תורת חסד רפג

איסור אחר. וא"כ מ"מ הכא חיוב דשבת קודם לחיוב דזרות. ועוד דלפמ"ש בתשו' ח"ץ (סי' פ"ו. והובאו דבריו בהגהת המל"מ ברפי"ח מהלכות שבת) דלא אסיר ח"ש מה"ת אלא באיסורי אכילה כיון דאיסור ח"ש נפ"ל מקרא דכל חלב כו'. אבל באיסורי שבת פחות מכשיעור או בתולש שער אחת בנזיר וכה"ג בזה שרי ח"ש מה"ת. וכ"מ בתוספתא דביצה ברפ"ד. וכמו שנ"ב שם. וא"כ באיסור זרות לענין הקטרה י"ל דח"ש שרי מה"ת. אלא דבזה י"ל לפי מה דאיתא בירושלמי רפ"ו דתרומות בהא דסבר ר"ל דח"ש מותר מה"ת דמודה ר"ל בעתיד להשלים. והיינו דכיון שהיה דעתו מתחלה להשלים לכשיעור אע"פ שעדיין לא אכל אלא ח"ש חל האיסור עליו. וע"כ דזה ידעינן מסברא דאסור מה"ת. דהא ר"ל ס"ל ביומא (דע"ד ע"א) דהך דרשא מכל חלב לרבות ח"ש אסמכתא בעלמא הוא. אלא דבעתיד להשלים ס"ל מסברא דאסור מה"ת. וא"כ ה"נ לדידן דקיי"ל דח"ש אסור מה"ת באיסורי אכילה מקרא דכל חלב כו' משא"כ באיסורי אחריני דלאו אכילה דלא ילפינן מכל חלב ובזה ח"ש מותר מה"ת. מ"מ בעתיד להשלים אסור מה"ת אף באיסורי אחריני מסברא כמו לר"ל וכנ"ל. ואע"ג דבמה דאמר עוד התם בירושלמי דתרומות ג"כ דמודה ר"ל ביוה"כ דח"ש אסור מה"ת. בזה מצינו ההיפך מבואר בגמרא דידן ביומא (דע"ג ע"ב) דנקט בפשיטות דלר"ל אף ביוה"כ ח"ש שרי מה"ת. ע"ש. מ"מ בהך מילתא דאמר הירושלמי דמודה ר"ל בעתיד להשלים בזה לא מצינו בגמ' דידן סתירה לזה. וגם מסברא נראה כן דאלת"ה א"כ לר"ל יהיה מותר מדאורייתא לאכול איסור במזיד עד גמר הכזית ואח"כ יהיה נעשה איסור למפרע ולא מסתבר כן. וה"נ לדידן באיסורי אחריני דלאו אכילה דבעתיד להשלים ח"ש אסור מה"ת. ולפ"ז ניחא הכא באיסור זרות כיון שמתחלה דעתו להקטיר כשיעור ממילא הוי איסור דאורייתא תיכף כשמתחיל להקטיר כדין ח"ש בעתיד להשלים דאסור מה"ת אף לריש לקיש וכנ"ל. מ"מ קשה כדאמרן לעיל דהא איסור ח"ש לא חשיב מושבע ועומד כמ"ש התוס' בשבועות הנ"ל ולמה לא יחול עליו איסור אחר. אם לא נימא שהתוס' בשבועות שם כ"כ רק לענין שבועה שחלה על ח"ש כיון דלא הוי מושבע מסיני ע"ז ולא שייך בזה לומר אין שבועה חלה על שבועה משא"כ לענין שני איסורים שאין אחע"א י"ל דעל ח"ש נמי לא חל משום דהסברא בזה שא"א שיחולו שני איסורים בדבר אחד. ושאני שבועה דהוי איסור גברא ולא איסור חפצא. והא דאין שבועה חלה על איסור הוא רק משום דמושבע ועומד עליו מסיני ומש"ה חל על ח"ש דע"ז לא הוי מושבע ועומד. ויש להאריך בזה ואכמ"ל. (ואף דבתוספות חולין (דק"ב ע"ב ד"ה שאין) מבואר בהדיא דאיסורין ג"כ חלין על ח"ש. ע"ש. י"ל משום דהתוס' קיימי אליבא דר"ל התם כמבואר בדבריהם ור"ל הא ס"ל דח"ש מותר מה"ת. משא"כ לר"י דח"ש אסור מה"ת). מיהו כ"ז דוחק ולא משמע כן בדבריהם. אך י"ל ברווחא. דקושיית הגמרא ביבמות שם היא משום דמשמע ליה דהא דר' יוסי מחייב שתים בזר ששימש בשבת מסתמא מיירי בכל ענין אף היכא דלא קדים איסור שבת לאיסור זרות. (וכדמשמע בהדיא מדברי ר' יוסי דקאמר בהדיא חייב שתים משום זרות ומשום שבת דמשמע מדבריו אע"ג דאיסור זרות קדים. ול"ל כלל דהיכא דאיסור זרות קדים לא יתחייב שתים לר' יוסי שזהו הפך משמעות דבריו) ומשכחת, לה בכה"ג דאמרינן בשבועות (די"ז ע"ב) דזר שהפך בצינורא בשבת חייב מיתה משום דמקריב עיכוליה ע"ש. והשתא בכה"ג שהפך הזר הצינורא בשבת בשעת גמר הקטרת הכזית הרי איסור שבת ואיסור זרות באין כאחד וממילא הא איסור זרות חשיב קדים לאיסור שבת שחל עליה מקודם. וזה ודאי דלענין שבת ג"כ חייב בשהפך בצינורא וקירב בישולו והבערתו. וכמו באחד נותן את האור ואחד מגיס בגמרא דביצה דל"ד ע"א דהמגיס חייב ג"כ משום שמקרב בישולו כמש"ש הרמב"ן והרשב"א וש"פ. (ובלא"ה י"ל דהא בשבועות שם אמרינן היכי דמי אי דלא הפיך לא מיעכל פשיטא כו'. והכא י"ל בכה"ג דודאי חשיב מבעיר או מבשל בשבת). ומקשה הגמ' ביבמות שפיר דר' יוסי מחייב שתים מיירי ודאי בכל ענין אף בשקדם איסור זרות לאיסור שבת כנ"ל. והא בכה"ג ה"ל איסור קל על איסור חמור דלא חל אפילו בכולל כמ"ש התוס'. וא"ש ט ולפי דברינו יתבאר דברי הירושלמי דשבת שם נכון היטב. דהתם בפלוגתא דר"י ור' יוסי בהבעיר ובישל דר' יוסי סבר דחייב משום מבשל. מייתי עלה הך דזר ששימש בשבת כו'. והיינו דר' יוסי דמחייב שתים היינו ג"כ כשיטתו דהבעיר ובישל חייב משום מבשל. (דבלא זה לא שייכא מידי התם הך דזר ששימש בשבת דמייתי הירושלמי שם). והא ודאי בהבעיר ובישל אע"ג דחיוב הבערה קודם לחיוב בישול כיון דהמבעיר חייב בכ"ש והמבשל שיעורו בכגרוגרת (כמ"ש לעיל מהרמב"ם רפ"ט ורפי"ב דשבת) ובירושלמי דשבת פ"ז ה"ב נמי איתא דמבשל שיעורו בכגרוגרת. מ"מ סבר ר' יוסי בהבעיר ובישל דאינו חייב רק משום מבשל דמלאכת הבישול הוא העיקר ונפק מכלל חיובא דמבעיר לכלל חיוב מבשל וכדמוכח בירושלמי שם. וכן מוכח נמי מהא דר' יוסי מחייב שתים בזר ששימש בשבת במקדש. מלבד דלפי פשוטו מוכח כן דהא ר' יוסי לא פליג בהא אר"ש דאיסור זרות קדים הכא לאיסור שבת (וכדמוכח ג"כ מלישנא דר' יוסי דנקט אחד משום זרות וא' משום שבת וכנ"ל). ואי היה החיוב משום מבעיר הא בזה איסור שבת קודם לאיסור זרות כיון דהמבעיר חייב בכ"ש כנ"ל. (ול"ל דמיירי בכגון שהפך הזר בצינורא בגמר הכזית כנ"ל. דפשיטא דר' יוסי מיירי בכל ענין. ולא נימא דמיירי רק בכה"ג דוקא דזהו דוחק. ולא ניחא ליה להירושלמי לפרש כן). וע"כ דהחיוב משום מבשל דאיסור שבת בא אח"כ דשיעור כגרוגרת גדול יותר מכזית וכנ"ל מהתוספות דעירובין ויומא הנ"ל. אלא שהוכחה זו היא רק מלישנא דר' יוסי. אבל יותר מוכח זה בהוכחה חזקה מהא דר' יוסי מחייב שתים. והיינו דהא לשיטת הירושלמי דר' יוסי נמי ס"ל דהבערה לחלק יצאה וכמ"ש לעיל. א"כ אם איתא דבזר ששימש בשבת החיוב משום מבעיר ואיסור שבת חל מקודם ואח"כ איסור זרות כנ"ל. אמאי חל איסור זרות על איסור שבת לר' יוסי. והא הוי איסור קל על איסור חמור דחיוב זרות הוא מיתה בידי שמים וחיוב שבת הוא בסקילה. (כיון דר' יוסי נמי ס"ל הבערה לחלק יצאה לפ"ד הירושלמי כנ"ל). ואמאי מחייב ר' יוסי שתים. (ואף שהתוספות ביבמות שם ס"ל דשני איסורים שיש בכל אחד חומר שאין בחבירו כמו חלב ונבלה חלין זע"ז. מ"מ אם האחד יש בו מיתת ב"ד חשוב חמור לגבי חבירו. ולשיטת רש"י בחולין (דק"א ע"ב) זהו חשוב ג"כ איסור מוסיף ע"ש. ולדעת התוספות מ"מ ודאי חשוב חמור). אלא משום דר' יוסי לטעמיה דס"ל בהבעיר ובישל דחייב משום מבשל. וה"נ מכיון שהוא רוצה בעיכולן מבשל הוא. ואיסור זרות קודם הכא לאיסור שבת וכנ"ל. והירושלמי מתחלה לא אסיק אדעתיה הא דהכא חשיב מבשל. ופריך דמה שייך זה לפלוגתא דר"י ור' יוסי. ומה מבשל יש כאן. ומשני מכיון שרוצה בעיכולן מבשל הוא. וא"ש הכל: ומעתה נחזור לעניננו לבאר הסוגיא בשמעתין ביומא דמיושב היטב הקושיא דלעיל למה לא פריך הגמרא ותי"ל משום הבערה כנ"ל. משום דסתם ספרא