תורת חסד רסט

מילתא דהעבירו דרך עליה חייב. ג"כ יתפרש כן לפי גמ' דידן. שזהו ג"כ הך לישנא גופיה דמימרא דרבא הנ"ל. ואף די"ל דאם נפרש כן במילתיה דר' יוסי א"כ לא הוו פליגי עליה רבנן שם (ומה"ט לא רצה הירושלמי לפרש כן בדר' יוסי. ומש"ה מוקי לה כב"ע דמהלך כמניח). מ"מ אם איתא דלגמרא דידן ג"כ מתפרש מילתיה דר' יוסי כפשטה וס"ל כב"ע כדברי הירושלמי. א"כ היאך היה רבא סותם דבריו לומר הך מילתא כלישנא דר' יוסי ממש והוה ליה לפרש דבריו. ולפ"ז יש לפקפק במ"ש לעיל דר' יוסי לטעמיה בזה דזה אינו לפום גמרא דידן וכמבואר. אלא דכאן בלא"ה לק"מ. וכמ"ש בסמוך: ז אך בעיקר הענין למ"ד דמצ"כ אם זהו מדאורייתא או רק מדרבנן לא יצא ידי המצוה בלא כוונה. הנה בלבוש או"ח (סי' ס') כ' דמקרא ילפינן דמצ"כ, (ולא נודע מאיזה קרא ילפינן זה). ובפמ"ג נסתפק אם זה מדאורייתא או מדרבנן. וכן חקר בזה בשו"ת שמש צדקה (סי' כ"ט). ולכאורה יש בזה סתירה בדברי הגמרא. דמהא דאמרינן בעירובין (דצ"ה ע"ב) ואב"א דכ"ע שבת זמ"ת הוא והכא במצ"כ קמיפלגי ת"ק סבר לצאת בעי כוונה ור"ג סבר לא בעי כוונה. ופירש"י שם שעיקר הגירסא להיפך דת"ק סבר מאצ"כ. וכיון שיי"ח המצוה בלא כוונה ה"נ לענין בל תוסיף עובר ג"כ אפי' לא נתכוין למצוה כיון דזמ"ת הוא. ור"ג סבר מצ"כ לצאת יד"ח הלכך בב"ת נמי אינו עובר בלא כוונה למצוה. ומזה מוכח דלמ"ד מצ"כ היינו מדאורייתא דאי נימא דהיינו רק מדרבנן א"כ היאך תליא בזה לומר דלמ"ד דס"ל דמצ"כ מדרבנן דלדידיה ה"נ אינו עובר בב"ת מדאורייתא בלא כוונה. הא אדרבה כמו שיי"ח המצוה מה"ת אף בלא כוונה ה"נ עובר בב"ת מדאורייתא בלא כוונה ג"כ. א"ו דלמ"ד מצ"כ היינו ג"כ מה"ת שלא יי"ח בלא כוונה. ואף דלאידך אבע"א דאמר אח"כ דכ"ע לצאת ל"ב כוונה והכא לעבור משום ב"ת קמיפלגי כו'. לפ"ז אין הכרח להנ"ל. מ"מ לא נראה לומר שיהיה בזה פלוגתא בין הני שינויי דגמרא אליבא דמ"ד דמצ"כ דס"ל כן מה"ת. וכן יש לדייק ג"כ מגמרא דר"ה (דכ"ח ע"ב) דאמר ליה אביי לרבא אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה. דמוכח מזה דאי נימא כמ"ד מצ"כ ניחא דלדידיה ה"נ לענין בל תוסיף אינו עובר באינו מתכוין למצוה. ומוכח דלמ"ד מצ"כ הוא מה"ת. (ושמא י"ל דאף אם נימא דלמ"ד מצות צ"כ הוא מדרבנן מ"מ תליא בזה ג"כ לענין בל תוסיף דאורייתא. דעיקר הפלוגתא דפליגי אי מצ"כ נראה דלמ"ד מאצ"כ היינו משום דס"ל דמצות סתמן נמי לשמן קאי וכדאמר הגמרא בריש זבחים דקדשים סתמן לשמן עומדים ובתוס' שם כ' דמילה נמי סתמא לשמה קיימא. ובתוס' מנחות (דמ"ב ע"א ד"ה ואל) כ' ג"כ לענין ציצית דמסתמא לשמן קאי כו'. וי"ל דזהו סברת המ"ד מאצ"כ דס"ל דסתמא הוי ג"כ למצוה. משא"כ למ"ד דס"ל מצ"כ ולא אמרינן בזה סתמא דעשייה למצוה. (רק דמ"מ הוי מדרבנן דמדאורייתא א"צ בכל המצות לשמן רק היכא דגלי קרא דבעי לשמה) מש"ה לדידיה, ממילא ה"נ לענין בל תוסיף אינו עובר רק כשמכוין למצוה דוקא. ודוק). אמנם יש להוכיח להיפך דאף למ"ד מצ"כ הוא רק מדרבנן. מגמרא יבמות (ד"מ ע"א) בברייתא דמצות תאכל במקום קדוש מצוה שבתחלה היתה עליו בכלל היתר כו' יכול תחזור להיתרה הראשון ת"ל מצות תאכל מצוה בשלמא לרבא כו' אלא לר"י בר אבדימי דאמר אבא שאול היא הכא מאי תרי גווני איכא. וכ' התוס' שם דל"ל רצה לשם סעודה אוכל רצה לשם מצוה אוכל דא"צ שיתכוין לשם מצוה אלא שלא יהא אוכלה אכילה גסה. עכ"ל התוס'. וכ"כ רש"י שם ג"כ. וקשה דהא פליגי תנאי בהך מילתא אי מצ"כ ונימא דהך ברייתא אתיא כמ"ד מצ"כ וכשאוכל בלא כוונה הוא מבטל מ"ע דואכלו אותם כו' וחייבו הכתוב לאוכלו לשום מצוה דוקא. אלא מכאן מוכח דאף למ"ד מצ"כ הוא רק מדרבנן ומש"ה א"א לאוקמי בהכי קרא דמצות תאכל ובזה מיושב ג"כ קושיית הט"א שהובא בדברינו לעיל (אות ג') בגמרא דנזיר דא"ל ר"ל לר' יוחנן נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד. והקשה מדר"ל אדר"ל דפסחים דס"ל מצ"כ. וכבר ביארנו לעיל דיש להקשות כן מדר' יוחנן. ואם נימא דלמ"ד מצ"כ הוא רק מדרבנן ניחא, דהתם בנזיר קאי אקרא דפושעים יכשלו בם. ומדאורייתא אין זה פושע כלל דמדאורייתא לכ"ע א"צ כוונה: ועפ"ז יש מקום ליישב דברי הרי"ף בספ"ג דסוכה שם שהביא בהלכותיו הא דפריך שם מדאגבהיה נפיק ביה ומשני אביי כשהפכו ורבא אמר כשהוציא בכלי כו'. דלכאורה יש לתמוה דהרי הרי"ף בר"ה שם פוסק בהדיא כמ"ד מצ"כ. וכן בפסחים בסוגיין השמיט הרי"ף הברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא. והיינו משום דהרי"ף בשיטתו דקיי"ל מצ"כ. וא"כ למה הביא הרי"ף בסוכה הני אוקימתי דאביי ורבא. דהא לשיטתו בכל ענין יש לפוטרו דבעידנא דאגבהיה לא נתכוין לצאת בו וכנ"ל. ולכאורה היא קושיא חמורה על הרי"ף ז"ל. והתוי"ט שתמה על הרמב"ם בפי' המשנה שהביא הני אוקימתי. לא הרגיש דה"נ קשה כן על הרי"ף. אמנם אם נימא דלמ"ד מצ"כ מ"מ הוי זה רק מדרבנן. י"ל כאן עפ"י מה שביארתי במ"א בהא דקיי"ל טועה בדבר מצוה פטור אי בעינן דוקא שיהא טועה בדבר מצוה דאורייתא אבל אם היה טועה בדבר מצוה דרבנן י"ל דאינו נפטר עי"ז מחיוב חטאת של תורה. וכן ראיתי להטעה"מ בהל' שופר דפשיטא ליה כן דאינו פטור אא"כ היה טועה בדבר מצוה דאורייתא דוקא. ולפ"ז י"ל דהרי"ף לא ס"ל כלל כהתוס' בסוכה שמפרשים הסוגיא רק למ"ד מאצ"כ. (ובפרט מאחר שהוא פוסק כמ"ד מצ"כ, ודוחק לאוקמי סתמא דגמרא דלא כהילכתא. וגם לפמ"ש הרמב"ן שם בדברי הרי"ף להוכיח מגמרא דברכות דרבא ס"ל ג"כ מצ"כ. ותיקשי דרבא אדרבא בסוכה שם). אלא דאף למ"ד מצות צ"כ ג"כ פריך הגמרא שפיר הא מדאגבהיה נפיק ביה. דאף דלא כיון לצאת ולא יי"ח בלא כוונה היינו רק מדרבנן וא"כ אח"כ כששכח והוציא הלולב לרה"ר אמאי פטור הא מדאורייתא כבר יי"ח המצוה בלא כוונה ג"כ וא"כ תו ה"ל רק טועה בדבר מצוה דרבנן דאינו פטור מחטאת כנ"ל. וע"ז הוצרכו אביי ורבא לשנויי הני אוקימתי דמיירי באופן שלא יי"ח מה"ת עדיין וה"ל טועה בדבר מצוה דאורייתא ופטור. וא"ש. ובזה מיושב ג"כ קושיית התוס' שם מדאביי אדאביי בר"ה דמותיב שם לרבא ומשמע דס"ל דמצ"כ. ונדחקו לומר דאח"כ קיבלה אביי מרבא. ולהנ"ל א"ש בפשיטות. וכן מיושב ג"כ הקושיא מדר' יוסי אדר' יוסי דלק"מ דלעולם סבר ר' יוסי מצ"כ ומ"מ הכא אינו פוטר רק באופן שלא יי"ח מה"ת. ואולם התוס' בסוכה שם שהוכיחו מהסוגיא דמצות א"צ כוונה. יש להכריח מדבריהם אחת משתי אלה. או דס"ל דלמ"ד מצ"כ הוא מה"ת כד' הלבוש הנ"ל. או דנימא בדעתם דאף אי מצ"כ הוא מדרבנן מ"מ ס"ל להתוס' דאף טועה בדבר מצוה דרבנן ג"כ פטור דמ"מ הוא אנוס בדעתו אחר שטרוד לקיים מצות חכמים. ונפטר עי"ז מחיוב חטאת דאורייתא. ומצינו כה"ג בכ"ד: ט והנה בזה יש מקום ליישב דברי התוס' בפסחים בסוגיין במה שהקשו דאמאי לא אתי חרוסת דרשות ומבטל לחזרת דמצוה ותירצו דכיון דעיקרו של מרור לא נתקן רק בטיבול בחרוסת משום קפא לא הוי ביטול