תורת חסד רעב

שהוא תלמידו של ר' יוחנן ובירושלמי הוי ר' יוחנן בעצמו בעל מימרא זו). וא"כ לק"מ מה שהקשינו לעיל דלהלל שאר המרור יבטל את המצה כנ"ל דלתרווייהו ניחא. אליבא דר' יוחנן לק"מ הך משום דר' יוחנן לטעמיה דאף בזה"ז היה כורך מצה ומרור וס"ל דלא אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא. (וסברתו כדאמרו בירושלמי שם אחד משני הטעמים). ולר"ל דס"ל בחולין חלקו בחוץ פטור א"כ לדידיה ה"נ צריך לבלוע כל הכזית כא'. וכבר ביארנו לעיל דמאחר שבולע כאחד הוי כל הכזית מרור בגדר מצוה ומצות אין מבטלין זא"ז כנ"ל. אך באמת בירושלמי רפ"ו דנזיר איתא שם ג"כ פלוגתא דר"י ור"ל באמ"ה בחלקו בפנים. ואח"כ בעי התם כזית מצה שחלקו בפיו ואכלו תפלוגתא דר"י ור"ל כו' לא נהנה חכו בכזית. וע"ש בפ"מ ובק"ע. ומשמע דאף לר"ל א"צ לבלוע הכזית מצה כא'. ודלא כהמג"א. (ואולי מ"מ צ"ל כן למצוה בעלמא ומזה לא מיירי הירושלמי שם ומ"מ ראיית המג"א מגמרא ספ"ז דחולין ליתא). ועוד י"ל דלק"מ מה שהקשינו לד' הרא"ש דא"כ להלל אמאי לא נימא דאחר שיי"ח מרור בכ"ש שוב אח"כ יהיה המרור מבטל למצה וכנ"ל. די"ל סברא אחרת בזה. והוא דכבר הבאתי לעיל ד' הירושלמי דדוקא שני דברים רבין על אחד ומבטלין אותו אבל בשני דברים לחוד אין אחד מבטל את חבירו. וגמ' דידן פליג בזה וס"ל דבשני דברים ג"כ אחד מבטל לחבירו מ"מ י"ל דאף לגמ' דידן אמרינן דשני דברים רבין על אחד לענין זה שלא יוכל האחד לבטל את השנים ולא אף אחד מהשנים. דהיינו למ"ד אין מצות מבטלות זא"ז אבל רשות מבטל למצוה מ"מ אם אוכל ביחד שני זיתי מצוה ועמהם זית א' של רשות אין הזית דרשות יכול לבטל אף לאחד משני זיתים של מצוה כיון דהמצות גופייהו אין מבטלין זא"ז ונחשבים תרווייהו ביחד וכשאוכל הזית דרשות עמהם תמיד השנים רבין על הא' לענין זה דלא אתי הך דרשות ומבטל להו. דאדרבה אינהו מבטלין ליה ואין ביכולתו לבטל את אחד מאלו. ולפ"ז שפיר י"ל דהתוס' ס"ל ג"כ כהרא"ש דיי"ח מרור בפחות מכזית. וגם ס"ל דלהלל א"צ לבלוע כולן כא' ומ"מ לא קשיא כלל דאחר שיי"ח בכ"ש מהמרור שוב אח"כ יהיה שאר המרור מבטל את המצה והפסח דהוי מדאוריי' דהרי הפסח והמצה הם שני זיתי מצוה ואין אחד דרשות מבטל להשנים ואף לא לאחד מהשנים וכנ"ל. ולהיפך נמי ל"ק שיבטלו הפסח והמצה את המרור דחובה. דהא מצות אין מבטלות זא"ז. (ושאר מרור דרשות לא איכפת לן, אם יתבטל. ואף דמדרבנן הוי חיוב לאכול מרור כזית דוקא אף להרא"ש וכמ"ש לקמן. מ"מ לשיטת גמרא דידן דרבנן מבטל לדאורייתא ולא להפך כו'). והעולה מדברינו. דהך מילתא אם יי"ח מרור בפחות מכזית תליא בפלוגתא דהלל וחכמים. דלהלל קאי יאכלוהו אפסח לחוד ונמצא דבמרור לא כתיב ביה אכילה וסגי בפחות מכזית ולחכמים יאכלוהו קאי על כל אחד בפ"ע. וממילא במרור נמי כזית בעינן וכנ"ל יא ומעתה נבא לבאר ד' התוס' במתני' הנ"ל. דהנה אם נימא כד' הרא"ש דליכא חיוב בעצם לאכול כזית מרור דלא כתיב ביה אכילה גבי מרור וכנ"ל לפ"ז מיושב קושית התוס' במתני' שהקשו דחרוסת דרשות יהיה מבטל לחזרת דמצוה. לפמ"ש התוס' בזבחים (דע"ח סע"א) ובמנחות (דכ"ג ע"ב ד"ה אלא) בהא דאמרינן דמרור דרבנן מבטל למצה דאורייתא היינו רק כשאוכל כזית מצומצם (דא"א שלא יתבטל ממנו פורתא בתוך המרור ובצר ליה שיעורא אבל כשאוכל הרבה שרי. וא"כ במרור אם נימא דליכא חיוב לאכול כזית ויי"ח מרור בכ"ש א"כ לא קשיא כלל שיבטל החרוסת את הכזית מרור שאכל. דהרי עכ"פ ישאר ממנו כל שהוא שלא יתבטל וכסברת התוס' גבי מצה כשאוכל יותר מכזית וכנ"ל. אך לכאורה יש ע"ז סתירה מפורשת בגמ' בסוגיין דאמרינן השתא דלא איתמר הילכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי. והיינו כמ"ש התוס' שם דאם היה כורך שניהם יחד תחלה הוה אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא. ואחר שאכל תחלה המצה בלא מרור אם אח"כ תיכף יכרוך מצה ומרור הוה אתי מצה דרשות ומבטל למרור דרבנן. הרי מבואר כאן בגמרא דשייך ביטול גבי אכילת מרור ג"כ. ואם נימא דבמרור שא"צ לאכול כזית מעיקר החיוב לא שייך גביה ביטול כלל כסברת התוספות בזבחים ומנחות הנ"ל. א"כ תיקשי הכא דתיכף אחר שאכל מצה בפ"ע יהיה כורך מצה ומרור בהדדי ולמה צריך מקודם שיאכל מרור בפ"ע דוקא וע"כ דבאכילת מרור נמי שייך ביטול. (או דנימא דמצד הברכה שמברך על אכילת מרור וצריך כזית בזה ג"כ בעינן שיהיה אכילת כזית באופן שלא יתבטל במצה דרשות. ולקמן (אות י"ג) יבואר דמדרבנן יש חיוב לאכול כזית מרור וי"ל דמה"ט ודאי שייך ביה ביטול. וא"כ ה"נ נימא גבי חרוסת והדרא לדוכתא קושיית התוס'). אך לפמ"ש לעיל אין כאן סתירה לסברתנו הנ"ל. דהא מבואר שם בתוס' דאי הוה קיי"ל כהלל הוה עבדינן הכי מצה לחודה והדר מצה ומרור בכריכה דכיון שצ"ל מדרבנן מצות כריכה כהלל הוי דרבנן ודרבנן. עכ"ל התוס'. הרי דמה שצ"ל מרור בפ"ע קודם הכריכה הוא לסברת חכמים דהלל. והא כבר ביארנו דלחכמים להלל דדרשי יאכלוהו על כל אחד בפ"ע לדידהו במרור נמי כזית בעינן דכתיב ביה אכילה כיון דיאכלוהו אמרור נמי קאי וכנ"ל. וכיון דבמרור נמי בעינן אכילת כזית א"כ שפיר שייך ביטול במרור כשיאכלנו יחד עם מצה דרשות אחר שכבר אכל מקודם כזית מצה בפ"ע וכד' התוס' הנ"ל משא"כ אליבא דהלל דדריש יאכלוהו על פסח לחוד. ולדידיה לא כתיב גבי מרור אכילה וא"צ כזית. שפיר י"ל דלדידיה לא שייך כלל ביטול גבי מרור וכמו במצה כשאוכל יותר מכזית דל"ש ביטול לסברת התוס' בזבחים ומנחות הנ"ל. ומעתה י"ל דהתוס' במתני' שהקשו דחרוסת יבטל חזרת דמצוה. אינן חולקים על דבריהם שבזבחים ומנחות הנ"ל. רק שקושייתם היא לחכמים דהלל (דבזה ליכא פלוגתא דצריך להטביל המרור בחרוסת) דלדידהו צ"ל כזית מרור כנ"ל ושפיר שייך ביטול גבי מרור. ומעתה מיושב קושיית הרדב"ז שפיר במה שתירוץ התוס' אינו עולה אליבא דראב"צ דאמר חרוסת מצוה ואמאי לא אתי חרוסת דרבנן ומבטל למרור דאורייתא דראב"צ בזמן הבית היה וכנ"ל. ותיקשי לראב"צ. דלק"מ. דראב"צ שפיר ס"ל כהלל דלדידיה יוצאין עיקר החיוב דמרור בכ"ש וכנ"ל ומש"ה לא שייך כלל ביטול גבי מרור שיבטל החרוסת למרור דכשאוכל כזית מרור מ"מ ישאר פורתא ממנו שלא יתבטל וכנ"ל. ולפ"ז מיושב עוד בפשיטות יותר קושיית המהר"ל מפראג הנ"ל. דשפיר מוכיח ר"ל ממתני' דמצ"כ. דהא ראב"צ דאמר חרוסת מצוה ע"כ כהלל ס"ל וכנ"ל. ולדידיה במרור פחות מכזית סגי. והא חזינן במתני' דראב"צ ל"פ אהא דבעינן תרי טיבולי. וע"כ משום דמצ"כ וכנ"ל. ועפ"ז יתיישבו כל הקושיות שכתבנו לעיל וכדבעינן למימר קמן יב ובזה י"ל ע"ד הפלפול ליישב כל הקושיות שהקשינו לעיל. דהנה לפמ"ש לעיל בסמוך עדיין יש להקשות לפ"ז דא"כ כדפריך הגמרא לר"ל מברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא ומשני תנאי היא דתניא ר' יוסי אומר אע"פ שטיבל בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת כו'. והשתא מנליה להגמרא להוכיח דר' יוסי ס"ל מצ"כ. ודילמא טעמיה דר' יוסי דס"ל דמצוה לטבל שנית בחזרת משום דדילמא בטיבול ראשון לא אכל כזית וכקושיית המהר"ל הנ"ל. ואף