תורת חסד רעג

די"ל דשפיר מוכיח הגמרא דמהא דא"ר יוסי מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת מבואר מזה דס"ל כראב"צ דחרוסת נמי מצוה. והשתא תיקשי קושיית הרדב"ז אמאי לא אתי חרוסת דרבנן ומבטל למרור דאורייתא דבזה ליתא לתירוץ התוס' וכנ"ל. וצ"ל ג"כ דר' יוסי נמי כהלל ס"ל וכמו לראב"צ הנ"ל. ולדידיה דא"צ במרור שיעור כזית ל"ש ביטול גבי מרור וכנ"ל. וכיון דלדידיה יוצאין במרור אף בפחות מכזית א"כ ע"כ הא דס"ל דטיבול שני מצוה הוא משום דס"ל מצ"כ דל"ל דטעמא משום דדילמא בטיבול ראשון לא אכל כזית דהא לדידיה יי"ח מרור בפחות מכזית וכנ"ל. אמנם י"ל ע"ז דלראב"צ צ"ל דס"ל כהלל וכנ"ל. דאל"כ תיקשי דיבטל חרוסת דרבנן למרור דאורייתא דראב"צ היה בזמן הבית והוי אז מרור מדאורייתא. אבל ר' יוסי היה אחר החורבן וא"כ י"ל לדידיה בלא"ה לק"מ דהחרוסת יבטל למרור דהוי דרבנן ודרבנן ואין מבטלין זא"ז דמרור בזה"ז ג"כ דרבנן. אלא די"ל דאכתי מוכח דר' יוסי ס"ל ג"כ כהלל. דהא מוכח לקמן דלהלל הוא דאמרינן דמצות אין מבטלין זא"ז אם שניהם דאורייתא או שניהם מדרבנן. וחולקין עליו חביריו בזה ולדידהו לעולם מבטלין זא"ז. וכדפירשו התוספות שם (דקט"ו ע"א סד"ה אלא) דאע"ג דלחכמים דהלל נמי אם כרכן ג"כ יצא מ"מ ש"מ דבעלמא מבטלין זא"ז וש"ה דגלי קרא. דמבואר דהא בהא תליא דאי בעלמא מצות אין מבטלין זא"ז ממילא צ"ל כאן כהלל לכרוך לכתחילה כו'. ע"ש. ואין לומר דמ"מ כיון דר' יוסי מיירי במרור בזה"ז דרבנן א"כ לדידיה שייך סברת התוס' במתני' דכיון דעיקרו של מרור נתקן בחרוסת משום קפא לא הוי ביטול בכך. די"ל שהתוס' כ"כ לדידן דטעמא דחרוסת רק משום קפא והוי החרוסת ממכשירי המרור דא"א לאכול מהמרור בלתו ומש"ה לא מבטיל ליה. משא"כ למ"ד דחרוסת היא מצוה בפ"ע זכר לטיט או לתפוח. וגם י"ל דאיהו ל"ל כלל טעמא דמשום קפא. ובפרט לפמ"ש הרא"ש במתניתין בשם ה"ר יונה בהא דבכל השנה אוכלין חזרת בלא חרוסת ואינם חוששין לקפא רק דבטיבול של מצוה חשו חכמים שלא יבא לידי סכנה כו'. וכ"ז צ"ל למ"ד חרוסת רשות. אבל למ"ד חרוסת מצוה א"צ כלל לדוחק זה וי"ל דלא חשו כלל משום קפא יותר מבכל השנה. רק חרוסת היא מצוה בפ"ע וה"ל לבטל את המרור למ"ד דמצות דרבנן מבטלין זא"ז ושפיר מוכח דר' יוסי ג"כ ס"ל כהלל וכנ"ל דלא שייך ביטול כלל גבי מרור כיון שא"צ כזית. והא דס"ל דטיבול שני מצוה ע"כ הוא משום דס"ל מצ"כ וכנ"ל. מיהו כ"ז לשיטת התוס' לקמן (דקט"ו הנ"ל) שמפרשים דרב אשי מתקיף אבני הישיבה ולא אר' יוחנן ומשום דהא בהא תליא דלחכמים דהלל אף דאם כרכן ג"כ יצא מ"מ לדידהו מוכח דבעלמא מצות מבטלין זא"ז וש"ה דגלי קרא כו'. אבל הרשב"ם פירש שם בהא דמתקיף ר"א ומיהו חולקין עליו חביריו כר' יוחנן אבל מהכא לא שמעינן. עכ"ל. הרי דס"ל דלחכמים דהלל דהכא כיון דס"ל ג"כ דאם כרכן יצא י"ל דבעלמא נמי אין מצות מבטלין זא"ז. רק שיש בזה פלוגתא אחרת דאיכא למ"ד בעלמא דס"ל מצות מבטלין זא"ז. (וכד' הרז"ה בספר המאור דר' יוחנן קבלה היתה בידו דחולקין כו'). והרמב"ן במלחמות יש לו שיטה אחרת בזה והוא דלאתקפתא דרב אשי כ"ע ס"ל דמצות אין מבטלין זא"ז בתרווייהו דאורייתא או תרווייהו דרבנן וליכא פלוגתא כלל בזה רק דרשות מבטל למצוה ומצוה דרבנן מבטל למצוה דאורייתא. והא דא"ר יוחנן חלוקין עליו חביריו על הלל היינו רק בעיקר מצות הכריכה דפליגי עליה בדרשא דקרא כו'. ע"ש. ומעתה לא מיבעיא לד' הרמב"ן דכ"ע ס"ל מצות אין מבטלות זא"ז. א"כ לפ"ז שפיר י"ל דר' יוסי ס"ל מצות א"צ כוונה והא דס"ל מצוה להביא לפניו חזרת פעם שנית י"ל כד' מהר"ל מפראג משום דשמא בטיבול ראשון לא אכל כזית וכנ"ל. וס"ל דשיעור מרור בכזית וכחכמים דהלל דקאי יאכלוהו על כל אחד בפ"ע וממילא במרור נמי אכילה כתיבא דהיינו בכזית וכנ"ל. והא דלר' יוסי לא מבטל חרוסת למרור והוא ס"ל כראב"צ דחרוסת מצוה וכנ"ל. היינו משום דמרור בזה"ז דרבנן וכיון דהוי תרווייהו מרור וחרוסת מצות דרבנן אין מבטלין זא"ז לכ"ע ולק"מ. ואף גם אם נימא כד' הרשב"ם והרז"ה דיש בזה פלוגתא אחרת אי מצות מבטלות זא"ז בתרווייהו דאורייתא או תרווייהו דרבנן וכנ"ל. מ"מ כיון דלחכמים דהלל דהכא לא מוכח זה וי"ל דאינהו ס"ל ג"כ מצות אין מבטלות זא"ז. ולא תליא כלל הך פלוגתא דהלל וחכמים בפלוגתא אחרת דעלמא אי מצות מבטלין זא"ז. א"כ שפיר י"ל דר' יוסי ס"ל כחכמים דהלל הכא וממילא מרור צריך כזית ומש"ה ס"ל דטיבול שני הוי מצוה משום דשמא בטיבול ראשון לא אכל כזית כנ"ל. ומ"מ סבר ר' יוסי דמצות דרבנן אין מבטלין זא"ז ומש"ה לא מבטל חרוסת למרור וכנ"ל ולפ"ז י"ל דהא דאמר הגמרא תנאי היא ומייתי מדר' יוסי דמוכח דס"ל מצ"כ. היינו הכל קודם דאסיק רב אשי דלחכמים דהלל ג"כ אין מצות מבטלות זא"ז. וכסברת הגמ' בתחילה דלחכמים דהלל ס"ל דמצות מבטלות זא"ז. ולפ"ז מוכח שפיר דטעמיה דר' יוסי הכא משום דס"ל מצ"כ וכנ"ל באריכות. אבל למסקנא דרב אשי דהלל נמי ס"ל מצות אין מבטלות זא"ז. ממילא לא מוכח כלל מדר' יוסי דהכא דס"ל: מצ"כ. רק דס"ל דטיבול שני מצוה משום דשמא בטיבול ראשון לא היה כזית וכנ"ל: ולפ"ז א"ש בסוגיא דר"ה דלא הביא שם מר' יוסי דהכא דס"ל מצ"כ. והתוס' בר"ה שם נדחקו לומר משום דה"מ לדחויי דלעולם מצוה משום היכרא. וזה דוחק מאחר דסתמא דגמרא דפסחים פריך בפשיטות דאי משום היכרא א"כ מאי מצוה. אבל לפי דברינו הנ"ל ניחא דלמסקנא דרב אשי לא מוכח כלל מדר' יוסי דהכא דס"ל מצ"כ וכנ"ל ובזה ניחא ג"כ בסוגיא דסוכה דפריך מדאגבהיה נפיק ביה. ולא תיקשי ע"ז מהך דר' יוסי דהכא דס"ל מצ"כ כיון דלמסקנת ר"א לא מוכח כן כלל מדר' יוסי הכא (ומהא דא"ר יוסי בברייתא בר"ה שם עד שיתכוין שומע ומשמיע. אין מזה ראיה למצות התלויין במעשה וכנ"ל אות ה') ובזה מיושב ג"כ דברי הרא"ש שהביא תרווייהו. הך דאכלן בלא מתכוין יצא והך דא"ר יוסי מצוה להביא לפניו חזרת כו'. דאין כאן סתירה די"ל דהרא"ש ס"ל להלכה דבמרור א"צ כוונה. (אי משום דמרור בזה"ז דרבנן ומצות דרבנן א"צ כוונה. או משום דמרור הוי מידי דאכילה ושייך לומר שכן נהנה כו'). והרא"ש בר"ה שהביא הפלוגתא דתנאי גבי מרור אי צריך כוונה. שם עיקר סמיכתו של הרא"ש אר' יוסי דר"ה דבעי שיתכוין שומע ומשמיע שהביא שם לבסוף ע"ש. ומה שהביא מר' יוסי דפסחים היינו דהרא"ש שם קאי ליישב דברי הרי"ף שהשמיט הך דרבא דאמר התוקע לשיר יצא. והרי"ף לטעמיה שבפסחים שם השמיט הברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא. ומוכח דהרי"ף ס"ל דגבי מרור ג"כ צריך כוונה. וס"ל דההוכחה מדר' יוסי דס"ל דמצ"כ קאי גם למסקנא וכשיטת התוספות הנ"ל. ואליבא דהרי"ף שפיר הביא הרא"ש מדר' יוסי דפסחים ג"כ. אבל הרא"ש לנפשיה י"ל דס"ל כהפוסקים הסוברים דבמרור א"צ כוונה וכנ"ל. ומש"ה הטור נמי פוסק כן). ומ"מ הביא הרא"ש בפסחים שם גם הך דר' יוסי דמצוה להביא לפניו חזרת די"ל דלמסקנא נמי הוי זה מצוה אף אי מצות א"צ כוונה וכדמוכח מסוגיא דר"ה וסוגיא דסוכה וכנ"ל. ולפנינו יבואר עוד דרך יותר מרווח בסגנון אחר דלא מוכח. כלל הכא מדר' יוסי דס"ל מצות צריכות כוונה. וכמ"ש לקמן (אות י"ד) אי"ה: