תורת חסד רפה

הבערה דמסברא הוי מלאכה כמו כל המלאכות רק שגזה"כ הוא לפוטרו מחיוב מיתה והוי רק בלאו. ודוחק לומר בזה משום דתחומין למ"ד דהוי מדאורייתא היינו מלאו דאל יצא איש ממקומו שנאמר לענין ירידת המן. ובהאי פרשתא הוי יו"ט בכלל שבת שלא ירד מן ביו"ט ג"כ. וגם דבזה גופיה יש מדרשים חלוקים אם ירד מן ביו"ט כמבואר בתוס' ריש ביצה ד"ב ע"ב ד"ה והיה). אך י"ל דמ"מ אין בזה סתירה בדברי התוס' לדינא. דאף אם לא נסבור סברת הריב"א להתיר הבערה ביו"ט מטעם דלאו שם מלאכה עלה (וע' בב"י סי' תצ"ה מ"ש מד' הראשונים לענין איסור מחמר ושביתת בהמתו דאסור ביו"ט ג"כ). מ"מ י"ל מטעם אחר דאין איסור הבערה ביו"ט למ"ד הבערה ללאו יצאה. משום דבקרא דלא תבערו כתיב בהדיא ביום השבת. ומהך קרא ממעטינן יו"ט. כדאיתא בירושלמי דביצה (פ"ה בהל' ב'). וכן איתא במכילתא ס"פ ויקהל. וכדאמר הגמרא בביצה (די"ב ע"א) לענין הוצאה דכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין ביו"ט לא. ואף למאן דלא דריש התם הכי גבי הוצאה היינו משום דההוא קרא דביום השבת כתיב רק בדברי קבלה אבל בעיקר קרא שבתורה באיסור הוצאה לא כתיב שם מיעוטא למעט יו"ט. אבל באיסור הבערה דבגופיה דקרא כתיב ביום השבת ודאי ממעטינן מיניה יו"ט לכ"ע. רק דלמאן דס"ל דהבערה לחלק יצאה דלדידיה עיקר קרא דלא תבערו לא נכתב לגופיה כלל דבלא"ה ידענו איסור הבערה דהוי בכלל כל המלאכות. רק הך קרא דלא תבערו נכתב להורות חילוק מלאכות לשבת בלבד. ממילא לדידיה כמו כן דרשינן הך מיעוטא דקרא דביום השבת דממעט יו"ט ג"כ קאי רק לענין חילוק מלאכות שזהו בשבת אבל ביו"ט ליכא חילוק מלאכות. וכ"כ רש"י במכות (דכ"א סע"ב) דהא דאין חילוק מלאכות ליו"ט הוא מה"ט דלא יצאה הבערה לחלק רק בשבת ולא ביו"ט. ולפ"ז לא ממעטינן יו"ט מאיסור הבערה גופיה כיון דקרא דלא תבערו לא נכתב כלל לגוף איסור הבערה וכנ"ל רק לחלק יצאה. משא"כ למ"ד הבערה ללאו יצאה דלדידיה ע"כ הך מיעוטא דקרא דביום השבת דרשינן למעט יו"ט דאפי' לאו ליכא בהבערה ומש"ה לדידיה שריא הבערה ביו"ט וכמו לדעת הריב"א הנ"ל. ולפ"ז יש לדון בדבר החדש. דאפי' למ"ד דלא ס"ל הבערה ללאו יצאה וחייבין מיתת ב"ד על הבערה ככל המלאכות. רק דיליף חילוק מלאכות לשבת מקראי אחריני ולא מקרא דלא תבערו ולדידיה ג"כ אין איסור הבערה ביו"ט. דכיון דקרא דלא תבערו נכתב לגופיה ממילא יש למעט יו"ט מעיקר דין איסור הבערה וכנ"ל. והיינו אליבא דר"ש דלדידיה איצטריך קרא דלא תבערו לחייב מקלקל בהבערה. ור"ש לא ס"ל הבערה ללאו יצאה ולא לחלק יצאה וכמ"ש התוס' בשבת (דק"ו ע"א ד"ה מה) אלא נפקא ליה חילוק מלאכות בשבת מקרא דמחלליה (וכדשמואל לעיל דף ע' ע"א). לפ"ז י"ל דלר"ש נמי שריא הבערה ביו"ט וכנ"ל. וכן י"ל ג"כ אליבא דר' יהודה אע"ג דר"י ס"ל ג"כ דחייבין מיתת ב"ד על הבערה וכמו שהוכחנו לעיל. מ"מ י"ל לפמ"ש התוס' בשבת שם דהא דלא ילפינן חילוק מלאכות מבחריש וקציר תשבות היינו משום דהוו שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין וממילא דלר"י דס"ל בכל דוכתא דשני כתובים הבאים כא' מלמדין שפיר יליף חילוק מלאכות מבחריש וקציר. וקרא דלא תבערו איצטריך לדידיה לאסור הבערת ב"כ דה"א דדחיא שבת מק"ו כדאיתא ביבמות (ד"ו ע"ב). ולפ"ז י"ל שפיר דלר' יהודה הבערה שריא ביו"ט כיון דלא נפקא ליה חילוק מלאכות מקרא דלא תבערו וכנ"ל ובדברינו אלה יתיישבו דברי התוס' בביצה (ר"ד כ"ג) שם. במ"ש התוס' שיש ליזהר מלהבעיר ביו"ט שלא לצורך מדאמר בירושלמי לא תאסור ולא תשרי. (והנה מדברי תוס' האלו מבואר דס"ל דלמ"ד הבערה ללאו יצאה שריא הבערה לגמרי ביו"ט אף מדרבנן. וכ"מ ג"כ בראש דבריהם שכתבו התוס' שם דה"ט דמאן דשרי להדליק נר של בטלה ביו"ט). ולכאורה יש לתמוה ע"ד התוס' בזה. דמאחר שהתוס' שם תלו הך פלוגתא אי הבערה אסורה ביו"ט דתליא בפלוגתא דתנאי אי הבערה ללאו יצאה או לחלק יצאה. וא"כ בפשיטות ה"ל לאסור ביו"ט הבערה שלא לצורך דכל הפוסקים פסקו כמ"ד דחייבין מיתת ב"ד על הבערה בשבת ולא כמ"ד דללאו יצאה. וכ"מ מדברי התוס' גופייהו בכ"ד. ולדברינו הנ"ל ניחא. דלהני תנאי דילפי חילוק מלאכות מקראי אחריני ולא מקרא דלא תבערו (וכן לשמואל כנ"ל) לדידהו אע"ג דיש בהבערה חיוב מיתת ב"ד מ"מ שריא הבערה ביו"ט לדידהו וכנ"ל: ב ומעתה לפ"ז נבא ליישב בסוגיין דיומא הא דלא פריך הגמרא ותי"ל משום הבערה וכנ"ל. דהנה בתשובת ש"א (סי' ע"א) נסתפק לפ"ד הריב"א דלמ"ד הבערה ללאו יצאה שריא הבערה ביו"ט. אם כמו כן נימא נמי לענין יוהכ"פ דלית ביה איסור הבערה מה"ת ג"כ. כיון דהבערה לאו שם מלאכה עלה ואינה בכלל לאו דמלאכה שנאמר ביוהכ"פ. ולמילף יוהכ"פ משבת לא ילפינן לאסור בו הבערה דאין דנין קל מחמור דשבת חמירא שיש בה מיתת ב"ד. והשתא י"ל ולהוכיח כן מסוגיין דמש"ה לא פריך ותי"ל משום הבערה וכנ"ל משום דסתם סיפרא ר' יהודה ור' יהודה לטעמיה דס"ל דהבערה ביו"ט שריא כיון דר"י יליף חילוק מלאכות מבחריש ובקציר וכנ"ל וממילא דביוהכ"פ נמי שריא הבערה מה"ת לדידיה כמו ביו"ט וכנ"ל. ואף שהש"א שם במסקנתו הוכיח דהבערה אסורה ביוהכ"פ מה"ת לכ"ע מגמרא דיומא (דמ"ו ע"א) דאר"א משום ב"ק אומר היה ר"מ איברי עולה שניתותרו עושה להן מערכה בפ"ע וסודרן ואפי' בשבת ופריך הגמרא ואפי' בשבת תנינא והיום חמש. והשתא אם איתא דאיכא למ"ד דשריא הבערה ביוהכ"פ א"כ אין ראיה ממתני' דר"מ יהיה מתיר בכה"ג אפי' בשבת דדילמא סבר ר"מ כהך מ"ד דביוהכ"פ לית ביה איסור הבערה מה"ת ושרי רק ביוהכ"פ משא"כ בשבת. ומאי פריך הגמרא. א"ו דביוהכ"פ אסור הבערה מה"ת לכ"ע. עכ"ד הש"א. וכתב שזה ראיה ברורה. ואין ראיה זו מכרחת כלל. חדא די"ל דקושיית הגמרא שם תנינא והיום חמש ופירש"י והרי יוהכ"פ כשבת כו'. י"ל דהגמרא סמך על סתם מתני' דמגילה (ד"ז ע"ב) דתנן אין בין שבת ליוהכ"פ כו'. וכמו שמצינו בכ"ד בגמ' דרמי הגמרא על דברי ר"מ מסתם מתני' דהיינו ר"מ. (וכדאיתא בעירובין דל"ה ע"ב. ובחולין דקל"ד ע"א. ובב"ק דל"ח סע"ב. ובגיטין דנ"ד ע"א. ובדוכתי טובא וזה ידוע ורגיל בסוגיית הש"ס בכ"מ. וא"כ ל"ל הכא דר"מ ס"ל לחלק בהבערה בין שבת ליוהכ"פ דהא בסתם מתני' דמגילה מבואר דאין חילוק ביניהם. (ואף לפמ"ש במ"א לפרש במתני' דמגילה שם דבדבר שבשבת אסור מה"ת וביוהכ"פ מדרבנן לא חשיב חילוק זה במתני' שם כיון דמ"מ לכתחלה יש איסור בשניהם. מ"מ כאן שיש חילוק גדול בדין זה ומצותו במקדש בכל יוהכ"פ שחלוק משבת זה ודאי סותר למתני' דמגילה הנ"ל). ומלבד זה אם נימא כמ"ש לעיל (בראש דברינו בסי הקדום) דבהקטרת איברים יש ג"כ חיוב משום מכבה. א"כ בלא"ה י"ל בקושיית הש"א מגמרא דיומא הכא דהא כיון דר"מ מתיר ביוהכ"פ לסדר מערכה בפ"ע לאיברי התמיד דיש בזה מחדש איסור הבערה ואיסור כיבוי ובכיבוי לא שייך לחלק בין שבת ליוהכ"פ (ובירושלמי בפ"ז דשבת בעי למימר דר"מ ס"ל כר"י דמשאצ"ל חייב). מיהו בלא"ה לק"מ קושיית הש"א הכא. דהא