תורת חסד רפד

ר"י. ואיהו ס"ל מקלקל בהבערה פטור ומקטיר קטורת חסירה הוי מקלקל בהבערה. ומשום מכבה ליכא חיובא הכא. כמו שביארנו באורך. (ול"ל דבקטורת נמי יהיה חיוב משום מבשל כמו בהקטרת איברי קרבן כנ"ל. דלא דמי כלל וכמובן למעיין. וגם בלא"ה אפילו נימא דשייך כאן מבשל מ"מ בקטורת חסירה הוי מקלקל בבישול ופטור ופשוט. ואמנם הלום ראיתי בשו"ת חמדת שלמה (חאה"ע סי' י"ז) שהקשה שם בגמרא דיבמות הנ"ל (כקושייתנו הנ"ל) דזר ששימש בהקטרה הא הוי ליה מקלקל בהבערה ותירץ שם בסברא מחודשת דכל היכא שהוא עושה כן במזיד והוא רוצה בדבר זה ואצלו יקרא תיקון תו לא ה"ל מקלקל אע"ג דבאמת הוי קלקול ועשה איסור. והא דפריך הגמ' בפסחים לענין קרבן פסול מה תיקן היינו משום דהתם מיירי בשוגג וכוונתו לקרבן כשר וכיון שבאמת הוא פסול ה"ל מקלקל. משא"כ בעושה במזיד ורוצה בכך וכנ"ל והביא ראיה לזה מהברייתא דהמבשל ג"ה בחלב ביום טוב ואכלו דלוקה משום מבשל ביו"ט ומשום מבשל בב"ח. אע"ג דע"י הבישול נאסר הגיד בהנאה וה"ל מקלקל (דמדמחייב משום בב"ח ע"כ ס"ל יש בגידין בנו"ט. וממילא ג"ה מותר בהנאה). וע"כ לומר כיון שהוא רוצה בכך מיקרי תיקון. עכ"ד הח"ש. ולפי דבריו יהיה נסתר כל יסוד דברינו מ"ש בכאן ביישוב הקושיא בשמעתין דהכא והדק"ל. דהא בסוגיין מיירי במזיד. (וכדאמר בהדיא בשינויא דר"ש ובשינויא דר"א). וא"כ לא הוי כלל מקלקל בהבערה לפ"ד הח"ש הנ"ל. וע"כ מההכרח לבאר שדברינו נכונים וליתא לדברי הח"ש הנ"ל ואין מקום לסברתו בזה. דעיקר קושייתו בגמרא דיבמות בזר שהקטיר דה"ל מקלקל בהבערה כבר ביארנו לעיל (אות ה') דלק"מ וראייתו מהמבשל ג"ה בחלב ביו"ט ג"כ אינה ראיה כלל. דהא מבואר בפסחים דע"ג ע"א בברייתא דהשוחט בשבת בחוץ לע"ז דמשני הגמ' דחשוב מתקן משום דתיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ שאם אכלו אינו נהרג וכדפירש"י שם. הרי דאע"ג דלישראל אסור בהנאה ואסור לישראל ליתנו לנכרי. (וע' תוס' פסחים בדכ"ב ע"ב ד"ה ואמ"ה). מ"מ כיון דהוי תיקון לגבי הב"נ עצמו שאם אכלו פטור מש"ה חשיב מתקן. א"כ במבשל ג"ה בחלב הא ודאי חשוב מתקן גמור דתיקן לב"נ דחזי ליה להב"נ לאוכלו ע"י בישול זה. דאפילו לר"י דס"ל דג"ה נאסר לב"נ (בחולין ד"ק ע"ב. וע"ש דצ"א ע"א) מ"מ הא אמרינן בסנהדרין (דנ"ט ע"א) דלר' יהודה כיון דלא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ, ופשיטא דלב"נ שרי ג"ה וא"כ הוי מתקן גמור וכנ"ל. ומלבד זה אף לפי הבנתו של הח"ש שהבין דהכא חשיב מתקן משום שרוצה לאוכלו כך אכתי לא דמי כלל לזר שהקטיר במקדש. דלענין אכילה שייך לומר דאחשבה לאכילה זו שרוצה לאכול באיסור והוי מתקן בבישול לענין הנאת הגוף דאכילה. (וכמ"ש שם התוס' כה"ג בביצה די"ב רע"ב. דמש"ה חשיב צורך יו"ט). אבל בהקטרה שכל עיקרה הוא ענין מצוה ולא הנאת הגוף. א"כ אם הקטיר בעבירה וההקטרה פסולה מה תיקון שייך כאן במה שעושה בזדון לבו ענין רע מבלי שום תכלית ולא דמי לקורע בחמתו דעושה נח"ר ליצרו לשכך חמתו דחשיב תיקון. וגם בלא"ה יש להשיב ע"ד הח"ש. במה שהוכיח שם מברייתא הנ"ל מדמחייב משום בב"ח ע"כ ס"ל יש בגידין בנו"ט וממילא ג"ה מותר בהנאה וע"י הבישול נאסר בהנאה והוי מקלקל כו'. ואין דבריו מוכרחים לפ"ד הרמב"ם שפסק כמ"ד אין בגידין בנ"ט ומ"מ פסק באוכל ג"ה של נבלה דחייב שתים (בפ"ח מהמ"א ה"ו) ותירוץ האחרונים דס"ל דכיון דרחמנא אחשבה לאכילתו לענין ג"ה חשיבא נמי אכילה לענין שאר איסורים כו' ע"ש. ואכמ"ל. ועוד יש לדחות דבריו בזה וא"ר להאריך יותר. ומעתה נתבררו דברינו דבמקטיר קטרת חסירה הוי מקלקל בהבערה וכנ"ל. ומיושב שפיר סוגיין דיומא וכמבואר סימן נא עוד בענין הנ"ל. א ועתה נבא ליישב באופן אחר בסוגיא דיומא הנ"ל דלא תיקשי במקטיר קטורת חסירה דתי"ל משום הבערה. וכבר הבאתי לעיל (בסי' הקדום) דברי הש"א שתירוצו בזה אינו מספיק. וגם במה שרצה לפרש מתחלה דהברייתא דסוגיין אתיא כמ"ד הבערה ללאו יצאה וכיון דהבערה אינה אלא לאו גרידא מש"ה שפיר איצטריך קרא למקטיר קטרת חסירה דחייב מיתה בידי שמים. יש לסתור דבריו בזה ג"כ. דהא הברייתא דיומא שנויה בסיפרא וסתם סיפרא הוא ר' יהודה ור' יהודה ס"ל כמ"ד הבערה לחלק יצאה. וכדמוכח בירושלמי בפ"ב דשבת (שהובא בדברינו לעיל) בהבעיר ובישל דר' יהודה אמר דחייב רק משום מבעיר. וע"כ דהא דקאמר דחייב משום מבעיר היינו דבשוגג חייב חטאת ובמזיד חייב מיתת ב"ד. (ול"ל דחייב מלקות קאמר. דהא במבשל לכ"ע חייב חטאת בשוגג ובמזיד מיתת ב"ד. ופשיטא שא"א לומר שאם הבעיר ובישל שיהא פטור ממיתה או מחטאת ול"נ להאמר כלל). ואף שביארנו לעיל דהירושלמי פליג אגמרא דידן בהא דאמר הגמרא דלר' יוסי הבערה ללאו יצאה. מ"מ במה שמפורש בירושלמי בדברי ר' יהודה דס"ל דהבערה לחלק יצאה וכנ"ל. דע"ז ליכא סתירה מגמרא דידן אליבא דר' יהודה. בודאי אין לעשות פלוגתא בחנם בין הבבלי והירושלמי בזה. ואף אם נדחוק לומר דפלוגתת ר' יהודה ור' יוסי בירושלמי בהבעיר ובישל אינם התנאים שבגמרא רק אמוראי נינהו. מלבד שזה דוחק עצום. הנה עוד יש להוכיח דר' יהודה ס"ל דהבערה לחלק יצאה. לפ"ד הריב"א שבתוס' פסחים הנ"ל דלמ"ד הבערה ללאו יצאה ליכא ביו"ט איסור הבערה כלל. כיון דלאו שם מלאכה עלה ולפ"ז צ"ל במתני' דמגילה (ד"ז ע"ב) דתנן אין בין שבת ליו"ט אלא או"נ בלבד. ע"כ אתיא כמאן דס"ל הבערה לחלק יצאה דלמ"ד הבערה ללאו יצאה דלדידיה ביו"ט שריא הבערה כנ"ל. א"כ יש עוד חילוק בין שבת ליו"ט לענין הבערה דבשבת אסורה וביו"ט מותרת לגמרי. והרי התם בברייתא דתניא אין בין שבת ליו"ט אלא או"נ בלבד ר' יהודה אומר, אף מכשירי או"נ א"כ מוכח מזה דר"י נמי ס"ל דהבערה אסורה ביו"ט דאל"כ הל"ל ג"כ דעוד חלוק שבת מיו"ט לענין הבערה. ומדמוסיף ר"י רק מכשירי או"נ ש"מ דבהבערה מודה דאסורה ביו"ט. וממילא מוכח דר"י ס"ל הבערה לחלק יצאה לפ"ד הריב"א וכנ"ל. אך י"ל דבעיקר דברי הריב"א שבתוס' פסחים הנ"ל וכ"כ התוס' בביצה (ר"ד כ"ג) סתמא בפשיטות דלמ"ד הבערה ללאו יצאה שריא הבערה ביו"ט ולא הביאו חולק ע"ז. ואמנם לכאורה יש סתירה בזה ממה שמבואר בפירש"י ותוס' בחגיגה (די"ז רע"ב) דלמ"ד תחומין דאורייתא בשבת ה"ה נמי ביו"ט. (וכן להי"מ שבתוס' שם לענין תחומין די"ב מיל לדידן דס"ל דהוי מדאורייתא מוכח ג"כ דה"ה ליו"ט). וכן מבואר נמי בתוס' בפסחים (דצ"ג ע"ב ד"ה רי"א). ולכאורה לפי סברת הריב"א הנ"ל דהבערה למ"ד ללאו יצאה כיון דלאו שם מלאכה עלה שריא ביו"ט א"כ ה"נ באיסור תחומין דהוי ג"כ רק בלאו ה"ל להתיר ביו"ט ג"כ מה"ט. ושוב מצאתי שעמד בזה הפר"ח בהל' יו"ט והניח בצ"ע. (ומסברא אדרבה טפי י"ל כן לענין תחומין להתיר ביו"ט שאיסור זה מעולם לא היה בכלל מלאכה. משא"כ