"כ. ממילא מסתבר דמתניתין אתיא לאפוקי מדרנבה"ק משום דחכמים פליגי ארנבה"ק בעיקר דינו וס"ל דכרת אינו פוטר מתשלומין. ולא משמע לומר פלוגתא חדשה בין רנבה"ק וחכמים בהך דרבי ורבנן אי יוה"כ מכפר בלא תשובה. או לומר דפליגי בדין איסור הבערה ביוה"כ כו' וכנ"ל דלא מצינו בשום דוכתא שיפלגו בזה רנבה"ק וחכמים. ובודאי מתני' דשבועות דמפקא מדרנבה"ק היינו מחמת דס"ל דכרת אינו פוטר מתשלומין וכמו מתניתין דאלו נערות דג"כ אתי לאפוקי מדרנבה"ק מה"ט וכנ"ל. ובהיות כן שוב אפשר להחזיק בסברא הנ"ל (באות ב') דלמ"ד דיליף חילוק מלאכות מקראי אחריני ולא מקרא דלא תבערו אף אי ס"ל דיש חיוב מיתת ב"ד בהבערה בשבת מ"מ אין איסור הבערה ביוה"כ מה"ת וכנ"ל. ומגמרא דשבועות ודכתובות הנ"ל אין לסתור זה וכמבואר מכל הנ"ל: ז והך מילתא דאמרן לעיל. הואיל ואתא לידן נבא לבאר בזה לדינא. בספק של חיוב מיתת ב"ד או ספק של חיוב מלקות אי פוטר מתשלומין. וכבר חקר בזה קצת הפמ"ג בהקדמתו לאו"ח בפתיחה כוללת. ועיקר הסברא מה שיש להסתפק בזה. היינו אי נימא דאף בספק חיוב מיתת ב"ד או מלקות ג"כ יהיה פטור מתשלומין משום דהמע"ה ולימא ליה אייתי ראיה דאין כאן חיוב מיתה ולא מלקות ואשלם לך. או דילמא דבזה כיון דמחמת ספיקא דדינא אין ב"ד יכולין לחייבו מיתה או מלקות וא"כ מאחר שנפטר מחיוב זה ע"י הספק ממילא אין להפקיע התשלומין עי"ז. דהא עיקר הא דקלב"מ ילפינן מקרא שא"א לחייבו שתי רשעיות וכאן אין אנו מחייבין אותו שתי רשעיות. ואף דקיי"ל דחייבי מיתות שוגגין ג"כ פטורין מתשלומין אף דליכא כאן שתי רשעיות. התם ה"ט כיון דאילו אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור. והיינו שבמעשה זה עצמו יש מציאות חיוב מיתה אילו התרו בו וא"א לחלק לענין חיוב תשלומין בחד מעשה גופיה בין אתרו ביה ללא אתרו ביה ומש"ה אף בלא אתרו ביה פטור כיון שהמעשה מצד עצמו יש בו חיוב מיתה. משא"כ בכה"ג דאין מציאות חיוב מיתה כלל במעשה זה מחמת הספק שבו מש"ה אין להפקיע התשלומין. ולכאורה צד זה נראה יותר מסברא. אך מד' המג"א (בסי' רע"ח) שעמד שם בסתירת ד' הטור דבהלכות שבת משמע מדברי הטור דס"ל דמשאצ"ל פטור ובח"מ סי' תכ"ד פסק הטור דחובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין משום שחייב מיתה. והביא שם המג"א חד תירוצא דספוקי מספקא ליה להטור כמאן הלכתא וגבי ממון המע"ה. מזה מבואר דס"ל דספק חיוב מיתת ב"ד ג"כ פוטר מתשלומין משום דהמע"ה. ואף שמד' הטור שם אין להוכיח כן דיש תירוצים אחרים על סתירת דבריו בזה. מ"מ מהמג"א מוכח דלא פליג על עיקר סברא זו דבספק חיוב מיתה אמרינן המע"ה ופטור מתשלומין. וע"ש בפמ"ג. מיהו יש לחלק בזה בין הספיקות. דשאני ספיקא דידן במה שאין בידינו להכריע להלכה דזה הוי כמו ספק בחסרון ידיעה ושייך לומר בזה המע"ה דאם היה בזה"ז ב"ד שדנים ד"נ אפשר שהיו מבררים ההלכה והיו מכריעים הדין בבירור שחייב מיתה ומש"ה פטור מתשלומין מספיקא. משא"כ בספיקא דדינא שבתלמוד החליטו זאת לספיקא (עד ביאת אליהו). וכן בספק המציאות באופן שא"א להתברר עוד (וכן בספק בה"ש דמיירינן מיניה לעיל באות ה') י"ל שפיר דלא נפטר מתשלומין כיון שהוא פטור ממיתה או מלקות ע"י ספק כזה שאין שום ב"ד יכולין לחייבו. (וע' במנחת יעקב כלל א' סק"ו ובדיני ס"ס מחודש ס'). ויותר מזה מצינו שמחלק המהרש"ל ביש"ש בפ"ב דב"ק (סי' ה') לענין אם מהני תפיסה בספיקא דדינא שיכול המוחזק לטעון ולומר קים לי. דהיכא דאיתמר בגמרא תיקו שנסתמה הבעיא בתלמוד ואין רשות לשום גאון לפושטה בזה אין מועיל תפיסה משא"כ בבעיא דלא איפשיטא ולא אמרו בה בגמרא תיקו דיש רשות לחכם לפושטה א"כ בספק עומד עד שיתברר הדין ומצי לומר בזה קים לי ומהני תפיסה אף למי שאינו יודע הדין כו'. ומכש"כ היכא שאין הדיין יודע להכריע בין הגדולים דיכול לומר קים לי כו'. עכ"ד המהרש"ל ע"ש בדבריו. והפמ"ג באו"ח (סי' קס"ב בט"ז ס"ק ה') למד מזה ג"כ לחלק לענין ספק דרבנן לקולא בבעיא דלא איפשיטא דהיכא דלא איתמר תיקו הוי ספק בחסרון חכמה כו'. (מיהו ביש"ש גופיה בביצה פ"ק סי' מ"ג מבואר להפך מדברי הפמ"ג ע"ש. ואכמ"ל). ולפי דבריהם ניחא ג"כ הא דאיתא ביומא (דמ"ז ע"ב) דבעי ר"י בן עוזאה בין הביניים של מלא קומצו מהו כו' הדר פשטה בין הביניים ספק נינהו. והקשו שם בתוספות דהא