תורת חסד רפא

הגמרא (בשבת דפ"ז ע"ב הנ"ל) דלר' יוסי ז' חסרים עבוד ופליג אאחרים כו'. היינו רק משום דהגמ' מהדר לאוקמי ברייתא דס"ע כר' יוסי היכא דאפשר כו'. ולעולא אליבא דר' יוסי (בדל"א ע"ב הנ"ל) א"ש כן אף למסקנא. אבל לר' יוחנן אליבא דר' יוסי הברייתא דעשר עטרות אתיא כרבנן דר' יוסי. וכדמסיק הגמרא אאידך ברייתא דס"ע (ברדפ"ח הנ"ל). דאמר לך ר' יוסי הא מני רבנן היא כו' ור' יוסי לנפשיה כאחרים ס"ל. ועכ"ז יש בזה קצת דוחק לומר דסתמא דגמרא דשבת דמוקי הברייתא הנ"ל כר' יוסי הוא רק לעולא ולא לר' יוחנן כו'. ולפמ"ש לקמן א"ש כאן בפשיטות אף לר' יוחנן). אבל אם נימא כדברינו דלעיל דבבישרא אגומרי ליכא חיוב משום מכבה כנ"ל. הדק"ל כל הקושיות הנ"ל. ואין לדחות ולומר ביישוב הקושיות הנ"ל באופן זה. דאף למ"ד הבערה ללאו יצאה דלדידיה שריא הבערה ביום טוב לפ"ד הריב"א הנ"ל. מ"מ אסור מדאורייתא להקטיר איברי קרבן ביו"ט משום דרחמנא אחשבה להבערתן. וכעין מ"ש רש"י בביצה (דכ"ז ע"ב) דאסור לבער קדשים טמאים ביו"ט אף ע"י אכילת בהמה דרחמנא אחשבה להבערתן הילכך מלאכה היא. וכ"כ רש"י ג"כ בפסחים (דמ"ו סע"א) ובשבת (דקכ"ו ע"ב). דזה אינו דסברת רש"י שייך רק למ"ד דהבערה ממש אסורה ביו"ט (אם לא משום דאמרינן מתוך כו'). דלדידיה שייך לומר דבקדשים אף שאר ביעורים אחשבינהו רחמנא כמו שריפה דהוי מלאכה. (וכ"מ לשון רש"י שם). משא"כ למ"ד דס"ל דעיקר הבערה שריא ביו"ט לא שייך לומר בשריפת קדשים דרחמנא אחשבה להבערתן דמ"מ היכא אשמעינן איסור חדש דהבערה מה שלא נאסר כלל ביו"ט. ואף דבירושלמי ברפ"ב דשבת מבואר דאסור להצית את האור במדורת קדשים מבעוד יום שתהא דולקת והולכת בשבת או ביו"ט דאע"ג דאין. כאן עשיית מלאכה בשבת ויו"ט דממילא נעשית עי"ז שהדליק מבע"י מ"מ גזה"כ הוא שלא יהיו קדשים מתבערין ביו"ט. והנה מלבד דבגמ' דידן לא משמע כן רק דמבע"י שרי להתחיל לשרוף קדשים שיהיו מתבערים אח"כ בשבת ממילא. (וכדמוכח בשבת דכ"ג סע"ב. וש"ד). אלא דאף לפי הירושלמי דאסור להצית את האור במדורת קדשים פסולים מבע"י היינו משום דגלי קרא התם לאיסור בזה. אבל זה ודאי דעכ"פ לא צריך קרא הכא למישרי הקטרת איברי קרבן למ"ד דהבערה שריא ביו"ט. דמהיכא תיתי לאסור. והדק"ל כל מ"ש לעיל ז ונראה לומר באופן אחר. דודאי העיקר להלכה כמ"ש לעיל דבבישרא אגומרי לכ"ע אינו חייב משום מכבה וכנ"ל. ומה שהוכחנו לעיל דאף לפ"ד הריב"א הנ"ל דלר' יוסי שרי הבערה ביו"ט. דמ"מ מוכח מכמה דוכתי דבהקטרת איברים יש עוד איסור דאורייתא מצד אחר זולת איסור הבערה. י"ל דהיינו משום דבהקטרת איברים יש חיוב משום מבשל ג"כ. וכדאמר בירושלמי בפ"ב דשבת הל' ה'. אהך ברייתא דזר ששימש במקדש בשבת כו'. ע"ד דר' יוסי דאמר משום בישול מה מבשל יש כאן מכיון שהוא רוצה בעיכולן הוא כמבשל. אלא דלכאורה מוכח איפכא מגמ' דידן ביבמות שם דפריך ואי בהקטרה והא א"ר יוסי הבערה ללאו יצאה. ומזה מוכח דהגמ' פליגא על הירושלמי בזה וס"ל דאין כאן משום מבשל. ובהגהות הגרע"א שם רמז להירושלמי הנ"ל. אבל זה לא מיסתבר כלל לומר שהבבלי והירושלמי יפלגו בזה בגוף הסברא אם בכה"ג חשיב כמבשל. (ולפמ"ש לעיל אות ד' דזר שהקטיר ה"ל מקלקל בהבערה. רק דהגמ' ביבמות שם קאי למאן דס"ל מקלקל בהבערה חייב וכנ"ל. לפ"ז י"ל על הירושלמי דאמר הכא דיש חיוב משום מבשל והא לכאורה מקלקל בבישול פטור לכ"ע. מיהו י"ל דכיון דמ"ד מקלקל בהבערה חייב יליף לה מהבערת ב"כ. ושם יש מלאכת בישול ג"כ כדאמר הגמ' בשבת שם (דק"ו ע"א) מה לי לבשל פתילה או סממנים כו'. רק דמאן דיליף מקלקל בהבערה חייב ס"ל דלא חשיב כאן מתקן בבישול זה וע"ש בתוס'. וממילא כמו דילפינן דמקלקל בהבערה חייב י"ל דה"נ לענין בישול ומלבד זה בלא"ה י"ל בזר שהקטיר דיש לדון אי חשיב בזה מקלקל וכמ"ש לקמן אי"ה). ולכאורה י"ל פלוגתת הבבלי והירושלמי באופן זה. דהירושלמי התם הא קאי בשיטת ר' יוסי שהביא שם מקודם. דאמר התם הבעיר ובישל אית תנא תני חייב שתים אית תנא תני חייב אחת כו'. הידא היא ר' יהודה אומר משום מבעיר ר' יוסי אומר משום מבשל. ומייתי עלה הך דזר ששימש בשבת כו'. ומסיק דה"נ חייב משום מבשל בלבד לר' יוסי. אבל בגמרא דידן לא נזכר בשום מקום הך פלוגתא דהבעיר ובישל כו' ואדרבה משמע בגמ' דפשוט הוא דהבעיר ובישל חייב ב' ובהדיא תניא בברייתא דהמבשל ג"ה בחלב ביו"ט דחייב משום מבעיר ומשום מבשל (ביצה די"ב ע"א ופסחים דמ"ז ע"ב ובמכות דכ"א סע"ב). והגמ' במכות שם שקיל וטרי עלה אי יש חילוק מלאכות ליו"ט. ומשמע דבשבת בודאי חייב שתים כשהבעיר ובישל וכן מפורש בדברי רבא בשבת (דע"ד ע"ב) דבעבד חביתא חייב ז' חטאות וחשיב מבעיר ומבשל בתרתי. וע"ש בפירש"י. וכ"כ הה"מ ברפי"ב מהלכות שבת דכן קיי"ל דהבעיר ובישל חייב שתים. וע"כ דהיינו משום דהפלוגתא הנ"ל לא נזכר בגמ' ולפום גמרא דידן לא פליג ר' יוסי כלל בזה. והנה בברייתא דיבמות הנ"ל דזר ששימש בשבת דר' יוסי מחייב שתים. כבר כתבו התוס' שם דהברייתא חשיב נמי לאוין גרידא. והדבר מוכרח דאל"כ מאי מתיב שם הגמרא לבר קפרא מהך ברייתא מדשייר זר שאכל מליקה כו'. ולפ"ז י"ל דהגמ' לא הוה מצי לפרושי בברייתא כהירושלמי בזר ששימש בהקטרה דחייב משום מבשל כיון שהוא רוצה בעיכולן כו'. דא"כ תיקשי לר' יוסי אמאי מחייב שתים הוה ליה לחייב שלש. משום זרות ומשום מבשל ומשום הבערה. דאע"ג דהבערה דהוי לאו גרידא אינו חל על איסור זרות בכולל דהוי קל על חמור כמ"ש התוס' שם לפרש כן קושיית הגמ' שם. מ"מ י"ל מיגו דחל איסור שבת על איסור זרות לענין בישול חל נמי עליו לענין הבערה. וכעין מ"ש התוס' בכה"ג בחולין (דק"ג ע"א סד"ה דאיסור) דמיגו דאתי איסור טריפה וחייל אאיסור חלב חייל נמי עליה איסור אמ"ה. וכש"כ הכא די"ל כן לענין מבשל ומבעיר דתרווייהו איסורי שבת נינהו. (ובתשו' נו"ב מ"ת חא"ח סי' קי"ז למד מדברי התוס' חולין הנ"ל דה"ה להפך לומר בדין אחע"א דמיגו דחייל על איסור אחותו חייל נמי על איסור בתו שהיא חמורה מכולם כו' ע"ש. וטפי ה"ל לאתויי ע"ז דברי התוספות בחולין דל"ז ע"ב ד"ה ומה כו' שכתבו שם די"ל דמיגו דחייל איסור נבלה אאיסור מסוכנת חייל נמי אאיסור חלב כו' ע"ש). ואף דלכאורה היה י"ל דסברת התוס' בחולין הנ"ל דמיגו דחייל איסור טריפה אאיסור חלב חל נמי עליה איסור אמ"ה היינו דוקא כששני האיסורין באים כאחד בב"א ברגע אחד ומיגו דחל אחד מהאיסורים על איסור הקדום ה"נ חל עליה נמי איסור השני שעמו בב"א. משא"כ הכא דאיסור הבערה דשבת חל קודם לבישול וכמו שנבאר בסמוך מש"ה כיון שאיסור הבערה לבדו שחל קודם ואינו יכול לחול על איסור זרות מצד עצמו שוב לא יחול עליו אף אח"כ כשחל איסור בישול על איסור זרות מ"מ לא יחול עליו עי"ז איסור הבערה עוד. אבל מ"מ הסברא פשוטה דאם עוסק בהבערה עד שעה שנגמר איסור הבישול וכל שעה ישנה לאיסור הבערה עדיין א"כ אף שמתחלה לא חל עליה איסור הבערה מ"מ עי"ז לא יגרע כחו מלחול עליו אח"כ