תורת חסד רעה

לטיבול שני ג"כ. וי"ל דהך מילתא תליא במה שנחלקו האחרונים אם במ"ע יש מצוה בחצי שיעור כמו דבאיסורין ח"ש אסור מה"ת. דבתשו' ש"י (ח"ב סי' י"ח) פסק במי שאין לו מצה רק פחות מכזית אין כאן מצוה כלל לאכול חצי שיעור, וראייתו היא תמוה. ואכמ"ל. וכ"כ הבני חייא. ויש חולקין וס"ל דגם במ"ע יש חיוב בח"ש ג"כ (וכמבואר בש"א ובברכי יוסף). וכדבריהם משמע בת"י ביומא (דף ל"ט ע"ב). (ועיין בחקרי לב סי' צ' שהאריך בזה מאוד ואין דבריו מוכרחין כלל. ובפרט במ"ש שמצא ראיה ברורה דאין חיוב ח"ש במ"ע מגמ' דברכות (ד"כ ע"ב) גבי הא דאמרינן בן מברך לאביו דהב"ע כגון דאכל שיעור דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן כו'. ואם איתא דיש ח"ש בעשה א"כ בפחות מכדי שביעה יהיה חייב בברהמ"ז מדין ח"ש. ודבריו תמוהין. דאף להסוברים דיש ח"ש במ"ע היינו בעצם המצוה כמו בפחות מכזית מצה דהוי ג"כ פלגא דמצוה וכמו דאסור ח"ש באיסורין דהיינו בעצם האיסור. אבל בברהמ"ז הא השביעה גופה אינה מצוה רק שעי"ז מתחייב במצוה דברהמ"ז ובפחות מכדי שביעה לא חל עליה החיוב כלל. דחצי מצוה שמענו אבל חצי חיוב במצוה לא שמענו. ובלא"ה נמי אין ראיה כלל משם. די"ל דבכה"ג לא הוי בגדר ח"ש וכמ"ש במ"א ואכמ"ל). ואם נימא כד' הסוברים דבח"ש יש ג"כ מצוה. ניחא הכא סברת התוספות דאע"פ שבירך בט"ר מ"מ סגי אם אכל פחות מכזית. דבזה כבר התחיל המצוה ושוב הברכה מועלת לטיבול שני שאח"כ שאוכל כזית מרור כהלכתו. אבל אם נימא כהסוברים דליכא שום מצוה בח"ש א"כ כשאוכל פחות מכזית לא עבד שום מצוה כלל והוי הברכה לבטלה. כיון שלא התחיל כלל במצוה עד אח"כ שיש הפסק טובא בין הברכה והמצוה כנ"ל. והנה זה ודאי דאף דנימא כהסוברים דיש חיוב בח"ש במ"ע כמו דאסור ח"ש באיסורין מ"מ כ"ז הוא לדידן דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת. אבל לר"ל דס"ל ביומא (דע"ד ע"א) דח"ש מותר מה"ת א"כ לדידיה ה"נ במ"ע ליכא שום חיוב בח"ש כלל. וזה ברור. ומעתה ניחא בסוגיין דר"ל לטעמיה שפיר מוכיח דמצ"כ דאל"כ טיבול שני למה לי. וליכא למימר דטיבול שני בעינן משום דדילמא בט"ר לא אכל כזית. דז"א. דהא במתני' דמיירי שהט"ר היה במרור וקיי"ל כר"ח דמברך על אכילת מרור בט"ר. וא"כ ע"כ צריך לאכול כזית בט"ר ג"כ מחמת הברכה. דבפחות מכזית ליכא שום מצוה אליבא דר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת כנ"ל וא"כ הוי הפסק טובא בין הברכה לט"ש שהרי לא התחיל כלל במצוה במה שאכל פחות מכזית וכנ"ל. משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת ולדידן יש חיוב בח"ש לענין מ"ע ג"כ כנ"ל. ולפ"ז סגי כשאכל פחות מכזית בט"ר אף שבירך אז כיון דמ"מ תיכף אחר הברכה התחיל במצוה וכנ"ל. והשתא י"ל באמת כקושיית מהר"ל מפראג הנ"ל. דבעינן ט"ש משום דדילמא בט"ר לא אכל כזית וכנ"ל. (והא דפריך רבא לר"ל דדילמא ט"ש משום היכרא לתינוקות. ולא קאמר משום דילמא לא אכל כזית. היינו דבעי למיפרך לר"ל אף לשיטתו גופיה דלדידיה ע"כ בט"ר אכל כזית וכנ"ל). ולפ"ז הא דאמר הגמרא תנאי היא ומייתי מדר' יוסי דאמר מצוה להביא לפניו חזרת כו' ומוכח דס"ל מצ"כ. היינו דהגמרא משני כן על ר"ל לשיטתו דלדידיה שפיר מוכח כן דר' יוסי ס"ל מצ"כ. אבל לדידן י"ל דר' יוסי נמי ס"ל מצות אצ"כ. והא דא"ר יוסי מצוה היינו משום דשמא בט"ר לא אכל כזית כנ"ל. ובזה מיושבים כל הקושיות דלעיל מגמרא דסוכה (דמ"ב הנ"ל) ושאר מקומות דמוכח דר' יוסי נמי לא ס"ל הא דמצ"כ. ולהנ"ל א"ש הכל: סימן נ יומא דף נ"ג ע"א. ת"ר ונתן את הקטורת כו' הא אם לא נתן בה מעלה עשן כו' ותי"ל משום ביאה ריקנית כו' אמר מר ומניין כו' תניא ר"א אומר כו'. וכל הסוגיא: א הנה מתחלה נבאר כאן במ"ש הב"י באו"ח סי' קל"ג דבחיסר מעלה עשן אינו חייב מיתה והוא רק מצוה מן המובחר שלא לחסרו. והאחרונים תמהו עליו וכתבו דאשתמיטתיה סוגיא דידן דאמרינן בהדיא דחיסר מעלה עשן חייב מיתה. (וע' ט"ז סי' קל"ב ס"ק ב' ובמג"א שם ס"ק ה'). וכבר ביארו הפר"ח והמל"מ דל"ק דהא דחיסר מעלה עשן חייב מיתה הוא רק ביוהכ"פ ולא בשאר ימות השנה. ושכן נראה דעת הרמב"ם ג"כ. ויש לתמוה על כל האחרונים שלא ראו דברי התוס' ישנים בסוגיין שכ"כ להדיא בשם ה"ר מנחם דחיסר מעלה עשן אינו חייב מיתה רק ביוהכ"פ ומפרש כן בירושלמי בהא דאר"ז בהכנסה יתירה כו'. והתוס' ישנים הקשו עליו מהברייתא דתניא יכול יהיו שניהם אמורים קודם מיתת שני בני אהרן ת"ל אחרי מות כו' דמשמע דאילו נאמר העונש מקודם ה"א שנענשו ומתו על שחיסרו מעלה עשן בקטורת. (וכן פירש"י בגמרא). והא עובדא דמיתת בני אהרן היה בניסן ולא ביוהכ"פ. אך י"ל דהא דחיסר מעלה עשן חייב מיתה אינו רק בק"ק כדכתיב בהדיא בקרא דמיניה ילפינן חיוב מעלה עשן דהיינו קרא דוכסה ענן הקטורת את הכפורת. וממילא לא משכחת לה רק ביוהכ"פ דכה"ג נכנס לק"ק להקטיר ולעולם ה"ה בשאר ימות השנה אם אירע שעבר ונכנס לק"ק להקטיר. וממילא לק"מ מהך דבני אהרן שהם נכנסו לק"ק להקטיר כמ"ש התוס' בעירובין (דס"ג ע"א) בשם הת"כ. ואף דהברייתא דיכול שניהם אסורים כו' הוא דברי ר' אליעזר שם. ור' אליעזר גופיה ס"ל בת"כ פ' שמיני דבחוץ מתו מקום שהלויים יכולים ליכנס לשם. ופליג בזה עם ר"ע שם. מ"מ הא ר"א גופיה מסיק שם א"כ למה נאמר כו' ודחפן לחוץ והוציאם והיינו דנכנסו לק"ק להקטיר רק דאח"כ בחוץ מתו וכמ"ש הק"א שם. וכ"מ בתוס' עירובין שם דלר"א נמי נכנסו לק"ק. ע"ש. דאל"כ לא מקשו התוס' מידי לר"א שם. או די"ל דלפי הה"א שהעונש נאמר ג"כ קודם מיתת בני אהרן הוה מסתבר לומר שע"ז נענשו שלא היתה הקטורת כהלכתה (כדמשמע מפשטיה דקרא). ואפילו תימא שהיה מוכח מזה דחיוב מיתה דחיסר מעלה עשן הוא אף בשאר ימות השנה. מ"מ למסקנא לא מוכח מידי. ולק"מ. ובמ"ש הב"י ראיה לדבריו מגמרא דיומא (דל"ח ע"א) שהביאו אומנין מאלכסנדריא כו' ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן כו'. והאחרונים פלפלו בדבריו. ג"כ לא ראו שם דברי הת"י במקומו. ע"ש ונראה להוכיח מסוגיין כדברי ה"ר מנחם והב"י הנ"ל דחיסר מ"ע אינו חייב מיתה רק ביוהכ"פ ולא בשאר ימות השנה. ומקודם נבאר דעת הרמב"ם (סוף הל' עבודת יוהכ"פ) דיליף שם חיוב מיתה בחיסר א' מסממניו או בחיסר מ"ע מקרא דולא ימות כי בענן וגו'. ותמה עליו הלח"מ דהא בגמרא מוכח דזה ילפינן מאידך קרא דוכסה כו' ולא ימות. וקרא קמא מיירי מחיוב מיתה אביאה ריקנית ולא מחיסר סממניה כו'. והא משכחת חיסר א' מסממניה באופן דלא הוי ביאה ריקנית כמבואר בגמרא. ונראה דלק"מ. דבהא דפריך הגמרא בסוגיין ומניין שנותן בה מעלה עשן ת"ל וכסה. קרא לקרא. ומשני רבא חד לעונש וחד לאזהרה. ואינך כולהו אמוראי משמע דפליגי עליה בהא. דלרב ששת שם דמשני אין לי אלא