תורת חסד רפח

מפסיד לתובע בכפירתו למה יתחייב. היה י"ל לפמ"ש המשנה למלך בדרך מצותיך ודייק מלשון המשנה דשבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. דלענין עדות אשה אף היכא דמהני העדות שלה כמו בעדות מיתה דמהימנא וכן בעדות טומאה שאחר קו"ס מ"מ פטורה משבועת העדות בזה כיון דאינה בתורת עדות בשאר דברים מש"ה אף בעדות טומאה ומיתה דמהימנא ליתא בשבועת העדות דלאו שם עד עלה. ובירושלמי רפ"ד דשבועות מבואר כן לענין ע"א שקבלוהו עליהם כשני עדים דמ"מ פטור משבועת העדות שנאמר והוא עד את שכשר להעיד עדות תורה כו' (וכן בעד פסול שקבלוהו עליהם לעד כשר). לפ"ז י"ל פלוגתא דר"פ וראב"י במשחק בקוביא היינו היכא דנאמן ומועיל בהגדתו כגון בעדות טומאה ומיתה או כגון שקיבלוהו עליהם הבע"ד שיהיה כשר להעיד להם. דבזה סובר ר"פ כיון דמדאורייתא חזי לעדות הוי שם עד עליו ואף דרבנן פסלוהו מ"מ בכה"ג שיועיל בעדותו ויהיה נאמן בכה"ג הנ"ל שוב שפיר חייב בשבועת העדות שהרי הפסידו ממון. וראב"י סבר דאף שנפסל לעדות מדרבנן ג"כ לאו שם עד עליה ופטור משבועת העדות אף היכא שנאמן ומועיל בעדותו כנ"ל). ובעיקר ד' המהרש"ל הנ"ל דס"ל לפ"ד רש"י דהיכא דקלב"מ אי תפיס לא מפקינן מיניה דמ"מ היכא דעבדינן החומרא אז אפילו תפס מפקינן מיניה כנ"ל. לכאורה יש לזה סתירה במקומו מפירש"י דב"מ (דצ"א ע"א) הנ"ל שכ"כ בהא דאמר רבא בחוסם את הפרה דלוקה ומשלם דהוא משום דאי תפס לא מפקינן מיניה כו'. והתם ע"כ מיירי בחוסם את הפרה במזיד דאי בשוגג הא קיי"ל כר"י דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין. הרי מבואר דאף במזיד והתרו בו למלקות מ"מ אי תפיס לא מפקינן מיניה. ומצאתי באו"ת שהקשה כן על מהרש"ל ובקצוה"ח בסי' ל"ח רצה לפרש דרבא ס"ל כר"ל דחייבי מלקיות שוגגין פטורים מתשלומין. ולפ"ז היה מיושב קושיא זו על מהרש"ל דבב"מ שם לרבא קיימינן. אבל דבריו תמוהין ולא ראה דברי הר"ש במשנה ספ"ו דתרומות שכ' שם וז"ל ואי המ"ל דרבא סבר כר"ל דאמר חייבי מלקיות שוגגין פטורין כו'. אבל א"א לומר כן דהא רבא לא סבר כר"ל אלא בתלת ור' יוחנן פליג עליה בחייבי מלקיות שוגגין עכ"ל. והיא תמיה גדולה על הקצוה"ח דהיאך אפשר לומר דרבא פסק כאן כר"ל נגד ר' יוחנן ורבא גופיה אמר ביבמות (דל"ו ע"א) דהלכה כר"י לגבי ר"ל בר מתלת (ובמה שהוקשו שם בגמ' דמכות ד"ג ע"א דפריך כל כמיניה כו'. ע"ש בריטב"א מה שפירש בזה וכ"כ במהרש"א שם. ובמ"א מבואר ליישב בע"א). ומאחר שהוכחנו מפירש"י דב"מ שם דהיכא דקלב"מ אי תפיס לא מפקינן מיניה היינו אף במזיד דעבדינן החומרא כנ"ל. א"כ נסתרו ג"כ, דברי הישועות יעקב הנ"ל. וכבר נתבאר סתירת דבריו מכל צד והדק"ל ע"ד רש"י דפסחים הנ"ל א"כ דילמא מיירי מתני' דשבועות במדליק גדישו בשוגג דביוה"כ חייב אף לרנבה"ק. ומנליה להגמרא להוכיח ממתני' לאפוקי מדרנבה"ק כנ"ל. וכעין זה יש להקשות עוד באופן אחר לפ"ד רש"י בב"ק (דל"ה ע"א) דבמדליק את הגדיש בשבת בא"צ לאפרו דהוי מקלקל דינו לענין תשלומין כמו שוגג (ע"ש, ברש"י ד"ה רבא אמר וד"ה ה"ק. ובתוס' שם ד"ה מתני' הקשו עליו ע"ש) וא"כ היאך מוכיח הגמרא ממתני' דשבועות לאפוקי מדרנבה"ק דילמא מיירי מתני' בא"צ לאפרו דדינו כשוגג ומש"ה בשבת דחייבי מיתות שוגגין נמי פטורין מש"ה מקלקל נמי פטור לשיטת רש"י בב"ק הנ"ל. משא"כ ביוה"כ אף לרנבה"ק דכרת פוטר מתשלומין מ"מ בשוגג אינו פוטר מתשלומין לפ"ד רש"י הנ"ל מש"ה בא"צ לאפרו דהוי מקלקל ג"כ חייב בתשלומין לדידיה וא"ש מתני' כרנבה"ק. רק שדברי רש"י בב"ק בלא"ה צריכין ביאור טובא מכמה דוכתי ואכמ"ל. (ובמ"א ביארתי ג"כ ליישב ע"ד רש"י דב"ק הנ"ל ממה שמקשין העולם מכתובות דל"א ע"א בזרק סכין כו' וקרע שיראין בהליכתו דפטור משום שעקירה צורך הנחה היא. ובמעביר סכין וקרע שיראין כו' פליגי שם תרי לישני ע"ש. ולפ"ד רש"י דב"ק הנ"ל תיפוק ליה משום קריעת שיראין גופיה דפוטר מתשלומין אע"ג דהוי מקלקל. ושם מבואר). וקצת היה י"ל בזה לפמ"ש הרמב"ם ברפי"ב מהל' שבת דהמבעיר גדישו של חבירו חייב מפני שכוונתו להנקם משונאיו והוי מתקן ע"ש. וביאר דבריו בספר מרכבת המשנה (בפ"ח מהלכות שבת ה"ח) דבשורף טליתו של חבירו לא שייך לומר דהוי מתקן משום הנקמה דכיון שיצטרך לשלם נזקו אין כאן נקמה וה"ל מקלקל רק במבעיר גדישו חייב משום הנקמה דיפטר מתשלומין על הטמון באש ע"ש. (ומיהו למאן דס"ל דמשאצ"ל פטור לדידיה אף במבעיר גדישו לא חשיב כלל מתקן משום הנאת נקמה וכמבואר בד' הה"מ בפ"ח מהלכות שבת שם. ורק הרמב"ם לטעמיה דפוסק כר"י דמשאצ"ל חייב ולדידיה חשיב תיקון בכה"ג. משא"כ לר"ש דמשאצ"ל פטור). ולפ"ז היה י"ל דרש"י ג"כ ס"ל סברת הרמב"ם בזה. והא דמוכח בב"ק שם לשינויא דרבא דהדליק גדישו ג"כ חשיב מקלקל לפירש"י שם. י"ל משום דרבא לטעמיה דרבא ס"ל כר"ש דמשאצ"ל פטור כדאיתא בהדיא בשבת (ס"ד קמ"א) ע"ש ולפ"ז י"ל בהא דסתמא דגמרא בשבועות מדייק ממתני' לאפוקי מדרנבה"ק. ולא מוקי לה דהא דביוה"כ חייב בתשלומין הוא מטעם מקלקל דנידון כשוגג לפירש"י הנ"ל וח"כ שוגגין חייבין בתשלומין אף לרנבה"ק וכנ"ל. דהא מדנקט במתני' דשבועות שהדליק את גדישו ולא נקט שורף טליתו וכה"ג משמע משום דמדליק גדישו מסתמא חשיב מתקן וכסברת הרמב"ם הנ"ל, ואשמעינן מתני' דאף דהוי מתקן מ"מ ביוה"כ חייב בתשלומין ודלא כרנבה"ק. ויש להשיב ע"ז וא"ר להאריך. ועכ"פ קושיא קמייתא עדיין צריכה יישוב דדילמא מיירי מתני' דשבועות בהדליק גדישו בשוגג דביוה"כ חייב אף לרנבה"ק לד' רש"י הנ"ל: ה ועוד יש לבאר בגמרא דשבועות שם. במה שהקשה שם בספר מח"ל מהא דאיתא בספ"ק דשבועות (די"ג סע"א) דרבי ס"ל דיוה"כ מכפר בלא תשובה ואמר רבא התם דמודה רבי בכרת דיומא דאלת"ה כרת דיומא דיוה"כ לרבי לית ליה ודחי ליה הגמרא דמשכחת לה כגון דאכל אומצא וחנקתיה ומית א"נ דאכל סמוך לשקיעת החמה דלא הוה שהות לכפורי ליה. ומשמע דלפום דיחויא דסתמא דגמרא מכפר יוה"כ בלא תשובה לרבי אף בכרת דיומא. וא"כ היאך מוכיח הגמרא ממתני' דשהדליק את גדישי ביוה"כ דחייבין דמוכח לאפוקי מדרנבה"ק כו'. הא י"ל כמו דמוקי הגמרא סתם מתני' דפ"ק דשבועות כרבי דיוה"כ מכפר בלא תשובה ה"נ י"ל דסתם מתני' דשהדליק את גדישי ביוה"כ ג"כ כרבי אתיא ומש"ה אפילו נימא כרנבה"ק דכרת פוטר מתשלומין מ"מ כאן לא חל עליו חיוב כרת כלל כיון דיוה"כ מכפר מיד בלא תשובה ומש"ה חייב בתשלומין. כן הקשה בס' הנ"ל והניח בקושיא. ואף דבאמת לק"מ בגמ' דשבועות שם. דהא שפיר מוכיח הגמ' לאפוקי מדרנבה"ק כיון דרנבה"ק אמר בהדיא דיוה"כ פוטר מתשלומין. וע"כ דרנבה"ק לא ס"ל כרבי בהא דיוה"כ מכפר בלא תשובה (אם נימא כסברתו דכיון דיום הכפורים מכפר ממילא נשאר עליו חיוב תשלומין). וא"כ שפיר מוכח ממתני' לאפוקי מדרנבה"ק יהיה מאיזה טעם שיהיה. אם משום הך דרבי דיוה"כ מכפר בלא תשובה. או משום דחיוב כרת אינו פוטר כלל מתשלומין כרבנן דרנבה"ק. ומלבד זה י"ל דסתמא דגמרא בשבועות דדחי