תורת חסד רעח

אפשר ע"ש בפירש"י. אבל לגירסת הרי"ף שם דגריס בגמרא א"ל התם לא קמכבה הכא קמכבה. וכתב הרמב"ן והר"ן בביצה שם בדעת הרי"ף דס"ל דכיון שסופו מבעיר אין כאן מכבה כלל. א"כ ה"נ בנותן קטורת על הגחלים דלא הוי מכבה כלל מה"ט. ושפיר י"ל כנ"ל דסתם ספרא ר' יהודה דס"ל מקלקל בהבערה פטור. ומשום מכבה ליכא כלל הכא. ואין לומר דמ"מ תיקשי לרב ורב הונא בביצה שם דס"ל דהוי מכבה בכה"ג. די"ל דלדידהו נמי הוי רק איסור דרבנן משום מכבה. וחיוב דאורייתא אין כאן לכ"ע כיון דסופו מבעיר וכנ"ל. (ומ"מ לא התירו בזה ביו"ט לרב ולרב הונא אע"ג דהוי רק איסור דרבנן. וכמו דאח"כ אמר שם דאסור משום אולודי ריחא אע"ג דזהו ודאי רק איסור דרבנן). אמנם לפירש"י בביצה הנ"ל דס"ל דבכה"ג הוי מכבה גמור דהוי אב מלאכה א"כ קשה בסוגיין כנ"ל. אלא דבאמת נראה דאין סברא לומר דלרב בביצה שם ס"ל דבכה"ג חייב מדאורייתא משום מכבה. דאף דנראה דרב ס"ל כר"י דמשאצ"ל חייב. (וכמו דסבר רב כר"י בהא דדשא"מ אסור כדאיתא בכ"ד). וכן מוכח לשיטת רש"י בשבת הנ"ל דס"ל דהא בהא תליא דמאן דס"ל מקלקל בחבורה פטור ע"כ ס"ל דמשאצ"ל חייב. ובפ"ק דכתובות (ד"ו ע"א) אמרינן דרב ס"ל דמקלקל בחבורה פטור וממילא מוכח דס"ל דמשאצ"ל חייב. וגם לפמ"ש בעל המאור בשבת ס"פ כל כתבי דרב הונא שם ס"ל כר"י דמשאצ"ל חייב ע"ש ומסתמא רב נמי ס"ל כן. דבכ"ד רמי הגמרא מדרב אדרב הונא. (כדאיתא בשבת דקכ"ח ע"א ושילהי ביצה ובב"ק דקט"ו ע"א ובריש סנהדרין). מ"מ יש להוכיח דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה מודה רב דפטור (ואסור רק כדין דשא"מ לדידיה. ומזה לכאורה יהיה מוכח כדעת הערוך שהביאו התוס' ביומא דל"ה ע"א ובשבת דק"ג ע"א ובכתובות ד"ו ע"א ע"ש. דלפ"ד התוס' החולקים עליו משמע דפ"ר דלא ניחא ליה הוי כמו משאצ"ל ואין חילוק ביניהם. וכדמוכח ממ"ש שם התוס' מגמרא דשבת דקל"ג ע"א ובסוכה דל"ג ע"ב. וכן מגמרא דכריתות ד"ך רע"ב. וע' בשבת דמ"א ע"ב תוד"ה מיחם. אך לפמ"ש שם במקומו בביאור דברי התוס' בזה לק"מ. ואכמ"ל). ואופן החילוק בין משאצ"ל ובין פ"ר הוא דגדר משאצ"ל הוא כשמכוין לגוף המלאכה שעושה אלא שאינו מתכוין לתכליתה רק לתכלית אחר (וכמ"ש הר"א הובא בכ"מ פ"א מהל' שבת ה"ז. והובא ג"כ במג"א סי' רע"ח). משא"כ באינו מכוין למלאכה כל עיקר רק שהמלאכה נעשית ממילא בהכרח ע"י פעולה אחרת שעושה זה הוי בגדר פ"ר ובזה אינו חייב רק בניחא ליה עכ"פ. משא"כ בפ"ר דלא ניחא ליה. (והן אמנם יש עוד סברות והבדלים בין משאצ"ל ובין פ"ר. ואין עסקנו כעת בביאור ד"ז והדברים ארוכים ואכמ"ל). ויש להוכיח כן דרב גופיה אע"ג דס"ל משאצ"ל חייב כנ"ל מ"מ מודה בפ"ר דלא ניחא ליה דפטור. מהא דאמר רב בשבת (דע"ה ע"ב) דשוחט בשבת חייב אף משום צובע. ואמר רב התם מילתא דאמרי אימא בה מילתא דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי צובע במאי ניחא ליה כו' וליתו וליזבנו מיניה והשתא תיקשי לפמ"ש לעיל דרב ס"ל בכ"ד כר"י דמשאצ"ל חייב. א"כ למה חשש בכאן דליחכו עליה. ונהי דרב בעי למימר כאן דטעמא דניחא ליה בהך צביעה וחייב אף לר"ש. מ"מ כיון דלדידיה דסבר כר"י בלא"ה חייב לא שייך דליחכו עליה. וגם דמשמע כאן מדברי רב דאיהו מודה היכא דלא שייך ה"ט דניחא ליה בצביעה זו כי היכי דליזבנו מיניה בזה אינו חייב כלל משום צובע קא בתוי"ט פ"ז מ"ב במ"ש דלרב דוקא בשוחט ע"מ למכור אבל בשוחט לביתו לא מיחייב כו' ע"ש). ובזה ניחא ג"כ דלא תיקשי לרב מה שהקשו המפרשים מהברייתא דשוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות. ואילו משום צובע לא קחשיב. (ול"ל דרב מוקי הך ברייתא כר"ש דס"ל משאצ"ל פטור ומש"ה כיון דהתם לא שייך טעמא דניחא ליה בהך צביעה הוי משאצ"ל ופטור. ז"א. דבפסחים (דע"ג ע"א) מוכח דהך ברייתא אתיא ככ"ע ואף כר"י. דאל"כ לא פריך מידי שם. ע"ש). ואף שיש לתרץ זאת מ"מ טפי א"ש בפשיטות לפמ"ש לעיל החילוק בין משאצ"ל ובין פ"ר דהכא שהשוחט אינו מכוין כלל לעשות מלאכת צביעה והוי בגדר פ"ר ולא בגדר משאצ"ל מש"ה אינו חייב רק בדניחא ליה בכך משא"כ בפ"ר דלא ניחא ליה פטור בכה"ג. וא"ש. (וע' בלח"מ ספ"ז מהל' שגגות מ"ש בדברי הרמב"ם בחותה גחלים דחייב בו דוקא בנתכוין לכבות ולהבעיר כו' ע"ש). ולפ"ז בנתינת הבשמים על הגחלים אף לפירש"י דס"ל דזה חשיב מכבה גמור מ"מ כיון שאינו מתכוין כלל לכבות וגם לא ניחא ליה כלל בהך כיבוי ליכא חיוב מדאורייתא אף לרב דסבר כר"י דמשאצ"ל חייב. (שוב ראיתי בס' תוס' שבת (סי' רע"ק) שהביא בשם סא"י שהקשה אהא דאמר רב בשבת (דע"ה הנ"ל) דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי צובע במאי ניחא ליה כו'. דמאי חוכא איכא דהא ר"י ס"ל משאצ"ל חייב וא"כ דילמא רב כר"י ס"ל. (והוא לא אסיק אדעתיה להקשות בחזקה כדברינו לעיל שהוכחנו דרב כר"י ס"ל). והתוס' שבת תירץ לקושייתו משום דבלא ניחא ליה בצביעה הוי פ"ר דלא ניחא ליה ופטור לכ"ע. ע"ש. אך ראיתי בס' הנ"ל ס"ס ש"ך שכתב דאם לא ניחא ליה בהך צביעה ה"ל דבר שאין דרכו לצבוע ופטור. ולפ"ז אין ראיה להנ"ל). והילכך י"ל דאף לפירש"י בביצה שם שכ' דהך כיבוי הוי אב מלאכה היינו כיון דבעצמותו הוי אב מלאכה אע"ג דפטור משום פ"ר דלא ניחא ליה מ"מ חמיר טפי מאיסור דרבנן. וכמ"ש התוס' בכ"ד. (וע' בתוס' בשבת דמ"ז ע"ב ד"ה מפני. במ"ש רש"י שם דהוי מכבה ממש. דל"ד הוא רק דמש"ה החמירו כו' וע"ד הנ"ל). ובזה א"ש הא דא"ל ר"נ לרב הונא בביצה שם ונימא מר מפני שמבעיר. ופי' שם בש"מ דעיקר הקושיא משום דמכבה פטור ומש"ה עדיפא לומר משום מבעיר. (וזהו מוכרח לפרש כן דאל"כ מה פריך הגמרא הא חיוב מכבה קודם. וקיי"ל דאין חילוק מלאכות ליו"ט). וי"ל בזה עוד איזה קושיות בסוגיא שם. ואכמ"ל. אלא דמפירש"י בשבת (דע"ה ע"א ד"ה טפי) משמע דס"ל דבפ"ר דלא ניחא ליה ג"כ חייב אא"כ ניחא ליה בהפך. והתוס' הקשו עליו שם ממזרד בארעא דחבריה. יעו"ש. וא"כ לפירש"י ל"ל כדברינו וי"ל בזה. אך מלבד כל הנ"ל י"ל מטעם אחר דליכא כאן חיוב מכבה מדאורייתא. דהך כיבוי דנתינת הבשמים על הגחלים או בבישרא אגומרי ה"ל מכבה כלאחר יד דאין דרך כיבוי בכך. ומש"ה אסור רק מדרבנן. אפי' נימא דפ"ר דלא ניחא ליה אסור מדאורייתא. (ובזה ניחא דברי התוס' בביצה (דכ"ג ע"א סד"ה ע"ג) שכתבו דכיבוי לעולם אינו לתיקון צורך או"נ. וקשה דהא בבישרא אגומרי וכן במיתוק גחלת דבשבת שם הוי הכיבוי צורך או"נ. ולהנ"ל ניחא דכוונת התוס' דבכיבוי כדרכו דאסור מדאורייתא ליכא לצורך או"נ לעולם. משא"כ בבישרא אגומרי ומיתוק גחלת דהוי הכיבוי כלאחר יד דלא הוי דרך כיבוי בכך והוי רק איסור דרבנן. וכן ניחא בזה מ"ש ע"ד הה"מ בדברי הרמב"ם דבכיבוי לא שייך מתוך כו'. וע"ש בפ"י בביצה שהעלה בצ"ע): ה העולה מדברינו. דבהקטרה לכ"ע אינו חייב משום מכבה וכנ"ל. וה"נ נשמע דבבישרא אגומרי ג"כ אינו חייב משום מכבה לכ"ע. (וכ"מ מדברי התוס' ביצה (דכ"ג רע"א) ממ"ש שם התוס' דבכיבוי לעולם ליכא צורך תיקון אוכל נפש). ונבא לברר ד"ז מסוגיות הגמרא