תורת חסד רע

בכך. וכבר הבאתי לעיל (אות א') בשם הרדב"ז שתירוץ התוס' אינו עולה אליבא דראב"צ דאמר חרוסת מצוה משום זכר לחרוסת או לטיט וראב"צ בזמן הבית היה שהיה אז מרור מדאורייתא. אמנם לפי דברינו ניחא שפיר. דהתוס' לא הוצרכו לדבריהם רק לת"ק דס"ל חרוסת רשות. אבל לראב"צ דאמר חרוסת מצוה. מעיקרא ל"ק מידי לדידיה. דהא ר"ל מוכיח ממתני' דמצ"כ וס"ל דמש"ה בעי תרי טיבולי דבטיבול ראשון לא נתכוין לשם מרור וצ"ל שנית לשם מרור. ואם נימא דלמ"ד מצ"כ נמי הוא רק מדרבנן א"כ מדאורייתא כבר יי"ח בטיבול ראשון. ורק מדרבנן צריך לאכול שנית מרור משום חסרון כוונה שבטיבול ראשון, וא"כ לראב"צ דס"ל חרוסת נמי הוי מצוה דרבנן ה"ל תרווייהו דרבנן. דגם המרור שבטיבול שני הוא מדרבנן אף בזמן הבית דמדאורייתא כבר יצא בטיבול ראשון כנ"ל. ולא אתי דרבנן ומבטל דרבנן. (וס"ל כמ"ד דמצות אין מבטלין זא"ז בכה"ג דתרווייהו דרבנן). ולמאי דפריך הגמרא על ר"ל ומפרש דטיבול שני משום היכרא לתינוקות פשיטא דניחא לראב"צ. והתוס' במתני' לא הקשו רק לת"ק דס"ל דחרוסת רשות אמאי לא מבטל למרור דרבנן. אלא דלכאורה ז"א. דתינח אי לא היה לו בטיבול ראשון שאר ירקות רק חזרת שפיר י"ל כן דאף לר"ל הוי הטיבול השני מדרבנן משום דמדאורייתא יי"ח מרור בטיבול הראשון. אבל אם היה לו שאר ירקות בטיבול ראשון א"כ אכתי תיקשי לראב"צ דהא אסור אח"כ לטבול המרור בחרוסת דאתי חרוסת דרבנן ומבטל למרור דאורייתא בזמן הבית שהרי לא אכל עדיין מרור כלל. ובודאי ראב"צ נמי מודה דאף אם היה טיבול ראשון בשאר ירקות דמ"מ אח"כ צריך להטביל המרור בחרוסת. והדק"ל. מיהו י"ל דלק"מ. דהא בלא"ה קשה ע"ד התוס' במתני' שהקשו אמאי לא אתי חרוסת דרשות ומבטל חזרת דמצוה. והרי התוס' גופייהו בסוגיין (דקט"ו ע"א ד"ה אתי) הקשו מגמרא דמנחות דמצה מתובלת לא אתו הבשמים ומבטלי למצה ותי' התוס' משום דאין מן הבשמים כ"א דבר מועט אינו מבטל למצה. וא"כ מה הקשו התוס' במתני' גבי חרוסת הא י"ל ג"כ משום דהחרוסת הוי דבר מועט מש"ה אינו מבטל למרור ולק"מ. וצ"ל דקושיית התוס' במתני' משום דקתני סתמא הביאו לפניו חזרת וחרוסת. ואם איתא הל"ל שלא יי"ח מרור אא"כ היה מהחרוסת רק דבר מועט. אלא משמע דבכל ענין יי"ח מרור בזה. (ואף דלכתחלה צריך ג"כ לנער החרוסת שלא יתבטל טעם המרירות כמ"ש בטוש"ע. מ"מ בדיעבד כל שמרגיש שלא נתבטל טעם המרירות יי"ח בכל ענין). ומעתה שפיר י"ל כמ"ש לעיל. דלראב"צ לק"מ. דהא מתני' מיירי בהדיא שהטיבול ראשון היה ג"כ בחזרת כדקתני רישא הביאו לפניו מטבל בחזרת כו' (וע"ש בתוס' ד"ה הביאו). ומש"ה קתני בסיפא סתמא חזרת וחרוסת דבכה"ג שהטיבול ראשון היה בחזרת אז אח"כ בטיבול שני אין החרוסת מבטל למרור בכל ענין דלא אתי דרבנן ומבטל דרבנן כנ"ל. ובאם היה הטיבול הראשון בשאר ירקות (דלא מיירי מזה מתני') י"ל דלראב"צ באמת לא יי"ח מרור בזה אא"כ היה מן החרוסת רק דבר מועט וכנ"ל. וכל קושיית התוס' רק לת"ק דמתני' וע"ז א"ש היטב תירוץ התוס' ולק"מ: אמנם עוד נראה לומר באופן אחר ביישוב ד' התוס' הנ"ל. ושבזה יתיישבו כל הקושיות שהקשינו בסוגיא זו. בהקדם קושיית מהר"ל מפראג (שהובא לעיל אות ב') להפוסקים הסוברים דטיבול ראשון א"צ כזית דא"כ מאי מוכיח ר"ל דמצ"כ דילמא לעולם מאצ"כ והא דבעינן טיבול שני משום דדילמא בטיבול ראשון לא אכל כזית. ולכאורה י"ל שמזה ראיה לד' הרא"ש בפסחים שכ' דהא דבעינן שיאכל כזית מרור היינו משום דמברך על אכילת מרור ואין אכילה פחותה מכזית. ומבואר מדבריו דלולי הברכה שאומר בלשון אכילה ליכא חיוב בעצם שיאכל כזית מרור. וכ"כ הש"א (סי' ק') בפירוש דברי הרא"ש בזה. וביאר לדעתו דהא דכתיב בקרא על מצות ומרורים יאכלוהו לא קאי יאכלוהו אלא אפסח לחוד ולא על מצה ומרור שעמו. (וראיתי במכילתא פ' בא אהך קרא מוכח כן ג"כ דיאכלוהו קאי אפסח לחוד ולא אמצה ומרור ע"ש. וכ"מ להדיא ברש"י קידושין דל"ז סע"ב דיאכלוהו קאי רק אפסח. ועיין בפסחים ד"צ ע"א). ולפ"ז לק"מ קושיית מהר"ל מפראג הנ"ל. דשפיר מוכח ר"ל ממתני' דמצ"כ דאל"כ טיבול שני למה לי דהא אף אם בטיבול ראשון אכל מרור פחות מכזית ג"כ כבר יי"ח מרור ואינו מחוייב לאכול עוד מרור. אך הש"א הקשה ע"ד הרא"ש דאם נימא דקרא דיאכלוהו קאי רק אפסח לחוד א"כ ע"כ הא דקיי"ל דמצה צריך כזית היינו מקרא דבערב תאכלו מצות דכתיב אכילה גבי מצה. וא"כ קשה בשילהי פסחים (דק"כ ע"א) דיליף רבא דמצה בזה"ז דאורייתא מקרא דבערב תאכלו מצות וראב"י אמר אחד זה ואחד זה דרבנן ופריך הגמרא והכתיב בערב תאכלו מצות ומשני מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה כו'. והשתא תיקשי דבלא"ה איצטריך קרא דבערב תאכלו מצות להורות דשיעור אכילת מצה בכזית שלא שמענו עדיין (דקרא דיאכלוהו לא קאי אמצה רק אפסח כנ"ל). ומנ"ל למידרש מהנך קראי דרשות אחריני. א"ו מוכח דקרא דיאכלוהו קאי ג"כ על מצה ומרור וש"מ דצריך כזית מרור ג"כ. עכ"ד הש"א. והנה מלבד די"ל על קושייתו. דהרא"ש ס"ל בפירוש הקרא כד' הרמב"ן בפירוש התורה ע"פ ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו וז"ל שם ויותר נכון שנאמר כי מצות נמשך למעלה ואכלו את הבשר והמצות וחזר וצוה על מרורים יאכלוהו להבשר והנה צוה באכילת הבשר ואכילת המצות ולא צוה באכילת המרורים רק אמר שיאכלו בשר עם מרורים כו' עכ"ל. הרי דס"ל ג"כ דיאכלוהו קאי אפסח לחוד. אבל ואכלו דכתיב ברישא דקרא זה מוסב ג"כ על המצות ולא על המרור. וא"כ במצה כתיב הכא אכילה וצריך לאכול כזית משא"כ במרור. ולק"מ קושית הש"א הנ"ל. ומלבד זה כבר עמדו התוס' בשינוי הסוגיות. דבשילהי פסחים יליף דמצה בזה"ז חובה מקרא דבערב תאכלו מצות. ושם (דכ"ח ע"ב) אליבא דר"י דקיי"ל כוותיה יליף לקובעו חובה בזה"ז מקרא דשבעת ימים תאכל מצות. ובקידושין (דל"ז ע"ב) יליף לה מקרא דבכל מושבותיכם תאכלו מצות. (וע"ש בתוס' בקידושין ד"ה מושב שכתבו דפלוגתא דתנאי הוא דהאי תנא מפיק ליה מבערב תאכלו מצות. ובמהרש"ל ומהרש"א שם כתבו שזה הדיבור מגליון תוס' דסותר למ"ש בדיבור הסמוך. ובתשו' פמ"א ח"א סי' י"ד יישב ד' התוס' דאין כאן סתירה ע"ש). ומעתה י"ל בפשוט דהגמ' בשילהי פסחים דיליף דמצה בזה"ז דאורייתא מקרא דבערב תאכלו מצות. ואינך קראי דבכל מושבותיכם תאכלו מצות ושבעת ימים תאכל מצות צ"ל דדריש להו לדרשות אחריני. (ועיין בפסחים דל"ו סע"א ורע"ב דדריש מקרא דבכל מושבותיכם תאכלו מצות דבעינן מצה הנאכלת בכל מושבות ע"ש. וגם בקרא דשבעת ימים תאכלו מצות מצינו ג"כ דרשות אחרות). מ"מ ממילא ש"מ מהתם דשיעור אכילת מצה בכזית כיון דכתיב במצה אכילה אף דהקרא אינו מיותר מ"מ קיי"ל כל אכילה בכזית. אך בעיקר ד' הרא"ש דקרא דיאכלוהו קאי רק אפסח לחוד ולא אמצה ומרור. לכאורה י"ל דזה תליא בפלוגתא דהלל וחכמים. דלהלל שהיה כורכן בב"א ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו לדידיה שפיר י"ל דיאכלוהו קאי אפסח לחוד שיהיה נאכל עם מצה ומרור. אבל לחכמים דפליגי