תורת חסד כז

אדרבה אמרינן שהעשה נאמר על תנאי דכל שהוא קודש אין לזלזל בו ולשורפו כנ"ל. והיינו מדגלי קרא שללה ולא שלל שמים כנ"ל. (ואולי י"ל כן גם בכוונת רש"י שכתב ע"ז והאי שלל שמים היינו דלענין זה הוי כמו שלל שמים ולא קאי ע"ז העשה דשריפה כו'. וכל זה אם לא נגיה ברש"י דצ"ל בדבריו והאי לאו שלל שמים הוא וא"ש בפשוט) ואח"ז בא לידי ס' יד המלך וראיתי שם שהביא קושיית הת"ח הנ"ל ותירץ בזה ע"פ מה דאמרינן בזבחים (דצ"ז ע"ב) דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. וה"נ אין עשה דוחה לל"ת של מחיקת השם הקדוש. ויש לעיין בזה ואכמ"ל: ג אך לפמ"ש בתשו' הרמ"א (סי' ק'). בהא דהותר מחיקת השם גבי סוטה, דלעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים. והביא שם תשו' רב האי גאון. והרמ"א פירש דבריו שם דכיון דאיסור מחיקת השם נפ"ל מקרא דלא תעשון כן לה' אלהיכם מש"ה אינו אסור רק כשעושה דרך מחיקה ודרך איבוד אבל כשעושה לצורך ותקון שרי וכמו דשרי למחוק ע"מ לתקן ה"נ שרי בשביל המצוה לעשות שלום כו'. ולכן למד אחיתופל בכאן בק"ו דשרי למחוק השם בשביל תיקון כל העולם (בסוכה דנ"ד ע"ב ובמכות די"א ע"ב). אבל אין ללמוד מכאן להתיר איסור אחר לעשות שלום בין איש לאשתו, דשאני מחיקת השם בסוטה דליכא בזה שום עבירה ואיסור כיון שעושה בשביל המצוה וה"ז תיקון ושרי עכ"ד הרמ"א. ולפ"ז מוכח מכאן דאף כשעושה לצורך מצוה אחרת נמי שרי וחשיב דרך תיקון ולא דרך השחתה. וא"כ ה"נ בנותץ אבן מהיכל דשרי ג"כ לצורך מצוה אחרת דאין זה דרך השחתה (ובנותץ יש להתיר בזה יותר מבמוחק השם וכמש"ל). ואמנם בשו"ת תשב"ץ (ח"א סי' ב') מסיק דהיתר מחיקת השם גבי סוטה גזה"כ הוא ואין ללמוד מכאן היתר לדברים אחרים כו' ע"ש. ואין להביא ראיה לדברי הרמ"א הנ"ל דהיתר מחיקת השם בסוטה הוא מטעם דהוי כמוחק ע"מ לתקן ואין כאן עבירה כלל. דאי נימא דגזה"כ הוא בסוטה להתיר איסור לאו דמחיקת השם. א"כ למה לא יליף מהכא הגמרא בריש יבמות דעשה דוחה ל"ת. דהא לק"מ. חדא די"ל דשאני הכא בסוטה שמצותה בכך. וכמ"ש התוס' ביבמות (רד"ד) דמש"ה לא מצי למילף דעשה דוחה לל"ת מאשת אח שהותרה במקום ייבום דשאני התם שמצותו בכך (וע"ש ברש"י ובתוס' בדף ו' ע"א אהא דאמרינן שכן הכשר מצוה). ועוד דהא כתבו התוס' שם (דף ה' ע"א סד"ה ואכתי) דמש"ה לא ילפינן מעשה דמצורע משום דעדיף משאר עשה דגדול השלום דע"י שיטהר מותר לבא לאשתו כו'. וא"כ ה"נ מה"ט אין למילף דעשה דוחה ל"ת ממחיקת השם דגבי סוטה בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו דעדיף משאר עשה כנ"ל. מיהו אף לדברי הרמ"א הנ"ל דהיתר מחיקת השם בסוטה הוא דכיון שעושה לצורך מצוה חשיב כמו תיקון ושרי. מ"מ אין מזה ראיה להתיר למחוק או לנתוץ אבן מהיכל לצורך מצוה אחרת שיעשה אח"כ. די"ל דדוקא בסוטה דבעידן המחיקה מקיים המצוה שצותה התורה והוי התיקון בשעת מעשה. משא"כ אם המצוה תתקיים אח"כ ובשעה שמוחק או נותץ עדיין ליכא שום תיקון והוי מקלקל לשעתו י"ל דיש בזה איסור מקרא דלא תעשון כן. והרי אף לענין חיוב דשבת כתבו התוס' בשבת (דק"ו ע"א) בשם ר"ת לחלק כן דהיכא שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מיכן חשיב בזה מקלקל ופטור. וה"נ יש לחלק הכא לענין איסור דלא תעשון כן. אלא דמלשון הרמ"א שם לא משמע לחלק כן, וגם מדברי הש"ג בספ"ד דשבועות ג"כ לא משמע כהך חילוקא שביארנו. שהביא שם מגמרא דבכורות (דכ"ה ע"א) גבי שתי שערות שבפרה דאם עיקרן מאדים וראשן משחיר דגוזז במספרים ואינו חושש כיון שאינו מתכוין לגוז רק לתקן הפרה, ויליף מזה הש"ג דשרי למחוק ע"מ לתקן אח"כ אפי' אין התיקון בהמחק גופי' ע"ש. ומוכח דס"ל דאין חילוק בין אם התיקון בשעת מעשה או אח"כ. ושמא עדיין יש לחלק באופן אחר. דשאני התם במחיקת השם דסוטה דהמחיקה זהו גוף המצוה וא"א לעולם למצוה זו בלי מחיקה. משא"כ במצוה הבאה במקרה אם יצטרך לנתוץ אבן מהיכל וכדומה זהו אסור בכלל לא תעשון כן וכמו שמחלק הגמ' בכה"ג במכות (ד"ח ע"ב) כיון שאם מצא חרוש אינו חורש השתא נמי לאו מצוה היא. וכן בכמה דוכתי בש"ס חשיב בכה"ג הכשר מצוה ולא מצוה גופה, וי"ל דבכה"ג אין להתיר הכא: ד והנה בשו"ת תשב"ץ שם נראה שמשוה הענינים להתיר מוחק ע"מ לתקן כמו בנותץ ע"מ לתקן. והביא שם ראיה מהא דנותץ אבן מן המזבח וההיכל שעבר בלאו וכש"כ נותץ כל המזבח וההיכל ומ"מ מצינו שמותר לסתור כל ההיכל כולו כדי לתקן כדאשכחן לבבא בן בוטא שהשיא עצה להורדוס לסתור ההיכל ולבנותו כולו בפ"ק דב"ב (דף ד' ע"א). וה"ה נמי למחיקת השם שאם הוא מתכוין לתקן מותר למחוק שהרי מחיקת השם ונתיצת ההיכל בחד לאו נפקי מלא תעשון כן עכ"ד התשב"ץ. אמנם הב"י ביו"ד (סי' רע"ו) הביא בשם הר"י אסכנדרני דס"ל דבניכר צורת האות אלא שנפסלה בנגיעתה לגגה וכדומה אסור למחוק ע"מ לתקן. וכ' וז"ל ול"ל דכל מחיקה שהיא לתיקון שריא דהנותץ אבן מן המזבח לא מיחייב אלא בעושה דרך השחתה אבל אם נפגמה שצריך שתהא אחרת במקומה שרי שכן מצינו בני חשמונאי שנתצו מזבח שבנה עזרא מפני שטימאוהו עכו"ם (כדאיתא ביומא דט"ז ע"א ובע"ז דנ"ב ע"ב) דהתם שאני דא"א לנו בלא מזבח וגם א"א לנו לבנות מזבח במקום אחר במקדש שמקום המזבח מכוון ביותר כדאיתא ביומא אבל הכא אפשר לגנוז היריעה כו' עכ"ל (ובשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תקצ"ו תמה על הר"י אסכנדרני שהקשה מבני חשמונאי שנתצו המזבח שבנה עזרא. דהא בגמרא דע"ז שם אמרינן קרא אשכחו ודרוש ובאו בה פריצים וחללוה מכיון שנכנסו עכו"ם להיכל יצאו כליו לחולין וכיון שיצאו לחולין קנינהו בהפקירא וה"ל דידהו וכשנשתמשו בהן לעכו"ם נאסרו כדפירש"י שם. וכיון שהמזבח יצא לחולין א"כ פשיטא דמותר לנותצו שהרי לא נשאר עליו קדושה. עכ"ד הרדב"ז. ואין זה תימה כ"כ שהרי מתחילה דאמר הגמרא שם לימא מסייע ליה מזרחית צפונית בה גנזו כו'. ובעי להוכיח מכאן דנאסרו הכלים אף שהן בקדושתן ולא ידע מהך דרשא דנפקו לחולין ע"י שבאו פריצים וחללוה. ומ"מ לא הוה קשיא ליה דהיאך נתצו המזבח. ור"פ נמי שחידש הך דרשא לדחות הסייעתא מכאן מ"מ לא אמר זה לתלות טעם היתר הנתיצה בזה. ושפיר הקשה הר"י אסכנדרני מהכא). ולכאורה י"ל לפ"ד הר"י אסכנדרני הנ"ל דא"כ לענין בהכנ"ס יהיה יותר חמיר לאסור לנתוץ ממנו אף ע"מ לבנותו. מאחר דכל הטעם דבמקדש ומזבח מותר לנתוץ ע"מ לבנות כיון שא"א לבנותם במקום אחר. משא"כ בביהכנ"ס דאפשר לבנות ולעשות במקום אחר כפי שירצו. וי"ל דכיון דכל איסור נתיצה מבהכ"נ הוא משום שנקרא מקדש מעט אין להחמיר בו יותר מבהמ"ק ממש אע"ג דבבהכנ"ס לא שייך הטעם. וי"ל בזה כדאמרינן בזבחים (דמ"ח סע"ב) כלום מצינו טפל חמור מן העיקר ע"ש. (וכן איתא שם דס"ג ע"א ובמנחות דצ"א ע"ב ובבכורות די"ד ע"ב, ומיהו התוס' בב"ק דכ"א סע"א ס"ל לחלק בזה ע"ש). ומכ"ש אם נימא דאיסור נתיצה מבהכנ"ס הוא רק מדרבנן א"כ פשיטא דאסרו כעין