תורת חסד כו

בכל ענין. וכמו שנבאר לקמן שיש סברות לחלק בזה בין נותץ אבן מהיכל ובין מאבד כתה"ק. וכ"מ מדברי הפוסקים שנחלקו לענין איסור מחיקת השם ע"מ לתקנו אי שרי. ובנותץ אבן ע"מ לבנות במקומו ולתקנו שרי לכ"ע. וא"כ אין ראיה מגמרא דסנהדרין הנ"ל דמיירי מאיסור מאבד כה"ק שזה אסור אף לצורך מצוה. משא"כ בנותץ אבן י"ל דשרי אף לצורך מצוה אחרת ג"כ. ועוד יש לדחות. דאפי' אם נימא דאיסור מאבד כה"ק ואיסור נותץ אבן מהיכל דינן שוה לענין זה כיון דתרווייהו איסורי נפ"ל מחד קרא דלא תעשון כו'. מ"מ י"ל דאין ראיה מגמרא דסנהדרין הנ"ל. דלעולם י"ל דשרי לנתוץ לצורך מצוה דכיון שעושה בשביל המצוה אין זה דרך השחתה. מיהו יש לחלק בזה. דכ"ז כשהמצוה הוא ענין אחר לעצמו ולכן כשנותץ כדי לקיים אח"כ מצוה אחרת עי"ז אינו חשיב דרך השחתה. משא"כ היכא שההשחתה גופה היא המצוה וכמו בעיר הנדחת שנצטוינו לשרוף ולהשחית א"כ כששורף כדי לקיים בזה מצות השחתה בודאי חשיב זה דרך השחתה ויש בזה איסור משום מאבד כה"ק. ולא דמי להיכא דאין תכלית עשייתו להשחית רק עושה לתקן אח"כ במצוה אחרת והחילוק מבואר וראיתי בתורת חיים בסנהדרין (בדע"א הנ"ל) שהקשה בהך דר"א דעיר שיש בה מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת דכיון שיש בה מזוזה לא אפשר לשרוף דכתיב לא תעשון כן כו'. דאמאי לא נימא דאתי עשה דאת כל שללה תקבוץ ושרפת באש ודחי ל"ת דלא תעשון כן לה' אלהיכם. והניח בקושיא. והנה זה ודאי דאין לדחות קושייתו על פי דברי התוס' בעירובין (ד"ק ע"א) דעשה שבא ע"י פשיעה אינו דוחה ל"ת והכא בעיר הנדחת העשה דשריפה בא על ידי פשיעה ועבירה דידהו ואינו דוחה לל"ת. דזה אינו דהתוס' לא קאמרי כן התם אלא היכא שהעשה היה יכול להתקיים בלתי דחיית הלאו אם לא היתה בזה פשיעה ופשיעתו גרמה שיבא העשה במקום ל"ת ויצטרך לדחותה בזה אינו דוחה עשה לל"ת בכה"ג. אבל היכא שמחמת הפשיעה בא לו כל עיקר חיוב העשה דאי לאו הפשיעה לא היה כאן חיוב עשה כלל בודאי בכה"ג שפיר העשה דוחה לל"ת. וכדמוכח מעשה דשריפת נותר שדוחה ל"ת ואיצטריך קרא לאסור שריפת נותר ביו"ט. (כדאיתא בשבת דכ"ד ע"ב ובפסחים דף פ"ג ע"ב ובתמורה דף ד' ע"ב). אף שהעשה בא לו רק ע"י פשיעה ועבירה שעבר בלאו דלא תותירו כו'. דכיון שעי"ז שהותיר בא חיוב העשה לשרוף הנותר שפיר דוחה העשה לל"ת. דהא אם לא היה פשיעה ולא היה מותיר לא היה מקום לחיוב העשה וכנ"ל. (וכמדומה שכ"כ בת' רע"א). וכן גבי אונס ומפתה שנתחייב בעשה דולו תהיה לאשה דפריך הגמרא בכתובות (ד"מ ע"א) דהך עשה לידחי ל"ת כו' אף שהעשה בא ע"י עבירה ופשיעה מ"מ כיון שזה עיקרו של עשה זו דאי לא היה עושה העבירה והפשיעה לא היה בא לחיוב עשה זו מש"ה בכה"ג שפיר עשה דוחה ל"ת. (וכ"מ ג"כ ביבמות דף ו' ע"ב דמ"ע להמית חייבי מיתת ב"ד ג"כ דוחה לל"ת דשבת כו'). וא"כ ה"נ בעשה דשריפת עיר הנדחת דודאי דוחה לל"ת ושפיר הקשה הת"ח הנ"ל. (ומלבד זה הא הכא בסנהדרין לר' אליעזר קיימינן דר"א הוא דאמר דעיר שיש בה מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת. והך סברא שכתבו התוס' בעירובין שם דעשה שבא ע"י פשיעה אינו דוחה לל"ת הא זה כ"כ התוס' שם לר' יהושע דס"ל בניתנין מתן אחד שנתערבו בניתנין מתן ד' דניתנין במתן אחד. אבל לר' אליעזר התם דס"ל דינתנו במתן ד' י"ל דס"ל דאפי' בכה"ג עשה דוחה ל"ת. וכדפירש רש"י שם בהדיא דטעמיה דר"א התם משום דעשה דוחה ל"ת בזה. ובזה י"ל מה שהקשו בשעה"מ ובטורי אבן ע"ד התוס' דעירובין הנ"ל מגמרא דזבחים (דף צ"ז ע"ב) בהא דאמרינן יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל דפריך הגמרא שם ניתי עשה ולידחי ל"ת. והא התם ע"י פשיעה בא דחיית העשה לל"ת ומה פריך הגמרא. ולהנ"ל י"ל דהגמרא בזבחים בעי לשנויי אליבא דכ"ע שיהיה ניחא אף לר"א דאיהו לא ס"ל כלל הך סברא דעשה שעל ידי פשיעה אינו דוחה לל"ת כנ"ל. רק שקושיא זו בגמרא דזבחים כבר יישבתי במ"א בכמה אופנים): אך י"ל על קושיית הת"ח הנ"ל. לפי מה דאמרינן בריש תמורה (דף ד' ע"א) דאיסור מוציא שם שמים לבטלה נפ"ל מאת ה' אלהיך תירא. וכמבואר ברמב"ם סוף הלכות שבועות דבכלל יראתו שלא יזכיר שמו לבטלה וכמ"ש ליראה את השם כו'. ולפ"ז י"ל ג"כ לענין איסור מחיקת השם או בשורף אזכרות דמלבד הל"ת דלא תעשון כן יש בזה ג"כ איסור עשה דאת ה' אלהיך תירא שבכלל יראתו שלא לזלזל בשמו ית'. ומסברא נראה דמוחק השם הוי זלזול טפי ממזכיר שמו לבטלה. וא"כ יש באיסור זה עשה ול"ת. וממילא לק"מ קושיית הת"ח הנ"ל דליתי עשה ולידחי לא תעשה דלא תעשון כן. דז"א דהא אין עשה דוחה ל"ת ועשה. ועוי"ל על קושית ת"ח הנ"ל. דבשילהי סנהדרין שם דאמרינן והיכא דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן. פירש"י וז"ל ובמזוזה הואיל וכתוב בה אזכרות א"א לשורפה משום קרא דלא תעשון כן ואנן בעינן שללה וליכא דהאי שלל שמים הוא עכ"ל. ולכאורה דברי רש"י תמוהים דאדרבה אליבא דר"א דס"ל דאינה נעשית עיר הנדחת צ"ל דס"ל דהאי לאו שלל שמים הוא רק שללה (ומש"ה היכא דאיכא מזוזה דחשיב ג"כ שללה ומ"מ א"א לקיים בה ואת כל שללה תשרוף מש"ה בכה"ג אינה נעשית עיר הנדחת). אבל אם נימא דר"א ס"ל נמי דמזוזה שלל שמים הוא. א"כ לא חל עליה כלל חיוב המצוה לשרוף כיון דדרשינן שללה ולא שלל שמים. ולמה יפטר ע"ז מעיקר המצוה שמחוייב לשרוף כל שללה דידה. והיו אפ"ל לפירש"י דר"א ס"ל בהך דרשא שללה ולא שלל שמים דדרשינן הכי דאינה נעשית עיר הנדחת רק היכא שלא נמצא בה כלל שלל שמים רק שללה. אבל כל שנמצא בה שלל שמים ג"כ שוב לא צותה התורה לשרוף שללה כלל לר"א. ואם נפרש כן סרה מהר קושית הת"ח הנ"ל דליתי עשה ולידחי ל"ת שהרי לר"א ליתא כלל לעשה הכא בכה"ג דאיכא נמי שלל שמים. ולק"מ. רק דלפ"ז יש לדקדק בגמרא דסנהדרין שם למאי איצטריך הגמרא התם כלל לאתויי הא דאסור לשרוף המזוזה מקרא דלא תעשון כן. ובקצרה הל"ל בלא"ה דמקרא דשללה מוכח דכל היכא שיש בה שלל שמים ג"כ אינה נעשית עיר הנדחת לר"א. (ואולי מה"ט גופיה חשיבא שלל שמים משום דחשיב קודש לענין זה שאסור לשורפה כו'). ומלבד זה י"ל על קושית ת"ח הנ"ל, דהא בסנהדרין שם (דקי"ב ע"ב) מסיק הגמ' בהא דתרומות ירקבו דמיירי בתרומה ביד כהן דממונו הוא (ומש"ה נאסרה באכילה. משא"כ בתרומה שביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת ע"ש). הרי דאע"ג דממונו הוא מ"מ כיון דקודש הוא א"א לזלזל בו ולשורפו וכמ"ש בפירש"י והרע"ב בפירוש המשנה, והיינו דכיון דחזינן דגלי קרא הכא שללה ולא שלל שמים מש"ה מסתבר אף בהך דהוי ממונו כיון דהוי קודש אין לזלזל בו ולשורפו. וה"נ לענין שריפת מזוזה לא מסתבר לזלזל ולשורפם משום דעשה דוחה לא תעשה. ובפרט לפמ"ש בה"ע בעיקר הדבר דקיי"ל דעשה דוחה לא תעשה אף דלא תעשה חמיר מעשה (כדאיתא ביבמות דף ז' ע"א), שהטעם בזה משום דהל"ת על תנאי נאמרה וכאילו אמר לא תעשה כן אלא בדבר פלוני כו' ע"ש. והארכתי בזה במ"א. וכאן בעשה דשריפת עיר הנדחת