תורת חסד רעד

יג ועוד י"ל באופן אחר ביישוב דברי התוס' במתניתין שהקשו רק לת"ק ולא לראב"צ דאמר חרוסת מצוה דלדידיה יבטל חרוסת דרבנן למרור דאורייתא וכמ"ש הרדב"ז הנ"ל. וא"צ למ"ש לעיל לומר דתליא בפלוגתא דהלל וחכמים אי מרור צריך כזית. אלא דנימא דלא תליא כלל בפלוגתא זו מ"מ ניחא דברי התוס' בפשיטות. דהנה הש"א הקשה ע"ד הרא"ש דס"ל דבמרור אין חיוב לאכול כזית דלא כתיב ביה אכילה ורק צ"ל כזית משום הברכה שמברך על אכילת מרור. והא בברייתא קתני אכלן לחצאין יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכא"פ. ומוכח דאם שהה בין אכילה לחבירתה יותר מכא"פ אף בדיעבד לא יצא י"ח מרור וצריך לחזור ולאכול. ולהרא"ש הא כבר יצא י"ח באכילה ראשונה כיון דמרור א"צ כזית. ולשון אכילה שהזכיר בברכה קודם אכילה ראשונה הא זאת א"א לתקן עוד. אלא ש"מ דמרור צריך כזית בעצם החיוב ולא יי"ח בפחות מכזית. וכן הקשה עליו הש"א ממתניתין דפסחים (דל"ט ע"א) אלו ירקות שאדם יי"ח בפסח כו' ומצטרפין זע"ז. ופירש"י דמצטרפין אם אכל חצי זית מזה וחצי זית מזה כדי לצאת י"ח. ומשמע דבפחות מכזית לא יי"ח בעצם ולאו משום ברכה הוא. ועוד הקשה הש"א לדברי הרא"ש דמרור א"צ כזית אלא מפני הברכה בלחוד שמברכין בלשון אכילה. וקשה דהיה להם לחכמים לתקן נוסח אחר בברכה זו ולא לשון אכילה. ועוד דא"כ ברכה זו מיחזי כשקרא שמברך אקב"ו על אכילת מרור והיכן נצטוינו על אכילתו כיון דא"צ לאכול שיעור אכילה בכזית והיאך אמרינן ע"ז וצונו. עכ"ד הש"א: וליישב כל קושיותיו של הש"א על הרא"ש הנ"ל. י"ל הצעה אחת בפירוש דברי הרא"ש דאין כוונתו כלל כמו שהבין בו הש"א. רק שהרא"ש ס"ל דאע"ג דמדאוריי' א"צ לאכול כזית מרור דלא כתיב ביה אכילה. מ"מ מוכח דמדרבנן הצריכו לאכול כזית מהא דמבואר בגמרא נוסח הברכה דמברך על אכילת מרור ואין אכילה פחותה מכזית וש"מ דמדרבנן צריך לאכול כזית מרור. דאל"כ היה להם לחכמים לתקן נוסח אחר בהברכה וכסברת הש"א גופיה הנ"ל. (והרא"ש כ"כ דרך הוכחה מנוסח הברכה דמזה מוכח דמדרבנן צ"ל כזית מרור). והשתא לק"מ מהא דמוכח דבפחות מכזית לא יי"ח מרור בעצם דהיינו מדרבנן דמודה הרא"ש דצריך כזית מדרבנן. ובזה מיושבים כל קושיות הש"א הנ"ל. ומעתה י"ל דהתוס' נמי ס"ל כהרא"ש בזה דמדרבנן צריך כזית מרור. ומה שהקשו התוס' במתניתין דחרוסת דרשות יבטל לחזרת דמצוה. היינו משום דמדרבנן צריך כזית מרור ומש"ה שייך ביטול שיבטל את המרור משיעורו. משא"כ מדאורייתא דא"צ כזית מרור ממילא לא שייך ביה ביטול כלל וכסברת התוס' בזבחים ובמנחות גבי מצה שאוכל יותר מכשיעור (וכמש"ל אות י'). והשתא ממילא מבואר דלראב"צ מעיקרא לק"מ. דאף דראב"צ היה בזמן הבית והיה מרור ג"כ מדאורייתא. מ"מ מדאורייתא לא שייך ביה ביטול שיבטל החרוסת למרור כיון דמרור אין צריך כזית מדאורייתא וכנ"ל. ומה שצריך כזית במרור הוא מדרבנן. ואי דמ"מ לענין החיוב דרבנן ליבטיל ליה בחרוסת, ז"א. דכיון דראב"צ ס"ל דחרוסת נמי מצוה דרבנן ולא מבטל מצוה דרבנן להחיוב דרבנן. ומדאורייתא בלא"ה ל"ש ביה ביטול וכנ"ל. שוב ראיתי בתשו' ח"ס או"ח (סי' ק"מ) שפירש בדברי הרא"ש דאף מדאורייתא צריך לאכול כזית מרור רק שמוכיח כן מדמברכין על אכילת מרור וזה דוחק דמהברכה לא מוכח זה דהוי מדאורייתא לאכול כזית דוקא וכנ"ל. רק נראה כמו שכתבתי דמודה הרא"ש דמדרבנן הצריכו כזית מרור וכנ"ל. וזה מוכח מהברכה. יד ועתה נבא ליישב שנית קושית מהר"ל מפראג הנ"ל. בהא דמוכיח ר"ל דמצ"כ דאל"כ תרי טיבולי למה לי ודילמא בעינן טיבול שני דשמא בטיבול ראשון לא אכל כזית ויתיישבו גם שאר הקושיות. ולעיל יישבנו זה ע"פ דברי הרא"ש דיי"ח מרור בפחות מכזית מעיקר החיוב. וכעת נבאר דלק"מ אף להחולקים על הרא"ש וס"ל דבמרור נמי כזית בעינן. (ומה גם דאף להרא"ש עדיין צריך ביאור לפי מה שהעלינו לעיל בסמוך בד' הרא"ש דהרא"ש נמי מודה דמדרבנן עכ"פ צריך לאכול כזית מרור. א"כ הדק"ל דשמא בעינן טיבול שני משום דילמא בטיבול ראשון לא אכל כזית ולא יי"ח מדרבנן. ואין לומר דכיון דחיוב הכזית מרור הוא מדרבנן אין עלינו לחוש לספיקו שמא לא אכל תחלה כזית דהוי ספיקא דרבנן. מלבד שיש מקום לומר דבכה"ג לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא דאיתחזק חיובא (וע' בצל"ח בברכות דכ"א ע"א גבי ספק התפלל ע"ש). ובלא"ה לא שייך זה בתחלת התקנה שתיקנו חכמים שחשו לספיקות בכ"ד ואלמוה לתקנתם שיקיים חיובו בודאי. (וזה אינו בגדר ספיקא דרבנן. רק דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם). אלא די"ל דבלא"ה לק"מ קושיית מהר"ל מפראג הנ"ל. דהתוספות פירשו בהך דר"ל דאמר ש"מ מצ"כ כו' הילכך בעי למיהדר ולאטבולי לשם מרור. ופירשו התוספות דלא נקט לאטבולי ולברוכי משום דר"ח אית ליה בשמעתין דמברך על אכילת מרור בטיבול ראשון. והא דקאמר ובבפה"א הוא דאכיל ליה היינו כלומר שאינו אוכל לשם אכילת מרור אלא אכלו לצאת בבפה"א כו', עכ"ל. ומוכח מדבריהם דאפילו אם נימא כר"ח דמברך בטיבול ראשון על אכילת מרור מ"מ שפיר מוכיח ר"ל דמצ"כ, וטעמא דבעינן טיבול שני דדילמא לא איכוון בטיבול ראשון לשם מצוה אע"פ שבירך על אכילת מרור. והיינו דהא לר"ח נמי אע"ג דמברך בטיבול ראשון מ"מ עיקר מצות מרור בטיבול שני שהוא אחר המצה, אלא דהברכה שבירך בטיבול ראשון מועלת לטיבול שני כמו בתקיעת שופר דמברך על תקיעות דישיבה ומועלת הברכה לתקיעות דעמידה שהם עיקר ונעשים על סדר הברכות. כ"כ התוס' בפסחים (ר"ד קט"ו. ור"ד ק"כ). ומש"ה אמרינן ודילמא לא איכוון לשם מרור בטיבול ראשון אע"פ שבירך עליו. ולפ"ז ממילא מיושב קושיית מהר"ל מפראג הנ"ל. דאף הפוסקים הסוברים דבט"ר סגי בפחות מכזית היינו כשטיבל בשאר ירקות דליכא ברכה. וכמ"ש הרא"ש בהדיא דטיבול בירקות שאין מזכירין עליהם לשון אכילה אין צריך כזית. אבל אם הטיבול ראשון הוי ג"כ במרור וקיי"ל כר"ח דמברך בטיבול ראשון על אכילת מרור י"ל דבזה לכ"ע צריך כזית. ואז מועלת הברכה אף לטיבול שני שאח"כ שהוא העיקר כנ"ל. אבל אם אכל בטיבול ראשון פחות מכזית דלא חשיב אכילה לא יצא ידי הברכה שבירך על אכילת מרור. דהא יש הפסק יותר מכא"פ בין הברכה שמקודם עד הטיבול שני שאח"כ. )ועיין בא"ר באו"ח סי' קס"ז ס"ק ז'). וא"כ שפיר מדייק ר"ל דמצ"כ. דל"ל דהט"ש הוא משום דילמא בטיבול ראשון לא אכל כזית, שהרי במשנתנו מיירי שהטיבול ראשון הוא ג"כ במרור ואז מברך בטיבול ראשון שהרי קיי"ל כר"ח. ואז לכ"ע צריך כזית בטיבול ראשון. אע"כ דמצות צריכות כוונה, ודילמא לא איכוון בטיבול ראשון. ואע"פ שבירך אז מ"מ י"ל דילמא לא איכוון כיון דעיקר מצות מרור בטיבול שני וכנ"ל. אלא שמלשון התוס' (ר"ד קט"ו שם) שכתבו וז"ל אע"ג דעיקר מצות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני אחר מצה מועלת הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול שני מאחר שאכל ממנו מעט בטיבול ראשון. עכ"ל. משמע מדבריהם דאף שבירך על אכילת מרור בטיבול ראשון מ"מ אף שאכל פחות מכזית. סגי ומועלת הברכה