תורת חסד רעו

יוהכ"פ שאר ימות השנה מניין ת"ל וכסה. מוכח דלדידיה ילפינן ליוהכ"פ מקרא קמא ואידך קרא רק לשאר ימות השנה. וכן לרב אשי דמשני חד למצוה וחד לעכב. (וכתבו התוס' שם דלדידיה ג"כ אצטריך רק לשאר ימות השנה. ע"ש בתוד"ה חד). ומשמע דאינהו לא ס"ל הך דרבא דחד לעונש וחד לאזהרה. אלא דמקרא קמא ילפינן ג"כ עונש בחיסור מעלה עשן ביוהכ"פ. אע"ג דקרא מיירי מביאה ריקנית כדכתיב ברישא דקרא ואל יבא כו'. מ"מ מקרא נדרש לאחריו ג"כ. דהך ולא ימות קאי נמי אהא דכתיב בתריה כי בענן אראה דדריש מיניה בברייתא מעלה עשן אבל לא נתן בה מעלה עשן חייב מיתה ביוהכ"פ. ואידך קרא רק לשאר ימות השנה. וא"ש דברי הרמב"ם. אך קשה בסוגיין דפריך הגמרא ותיפוק לי משום ביאה ריקנית ומשני רב ששת הב"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה. ורב אשי משני דעייל שתי הקטרות כו'. וקשה דהא לרב ששת ורב אשי מעיקרא לק"מ קושיית הגמרא ותי"ל משום ביאה ריקנית. כיון דרב ששת ורב אשי אינהו גופייהו מפרשי בסמוך בברייתא הא דקתני ומניין שנותן בה מעלה עשן היינו לשאר ימות השנה דביוהכ"פ כבר ילפינן מקרא קמא וכנ"ל. א"כ הא דמסיק הברייתא דאם לא נתן בה מ"ע חייב מיתה קאי ג"כ לשאר ימות השנה שנכנס להקטיר בהיכל דהתם ליכא חיוב מיתה כלל בביאה ריקנית רק עובר בלאו כמבואר בגמרא דמנחות (דכ"ז ע"ב) וחייב מיתה רק משום חיסר א' מסממניה או חיסר מ"ע כו'. ומה פריך הגמרא. אמנם לשיטת ה"ר מנחם והב"י הנ"ל דחיסר מעלה עשן אינו חייב מיתה רק ביוהכ"פ. א"כ ע"כ צ"ל בפירוש הברייתא דאע"ג דהא דקאמר ומניין שנותן בה מ"ע כו' קאי בשאר ימות השנה לרב ששת ורב אשי. מ"מ הא דמסיק אח"כ דאם לא נתן בה מ"ע חייב מיתה ע"כ איירי רק ביוהכ"פ. וארישא קמהדר. וא"כ שפיר מקשה הגמרא ותי"ל משום ביאה ריקנית דביוהכ"פ שנכנס לק"ק הא בלא"ה חייב משום ביאה ריקנית. וא"ש. אבל אי נימא דאף בשאר ימות השנה חייב מיתה בחיסר מ"ע א"כ קשה מאי פריך הגמרא כנ"ל. וא"כ מוכח כדברי ה"ר מנחם והב"י הנ"ל: ב ומיהו אין להביא ראיה לדברי ה"ר מנחם והב"י הנ"ל. מהא דאמר רבא בשבועות (די"ג סע"א) דמודה רבי בכרת דיומא (דאין יוהכ"פ מכפר בלא תשובה). דאלת"ה כרת דיומא לרבי לית ליה בתמיה. והקשו המפרשים דאף אי מודה רבי בכרת דיומא אכתי תיקשי לרבי מיתה בידי שמים דכתיב גבי קטורת ביוהכ"פ בחיסר א' מסממניה או בחיסר מ"ע היכי משכחת לה. דהך חיוב מיתה הוא ג"כ בשאר ימות השנה ול"ד לכרת דיומא. ולשיטת ה"ר מנחם והב"י הנ"ל דחיסר מ"ע אינו חייב מיתה רק ביוהכ"פ ניחא דזה הוי מיתה דיומא וכמו כרת דיומא דמודה רבי דאינו מכפר בלא תשובה. אבל ז"א. דאכתי תיקשי מחיסר א' מסממניה דחייב ג"כ בכל השנה. (וכבר תמהו הב"ש והמל"מ על לשון רש"י בכריתות ד"ו ע"א ד"ה חייב). וכן קשה מביאה ריקנית דחייב ג"כ בכל השנה כשנכנס לק"ק. ול"ק דבאמת נימא אליבא דרבי דבזה החיוב מיתה הוא בשאר ימות השנה אבל ביוהכ"פ מכפר לו מיד. דא"כ תיקשי בסוגיין מה פריך הגמרא ותי"ל משום ביאה ריקנית הא משום ביאה ריקנית יוהכ"פ מכפר בלא תשובה משא"כ בחיסר מ"ע דאינו חייב מיתה רק ביוהכ"פ לשיטת הר"מ והב"י הנ"ל וה"ל מיתה דיומא דאינה מכפר בלא תשובה לרבי. (דהא בשבועות שם רמי הגמרא ברייתות דסתם ספרא אהדדי. ומשני רבא הא והא רבי ומודה רבי בכרת דיומא כו'. והך ברייתא דסוגיין נמי היא שנויה בספרא (ע"פ ונתן כו') ויש לאוקמי נמי כרבי, ובחידושי הריטב"א בשבועות כתב דלרבא ר' יהודה ג"כ ס"ל כרבי וסתם ספרא ר"י). מיהו הא לא קשיא דהא בברייתא דבסוגיין קתני להו בחדא מחתא דאם לא נתן בה מ"ע או שחיסר א' מכל סמניה חייב מיתה. וכיון דהך דלא נתן בה מ"ע חייב מיתה הוא רק ביוהכ"פ. ה"נ בחיסר א' מסממניה מיירי ג"כ ביוהכ"פ. (דודאי ל"ל בברייתא דלצדדין קתני. וכמובן). והא חיסר א' מסממניה לא הוי מיתה דיומא דחייבין עליו בכל השנה ג"כ ואהא פריך הגמרא שפיר ותי"ל משום ביאה ריקנית. אלא דבלא"ה ל"ל לדעת הר"מ והב"י הנ"ל חשיב חיסר מ"ע מיתה דיומא. לפמ"ש לעיל (אות א') דמוכח מהברייתא דיכול יהיו שניהם אמורים קודם מיתת ב"א כו'. דאף בשאר ימות השנה אם עבר ונכנס לק"ק חייב מיתה ג"כ משום חיסר מעלה עשן כו'. (מיהו לפמ"ש שם תי' אחר תו לא מוכח כ"כ כן). והעיקר נראה דחיובי מיתה דקטורת דכתיבי גבי יוהכ"פ אפי' אי הוי חיוב מיתה זה בכל השנה ג"כ מ"מ מודה רבי בזה כמו בכרת דיומא. דעיקר הסברא דמודה רבי כו' הוא משום דבזה גלי קרא שחיוב זה אין יוהכ"פ פוטרו כיון דאל"כ לא משכחת לה כלל הך חיוב דכתיב ביוהכ"פ וה"נ לענין חיוב מיתה דביאה ריקנית אע"ג דחייבין ע"ז בכל השנה ג"כ וכן לענין קטורת חסירה או חיסר מ"ע כיון דבענינא דיוה"כ כתיבי, (ויש יתורא בקראי דדרשינן ליוהכ"פ ולשאר ימות השנה. וה"נ לענין ביאה ריקנית ג"כ כמבואר בת"כ פ' אחרי ע"ש). מש"ה י"ל דלכ"ע מודה רבי בזה כמו בכרת דיומא. אך לפ"ז קשה קושיא אחריתי בשמעתין דמאי פריך הגמרא ותי"ל משום ביאה ריקנית הא נ"מ טובא. דקיי"ל דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. וה"ה לחייבי מיתה בידי שמים (וכמ"ש לקמן אות ג'). והשתא לפמ"ש בתשובת הרלב"ח בסופו דדוקא בחייבי כריתות שנתחייבו ג"כ מלקות עם הכרת בזה גלי קרא דאם לקו נפטרו מן הכרת ג"כ. משא"כ אם אין חייבין כלל מלקות רק כרת לחודיה אף אם לקו לא נפטרו מן הכרת דלאו כל כמינייהו להחליף חיוב כרת דידהו במלקות מאחר שהתורה לא חייבתם ללקות. וא"כ חיוב ביאה ריקנית שהיא מחייבי מיתה בידי שמים שלוקין עליהם (וכמבואר ברמב"ם פי"ט מהל' סנהדרין). ובזה אם לקה נפטר מחיוב מיתה ג"כ. משא"כ חיוב מיתה דמקטיר קטורת חסירה דאין לוקין עליו וממילא אם לקה לא נפטר כלל וחיוב מיתה במקומו עומד. אלא דכה"ג מצינו בגמרא דשבועות (די"ז ע"א) דמתקיף ר"ז התם אלא דקיי"ל טמא ששימש במיתה המ"ל אי דשהה בר כרת הוא והקשה הר"ת בתוס' שם דנ"מ בהא דקיי"ל דכל ח"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם בטל כרת נשאר עליו מיתה. (לכאורה משמע מלשון התוס' דהכא דחיוב מיתה בידי שמים לא נפטר ע"י מלקות. מיהו י"ל בכוונתם דנ"מ דבחד מלקות לא נפטר ויצטרך ללקות עוד ליפטר מחיוב מיתה ג"כ). הרי דחזינן דהתם נמי לא בעי הגמרא לשנויי נ"מ זו לענין אם לקה אי נפטר מחיובו כו'. אלא דבלא"ה דברי הרלב"ח הנ"ל אין מוסכמים. וע' במל"מ ספ"ז מהל' סנהדרין שכ' בדעת הרמב"ם (להפך מסברת רלב"ח הנ"ל) דהא דח"כ שלקו נפטרו מכרת היינו במי שחילל שבת בזדון בלא עדים כו'. אבל האוכל חב"פ וכיוצא דנתחייב מלקות וכרת לא נפטר מהכרת ע"י מלקות כו'. וא"כ א"ש הכא. (אלא דלא משמע כדבריו במגילה ד"ז ע"ב ובמכות דכ"ג ע"ב. וע' שם ברש"י ד"ה ואם איתא). ובלא"ה קשה בשמעתין דמה פריך ותי"ל משום ביאה ריקנית. הא נ"מ דמשום חיוב ביאה ריקנית אם בא לק"ק בדרך משופש פטור כדאיתא במנחות (דכ"ז ע"ב) ופי' רש"י שם (בד"ה למעוטי) כגון כו' א"נ נכנס בפתח וצידד באלכסון כו'