תורת חסד רפו

לראב"י דמשני ביומא שם איצטריך סד"א ה"מ היכא דחל כו'. א"כ הא עדיפא קמשני דאף על יוהכ"פ גופיה אין ראיה ממתני' שמתיר ר"מ לסדרן בפ"ע. ולרבא דמחזק הקושיא משום דהא בכל יום תנן. א"כ שפיר מוכח מר"מ דמתני' דהוא מתיר כן בשבת גופיה ואינו מוכיח כלל מיוהכ"פ לשבת וכמבואר: ג אך לכאורה יש סתירה על דברינו אלה. דל"ל כן ביישוב סוגיא דשמעתין. דאף אם נימא דלמ"ד הבערה ללאו יצאה דלדידיה הבערה שריא ביו"ט וכדעת הריב"א הנ"ל דהה"נ דלדידיה שריא הבערה ביוהכ"פ מה"ת ג"כ. מ"מ למ"ד דס"ל דחייבין מיתת ב"ד על הבערה רק דיליף חילוק מלאכות מקראי אחריני ולא מקרא דלא תבערו אף אם נימא דלדידיה נמי שריא הבערה ביו"ט מקרא דביום השבת וכדברינו לעיל, אבל זה ודאי דביוהכ"פ ע"כ הבערה אסורה מדאורייתא לדידיה. דאי נימא דלהך מ"ד ג"כ שריא הבערה אף ביוהכ"פ. א"כ תיקשי מגמרא דשבועות (דל"ג ע"א) במתני' דמשביע אני עליכם כו' ושהדליק את גדישי ביוהכ"פ חייבין. ואמרינן התם אהך מתני' לאפוקי מדר' נבה"ק דתניא רנבה"ק היה עושה יוהכ"פ כשבת לתשלומין כו'. וכבר כתב בעל ש"א שם דאי נימא דלמ"ד הבערה ללאו יצאה לדידיה שריא הבערה אף ביוהכ"פ מ"מ ניחא שפיר הכא דל"ל דמתני' אתיא כר' נבה"ק רק דס"ל כמ"ד דהבערה ללאו יצאה דלדידיה שריא הבערה ביוהכ"פ. ומש"ה העדים חייבין ע"ז בשבועת העדות דז"א דא"כ היכי קתני במתני' שם בהדליק גדישי בשבת דפטורין. הא למ"ד הבערה ללאו יצאה בשבת נמי כיון דליכא חיוב מיתה בהבערה א"כ בהדליק את גדישי בשבת נמי ליחייבו בשבועת העדות. וזהו נכון לתרץ בזה דברי הריב"א אם נימא שגם ביוהכ"פ ליכא איסור הבערה למ"ד הבערה ללאו יצאה. אבל אם נימא כדברינו לעיל שבאנו לומר דלהני תנאי דילפי חילוק מלאכות לשבת מקראי אחריני אע"ג דס"ל דיש בהבערה בשבת חיוב מיתת ב"ד מ"מ ס"ל דביו"ט הבערה שריא משום דבהבערה כתיב ביום השבת דממעט יו"ט וכנ"ל. א"כ אם נימא דיוהכ"פ דינו כיו"ט לענין הבערה ונתמעט ג"כ מביום השבת. א"כ הדק"ל בגמרא דשבועות שם דמנליה להגמרא להוכיח ממתני' דהתם לאפוקי מדר' נבה"ק. דילמא מתני' א"ש כר' נבה"ק רק דמתני' אתיא כהני תנאי דילפי חילוק מלאכות מקראי אחריני וס"ל דבשבת חייבין מיתת ב"ד על הבערה ומש"ה פטורין העדים בהדליק גדישי בשבת כיון דקלב"מ ופטור מתשלומין ומ"מ ביוהכ"פ שריא הבערה כנ"ל. ומש"ה בהדליק גדישי ביוה"כ חייבין. אע"כ דלמאן דמחייב מיתת ב"ד על הבערה א"א לומר לדידיה דהבערה שריא ביוהכ"פ. ויש להסביר הענין כך. די"ל דודאי אם נימא דהיתר הבערה ביו"ט הוא מגזה"כ ממיעוטא דביום השבת לא ממעטינן מיניה רק יו"ט אבל יוהכ"פ דהוי טפי בכלל שבת (וכמ"ש הראשונים) י"ל דלא נתמעט מהך קרא והבערה אסורה ביוהכ"פ כיון דמלאכה גמורה היא. משא"כ לפי דעת הריב"א גופיה דס"ל היתר הבערה ביו"ט למ"ד הבערה ללאו יצאה הוא מטעם דלאו שם מלאכה עלה י"ל דה"ה ליוהכ"פ דהא ביוהכ"פ נמי לא אסר רחמנא רק עשיית מלאכה והבערה לאו שם מלאכה עלה. ואם באנו למילף יוהכ"פ משבת שהזהיר על הבערה בלאו. הא ליכא למילף קל מחמור כיון דשבת חמירא יותר שיש בה חיוב מיתת ב"ד משא"כ ביוהכ"פ,, ואולם לטעמו של הריב"א לא שריא הבערה ביו"ט אלא למ"ד הבערה ללאו יצאה. אבל למאן דמחייב מיתת ב"ד בהבערה אפי' אי יליף חילוק מלאכות לשבת מקראי אחריני מ"מ הבערה אסורה ביו"ט להך טעמא דשם מלאכה עלה. ולפ"ז ניחא סוגיא דשבועות דשפיר מוכח ממתני' דהתם לאפוקי מדר' נבה"ק. דל"ל דבהדליק גדישי ביוהכ"פ חייבין משום דהבערה שריא ביוהכ"פ כנ"ל. דזה אינו. דממ"נ אי טעמא דהיתר הבערה מקרא דביום השבת הא יוהכ"פ לא נתמעט כלל מהך קרא ואסור בו הבערה וכנ"ל. ואי נימא מטעמו של הריב"א הנ"ל דלאו מלאכה היא הא זהו רק למ"ד הבערה ללאו יצאה וכנ"ל. ומתני' דשבועות ע"כ ס"ל כמ"ד דחייבין מיתת ב"ד על הבערה בשבת מדפוטר מתני' שם בהדליק גדישי בשבת וא"כ הבערה הוי מלאכה ואסורה אף ביו"ט וכנ"ל. ומעתה לפ"ז הדק"ל בסוגיא דיומא דתיקשי ותי"ל משום הבערה כיון דסתם ספרא ר' יהודה ור"י ס"ל דיש חיוב מיתת ב"ד בהבערה וכנ"ל. וא"כ אפי' נימא אליבא דר"י דהבערה שריא ביו"ט ממיעוטא דביום השבת כו'. מ"מ הא עכ"פ ביוהכ"פ אסורה הבערה לדידיה וכמו שהוכחנו. וא"כ הדק"ל ותי"ל משום הבערה כו'. ואף שלכאורה יש לדחות ולומר דלעולם נימא דלמאן דיליף חילוק מלאכות מקראי אחריני וקרא דלא תבערו נכתב לגופיה ממילא כיון דכתיב וביום השבת למעט יו"ט מאיסור הבערה ממעטינן מיניה אף יוהכ"פ ג"כ ושריא הבערה ביוהכ"פ. והא דמוכיח הגמרא בשבועות שם ממתני' לאפוקי מדרנבה"ק כו'. לא מוכח כן מהא דתנן שהדליק את גדישי בלחוד אלא מהא דתנן נמי במתני' התם ושחבל בי חבירי ביוהכ"פ שג"כ פטורין משבועות העדות. (ובפירש"י שם נקיט כן ההוכחה מחבל בי חבירי ביוהכ"פ ג"כ. ע"ש. וכעין זה כתבו התוס' בכ"ד דאף דהגמרא נקט תחלת הבבא מ"מ הוי כמו וכו'). אך יש להוכיח דהא דמוכיח ממתני' לאפוקי מדרנבה"ק הוא דוקא מהדליק את גדישי ביוהכ"פ מוכיח כן והיינו מהא דאיתא בכתובות (דל"ה ע"ב) א"ל רב מתנא לאביי לריש לקיש דאמר בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקות כחייבי מיתות מאן תנא דפליג עליה דרנבה"ק אי ר"מ אי רבי יצחק ופירש"י שם דההוכחה ממתני' דשבועות הנ"ל דבהדליק גדישי ביוהכ"פ חייבין דלר"ל ה"ל למיפטר משום הלאו אפי' בשוגג. ומשני דאתיא כר"מ דס"ל לוקה ומשלם או כר' יצחק דאין מלקות בח"כ. והשתא הא קושיית הגמ' בכתובות הכא ע"כ צ"ל שמקשה מהך דהדליק את גדישי ביוהכ"פ שחייבין. ולא מחבל בי חבירי ביוהכ"פ. דבחובל בחבירו לכ"ע אין הלאו פוטר מתשלומין. דאף למאן דס"ל דכל היכא דאיכא ממון ומלקות לוקה ואינו משלם מ"מ בחובל בחבירו בפירוש ריבתה תורה לתשלומין. (כדאיתא שם בדל"ב ע"ב). ומש"ה נמי אף כשיש לאו אחר בהדי לאו דחובל מ"מ משלם ואינו לוקה. ומה"ט קיי"ל דחובל בחבירו ביו"ט או ביוהכ"פ חייב בתשלומין ג"כ. וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ד מהל' חובל ה"ט) וז"ל החובל בחבירו ביוהכ"פ כו' והלא כל המחוייב מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם כו' חוץ מחובל בחבירו שהוא משלם שהרי בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין. עכ"ל. וכ"פ בטוש"ע ח"מ סי' תכ"ד ס"ב. וא"כ ע"כ דקושיית הגמרא בכתובות שם לר"ל ממתני' דשבועות הנ"ל היינו רק מהדליק גדישי ביוהכ"פ דמזה לחוד פריך שבזה יפטור הלאו מתשלומין. אבל מחובל בחבירו לא קשיא כלל. ומש"ה מסיק הגמרא דאתיא מתני' כר"מ או כרבי יצחק. אבל כרבנן לא אתיא מתני' דשבועות הנ"ל דלדידהו הלאו פוטר מתשלומין אף בשוגג לר"ל. והשתא אם איתא אמאי לא משני הגמרא דמתני' דשבועות אתיא אף כרבנן דפליגי אר"מ ואר' יצחק רק דאינהו ס"ל כר"י או כר"ש דנפ"ל חילוק מלאכות לשבת מקראי אחריני ולא מקרא דלא תבערו כו' דלדידהו הבערה שריא ביוהכ"פ כנ"ל ומש"ה בהדליק את גדישי ביוהכ"פ חייבין. א"ו מוכח כמ"ש לעיל דמביום השבת אין למעט רק יו"ט אבל יוהכ"פ לא נתמעט והבערה אסורה ביוהכ"פ. אמנם ראיה זו ג"כ אינה מוכרחת מגוף דברי הגמרא רק דמוכח כן מפירש"י