תורת חסד כח

דאורייתא ולא יותר. וראיתי בפמ"ג שנסתפק בזה אם נותץ מבהכ"נ דרך נתיצה והשחתה לוקה דומיא דמקדש או דקרא דלא תעשון הוא במקדש דוקא. ולכאורה י"ל דבבהכנ"ס האיסור לנתוץ הוי מדרבנן. דהא מבואר בר"ן בפ"ג דמגילה דקדושת בהכנ"ס דרבנן דכיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם וממילא איסור נתיצה דכתיב במקדש אלא שאסרו ג"כ בביהכ"נ שנקרא מקדש מעט י"ל דהאיסור בזה ג"כ הוא מדרבנן דמה שנקרא מקדש מעט הוי אסמכתא בעלמא ובגמרא פ"ק דיומא (די"א ע"ב) דממעט הר הבית והלשכות והעזרות דפטורין מן המזוזה דמה בית שהוא חול אף כל שהוא חול יצאו אלו שהן קודש. ובתר הכי מייתי פלוגתא דר"מ ורבנן בביהכנ"ס אי חייב במזוזה (ולרבנן דפטרי נמי טעמייהו משום שאין לה בעלים מיוחדים או משום דלית בה בית דירה) ומוכח ג"כ דמדאורייתא לא חשיבא קודש כלל. (ומיהו בתר הכי דאמר התם אימא רי"א לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד משמע דהוי דאורייתא ויש לדחות. אך ברמב"ם בהלכות מזוזה פ"ו הל' ל"ו כתב הטעם דביהכ"נ פטורה מן המזוזה ג"כ לפי שהן קודש. ומצאתי בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' רפ"א שעמד על דברי הרמב"ם בזה ויישב דבריו). וכעת ראיתי בח"ס שם (בסי' רס"ד) שהקשה ע"ד הר"י אסכנדרי שכתב הטעם בהיתר נתיצת המזבח. ע"מ לבנותו משום דמקום המזבח מכוון ביותר וא"א לבנותו במ"א. וע"ז הקשה מקרא דנחמיה שהיה שובר בשערי ירושלים הנשארים מבית ראשון כדי לבנות חדשים. והיאך הותר לו זה דהא חומת ירושלים ומגדלותיה נבנו משירי הלשכה וא"כ יש בהם קדושה והיאך הותר לנותצם שהרי חומת ירושלים לא היתה מכוונת ביותר והיה יכול להוסיף על העיר ועל העזרות כמבואר ברפ"ב דשבועות ומ"מ הותר לו לשבור ע"מ לתקן. עכ"ד הח"ס. ומלבד דזה לא ברירא שיהיה איסור נותץ בחומת העיר דהרי בספרי פרט בהדיא מניין לנותץ אבן מן המזבח ומן ההיכל ומן העזרה כו'. מיהו אף אם נימא דיש איסור נותץ בחומת העיר מ"מ י"ל ג"כ כמ"ש לעיל דכיון דעיקר איסור נתיצה כתיב בהיכל ומזבח. והתם שרי לנתוץ ע"מ לתקן כיון שמקומם מכוון וא"א לבנותם במ"א. ממילא א"א להחמיר ולאסור יותר בקדושת חומת העיר שיהא אסור לנתוץ אף ע"מ לתקן דלא מצינו שיהא טפל חמור מן העיקר וכמו דאמרינן בגמרא דזבחים הנ"ל. והיוצא מדברינו דהא דשרי לנתוץ ע"מ לבנות זהו אליבא דכ"ע אף להפוסקים החולקים גבי מחיקת השם וס"ל דהיכא דצורת האות ניכרת אע"פ שנפסלה אסור למחוק ע"מ לתקן וכמ"ש הר"י אסכנדרי הנ"ל משום דבהיכל ובמזבח א"א לבנותם במקום אחר ובהכרח לתקנם. וכפי שביארנו דממילא ה"ה דגם בביהכנ"ס שרי לנתוץ ע"מ לתקן. וגם בלא"ה יש לחלק דבנותץ אין סברא שיהיה אסור ע"מ לתקן שזה דבר הכרחי בכל בנין שמוכרח לתקנו בשום פעם. כיון שאם לא יתקן יפול וכמ"ש הפמ"ג. משא"כ במוחק ע"מ לכתוב שאין זה דבר הכרחי שיצטרך למחוק כי אם במקרה ושפיר י"ל דהמחיקה נאסרה לעולם אף ע"מ לתקן ומלבד זה יש לחלק עוד דגבי נתיצה דכתיב ונתצתם את מזבחותם ובתר הכי כתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם. ולא אסר נתיצה במקדש רק בכה"ג דהוי נתיצה כזו מצוה בע"ז משא"כ נותץ ע"מ לבנות במקומו דכה"ג בע"ז לאו מצוה היא ה"נ ליכא איסורא בכה"ג בנתיצת היכל. משא"כ במחיקת השם דאסור בכל ענין. וכבר כתבנו לעיל דבמחיקת השם מלבד הל"ת דלא תעשון כן יש בו איסור עשה דמזלזל בשמותיו ית'. וליכא בזה ילפותא להתיר. ועוד יש בזה סברא לחלק כמ"ש הרדב"ז (בח"א סי' ע"ז) דבנותץ אבן מן המזבח ע"מ לתקן הוי התיקון בגוף המזבח משא"כ במוחק השם ע"מ לתקן דאינו מתקן אלא להס"ת ע"ש. ועכ"פ מבואר דנותץ ע"מ לתקן שרי לכ"ע: ה ומעתה נבאר לענין דינא בנ"ד, דהט"ז (סי' קנ"א ס"ק ג') כתב דאסור לנתוץ מביהכנ"ס רק ע"מ לבנות במקומו שיחזור ויבנה וימלא מקום הנתיצה. אבל אם רצה לנתוץ קצת במקום אחד שיהיה שם גומא אע"פ שהוא לו לצורך אסור. ומה"ט אסור לעשות גומא בכותל שיוכל להחזיק שם ע"י עץ את הדף שקורין שטענדער ע"ש. והא"ר שם השיג עליו דאין אסור רק בנותץ דרך השחתה אבל לצורך שרי. והפמ"ג שם הביא ראיה מהא דהמבשל בעצי הקדש לוקה (כדאיתא במכות דכ"ב ע"א) אף דאינו עושה דרך השחתה כ"א להנאתו לבשל בו מ"מ כיון שמשחית לעצי הקדש לוקה. וה"ה בעושה גומא לצורך שטענדער אע"ג שעושה לצורך תפלה עכ"ד הפמ"ג. וראייתו של הפמ"ג אינה מוכרחת. דהא התם מיירי במבשל גיד בחלב שאסור באכילה ובהנאה. דמש"ה חייב שם ג"כ משום מבשל ביו"ט דהוי בישול שלא לצורך כיון שאסור ואינו ראוי לאכילה. (וכמ"ש רש"י בפסחים דמ"ז ובביצה די"ב). וא"כ מש"ה נמי חייב על שריפת עצי הקדש דהוי דרך השחתה ושלא לצורך כלל כיון דבישל בהן דבר שהוא אסור באכילה ובהנאה. אבל אם בישל בעצי הקדש דבר היתר י"ל דאינו לוקה. ואולי קצת י"ל דברי הפמ"ג לפמ"ש התוס' בביצה (די"ב רע"ב) דמוכיח שם הגמרא דהאי תנא לית ליה מתוך כו'. ופי' התוס' דאע"ג דבעינן צורך קצת מ"מ כיון שהיה בדעתו של זה לאוכלו באיסור הוי צורך קצת. ומ"מ עדיין אין זו ראיה גמורה. וראיתי בח"ס יו"ד (סי' רס"ז) שהביא ראיה ממתניתין דפסחים (דפ"א סע"ב) הציקנין שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה וקשה דהא עוברין בל"ת דלא תעשון כן ששורפין עצי הקדש וע"כ מפני שלא היה דרך השחתה לית לן בה.. ושוב דחה זה די"ל דהא דהתירו לציקנין לשרוף הנותר בעצי הקדש היינו משום דאתי עשה דושרפת את הנותר ודחי ל"ת דלא תעשון כן והוי בעידנא דמיעקר ל"ת מקיים לעשה עכ"ד הח"ס אמנם לכאורה א"א לומר התם שההיתר בזה מטעם עשה דוחה ל"ת. דהא שם מיירי דאפשר לו לשורפו בעצים אחרים (וכדפירש"י שם ר"ד פ"ב דאכסנאי אין לו עצים משא"כ מתני' דהתם מיירי בבעה"ב כו'). והא קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת כל מקום שאתה יכול לקיים שניהם. וכי משום ציקנות וצרות עין של זה שחס על עצים שלו ושורף עצי המערכה האם זאת יהיה נחשב לומר שא"א לקיים שניהם שידחה העשה לל"ת. ולפ"ז מוכח מכאן דכל שעושה לצורך מצוה אחרת אין זה דרך השחתה ושרי. וא"כ ה"נ שרי לנתוץ ע"מ לתקן לצורך מצוה אחרת אף שלא לבנות במקומו. אך בלא"ה יש לדחות ראיית הח"ס. דהא מבואר בתוס' בפסחים שם דהא דיכולים ליהנות משל הקדש הטעם משום דלב ב"ד מתנה עליהם והתנו ג"כ על הציקנין דאל"כ מתוך ציקנותן היו נמנעים מלשורפו ובאים לידי עבירה וא"כ לק"מ. רק די"ל דהח"ס שהוקשה בזה סובר דה"ט דלב ב"ד מתנה עליהן מהני רק לענין איסור הנאה שנהנין מקדשים אבל לא לענין האיסור בעצם בשריפת עצי הקדש דאסור מלא תעשון כן דע"ז לא מהני לב ב"ד מתנה להתירו. ואמנם לפמ"ש המל"מ (בפ"ח מהלכות כלי המקדש ה"ו) דהא דהיכא דלב ב"ד מתנה עליהן מ"מ לא יצא הדבר לחולין היינו דוקא היכא דליכא שום תכלית לאותו דבר שיצא לחולין אבל אם יש קצת מצוה באותו דבר שיצא לחולין מתנין הב"ד שיצא לחולין לגמרי בלא פדיון ע"ש. וא"כ הכא שהציקנין היו נמנעין מלשרוף הנותר ובאין לידי עבירה מש"ה לב ב"ד מתנה שהעצים של הקדש שיבערו