תורת חסד רסח

פטור ור' יוסי לטעמיה דס"ל בר"ה ובפסחים דמצ"כ ומש"ה פטור הכא כיון דבעידנא דאגבהיה לא נתכוין לצאת וכנ"ל. רק דלכאורה יש לדחות קצת דהגמרא דפריך מדאגבהיה נפיק ביה לא על ר' יוסי פריך רק לדידן אליבא דהילכתא דקיי"ל הכא כר' יוסי דפטר פריך הכי. והני אמוראי ס"ל דמצות א"צ כוונה. אמנם יש לחזק הקושיא יותר. דהנה בעיקר הקושיא דפריך שם הא מדאגבהיה נפיק ביה. תמה מאוד בדו"ח להגרע"א דמאי פריך הא מ"מ בשעת העקירה היה בכלל טועה בדבר מצוה ועשה מצוה וא"א לחייבו על העקירה וממילא פטור דהוי כהנחה בלא עקירה. וכמו בהיה מזיד או אנוס בשעת עקירה דפטור וה"נ הכא. עכ"ד. והיא קושיא חמורה לכאורה. אך י"ל בזה בפשיטות דבפ"ק דשבת (ד"ה ע"ב) דא"ר יוחנן המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך. וכ' שם התוס' (סד"ה בשלמא) דר' יוחנן לית ליה דבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי דלב"ע היה חייב בכה"ג וכדמוכח בהדיא ברפ"ג דכתובות ע"ש. ולפ"ז נראה דלב"ע ה"נ אם בשעת עקירה היה מזיד או אנוס ואח"כ הוציא בשוגג גמור ג"כ חייב כיון דלדידיה מהלך כעומד דמי ונמצא שאח"כ היה עקירה מחדש בשוגג ובירושלמי ריש שבת משמע דר' יוסי ס"ל כב"ע דמהלך כעומד דמי ואמר שם דר' יוחנן לא אתי כר' יוסי כו'. וא"כ שפיר פריך הגמרא הכא לר' יוסי הא מדאגבהיה נפיק ביה. דלר' יוסי לטעמיה שפיר חייב בכה"ג אע"ג דבשעת עקירה הראשונה היה טועה בדבר מצוה מ"מ חייב על ההוצאה שאח"כ לדידיה דס"ל כב"ע וכנ"ל. אך לפ"ז חוזר וניעור קושייתנו הראשונה. דמאי פריך הגמרא מדאגבהיה נפיק ביה. הא ממ"נ לק"מ. דלר' יוסי לטעמיה בלא"ה לק"מ. דהא ר' יוסי ס"ל מצ"כ ובשעתא דאגבהיה לא נתכוין לצאת וכנ"ל. ואי הקושיא לדידן דקיי"ל כר' יוסי הכא דשכח והוציא הלולב לרה"ר פטור. הא לדידן בלא"ה לק"מ דאע"ג דבעידנא דאגבהיה נפיק ביה מ"מ כיון דבשעת עקירה היה טועה בדבר מצוה ממילא פטור דהוי כהנחה בלא עקירה. וכקושית הגרע"א הנ"ל. דהא לדידן לא קיי"ל כב"ע הנ"ל. ולפי דברינו יש מקום ליישב תמיהת התוי"ט בספ"ג דסוכה על הרמב"ם והרע"ב בפי' המשנה שהביאו הא דאתמר עלה בגמרא דדוקא כשהפכו או כגון שהוציאו בכלי דאל"כ מדאגבהיה נפיק ביה ושוב חייב אח"כ כשמוציאו לרה"ר כו'. אף שהם פסקו כמ"ד מצ"כ וא"כ בכל ענין פטור כשהוציאו לרה"ר דל"ל מדאגבהיה נפיק ביה מאחר שלא כיון לצאת אז. והרמב"ם בחיבורו בפ"ב מהל' שגגות כתב סתם דפטור והשמיט הא דאמרו כשהפכו או שהוציאו בכלי והיינו מטעם שהוא פוסק כמ"ד מצ"כ ומש"ה פטור בכל ענין. עכ"ד התוי"ט. ואולם לפ"ד הה"מ (בפ"ב מהל' שופר ה"ד) דס"ל בדברי הרמב"ם דקיי"ל דבמצוה התלויה במעשה א"צ כוונה. לפ"ז ניחא דברי הרמב"ם בפי' המשנה שהביא הך דדוקא כשהפכו או שהוציאו בכלי פטור דאל"כ מדאגבהיה נפיק ביה דנטילת לולב א"צ כוונה וכן י"ל בדברי הרע"ב). והשתא אדרבא תיקשי ע"ד הרמב"ם בהל' שגגות הנ"ל. למה השמיט הך דכשהפכו כו' וכתב סתם דפטור. אמאי. דהא כאן א"צ כוונה וא"כ מדאגבהיה נפק ביה. (ודרך כלל למה הרמב"ם סותר א"ע מחיבורו למ"ש בפירוש המשנה. וכל היכא דאיכא לשנויי משנינן(. אמנם לפי דברינו ניחא. ומוכח כדברי הה"מ בהרמב"ם דבמצוה התלויה במעשה א"צ כוונה. רק דלדידן מ"מ פטור בכל ענין ול"ל מדאגבהיה נפק ביה דהא מ"מ בשעת עקירה היה טועה בדבר מצוה וא"א לחייבו על העקירה, וממילא כשהוציא אח"כ הוי כהנחה בלא עקירה דפטור (וכקושית הגרע"א הנ"ל). ומש"ה הרמב"ם בהל' שגגות פסק סתם דפטור דלדידן פטור בכל ענין אפילו נטלו כדרכו כו'. משא"כ הגמרא דקאי לפרש אליבא דר' יוסי במתני' ולדידיה אין לפטור מטעם שהיה טועה בדבר מצוה בשעת עקירה כיון דס"ל כב"ע וכנ"ל. ולדידיה צ"ל דוקא כשהפכו או שהוציאו בכלי. ומש"ה הרמב"ם והרע"ב בפי' המשנה שמפרשים מילתיה דר' יוסי שפיר הביאו ע"ז אוקימתא דגמרא הנ"ל. ואין כאן סתירה כלל. רק דלפ"ז לכאורה חוזר וניעור קושיית האחרונים שהקשו (בס' תו"ח רפ"ד דסוכה ובס' שעה"מ) אהא דגזרינן גזירה דרבה ביו"ט שחל בשבת שמא יטלנו בידו כו' ויעבירנו ד"א ברה"ר כו'. והא אף אם ישכח ויוציאנו לרה"ר יהיה פטור משום דטועה בדבר מצוה כו'. ובשלמא אם נימא דקיי"ל דאינו פטור רק כשהפכו או שהוציאו בכלי א"כ אנן גזרינן שמא יוציאו כדרכו בידו ולא יהפכנו כו'. אבל אם נימא דלדידן קיי"ל דבכל ענין פטור קשיא. אמנם במ"א ביארתי דאין התחלה לקושית האחרונים הנ"ל. רק דבעיקר קושיית הגרע"א הנ"ל היה נראה דתליא בפלוגתא דרש"י ותוס' ריש שבת (ד"ג סע"א) דאמרינן גופו נייח ידו לא נייח. דפירש"י גופו נייח ע"ג קרקע והוי עקירה כו'. וכ' התוס' דלפירש"י משמע דאפי' הוא וידו במקום אחד ונתן לו חבירו לתוך ידו והוציא פטור. והתוס' הקשו עליו ממתניתין דחשיב הנחה ביד בעה"ב שהוא וידו ברשות אחת וכיון דהוי הנחה ממילא חשיב אח"כ עקירה כשעוקר גופו עם מה שבידו כו' וס"ל להתוס' דבכל ענין שהטעינו חבירו אפי' לתוך ידו והוציא חייב. (וע"ש בת"י ובפ"י שיישב דברי רש"י). ומעתה לד' התוס' דבהטעינו חבירו לתוך ידו ג"כ אמרינן דכשעוקר גופו אח"כ הוי כעקירת חפץ וחייב. א"כ ה"נ י"ל גבי לולב דבעידנא דאגבהיה ונטלו בידו נפיק ביה תיכף ואח"כ כשעוקר גופו שהוא כעקירת החפץ ה"ל עקירה של חיוב דלא הוי אז טועה בדבר מצוה בשעת עקירה זו דהא כבר נפק ידי המצוה קודם שעקר גופו תיכף משנטלו בידו וכנ"ל. משא"כ אם נימא כדברי רש"י דבהטעינו לתוך ידו והוציא פטור. ולא חשיב אח"כ עקירה מחדש. לפ"ז ה"נ גבי לולב דבשעה שנטלו בידו ה"ל טועה בדבר מצוה ממילא חשיב אח"כ כהנחה בלא עקירה דפטור. וצ"ל דהא דפריך הא מעידנא דאגבהיה נפק ביה היינו רק לר' יוסי לטעמיה דס"ל כב"ע דמהלך כעומד דמי ולדידיה חייב אפי' אם היה מזיד או אנוס בעקירה ראשונה דכל שעתא הוי כעקירה מחדש וכנ"ל. ולפ"ז נסתר מ"ש לעיל בדברי הרמב"ם. שהרי מדברי הרמב"ם (פי"ג מהל' שבת ה"ח) מבואר כדברי התוס' בשבת הנ"ל. וא"כ לדידן נמי שפיר י"ל מדאגבהיה קנייה כו'. ועיי' בכ"מ בהל' שגגות שם שמפרש בדברי הרמב"ם שכתב שם כדי לצאת בו בזה אשמעינן דמיירי דוקא שלא יצא בו עדיין ולפ"ז י"ל דפוסק כאן כאוקימתא דגמרא הנ"ל. וא"ל: והנה בהא דאמרן לעיל די"ל דקושיית הגמרא בסוכה הא מעידנא דאגבהיה נפק ביה כו' היינו לר' יוסי לטעמיה דס"ל כב"ע דמהלך כעומד דמי וכדאמר בירושלמי דשבת הנ"ל. יש לפקפק בזה. די"ל דגמרא דידן לא ס"ל כלל כהירושלמי בזה לומר דר' יוסי ס"ל כב"ע דמהלך כעומד דמי. דהרי הירושלמי הוכיח כן מהברייתא דהוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת דר' יוסי אומר דאם העבירו דרך עליה חייב. ומפרש לה דר' יוסי עביד מהלך כמניח וכב"ע. ובגמרא דידן בשבת (ד"פ ע"א) איתא להך מילתא גופא שהיא מימרא דרבא דהוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה חייב. ומפרש לה הגמרא כגון שהעבירה תוך ג' ובמעביר בפחות מג' לא בעינן הנחה ע"ג משהו. ולפ"ז י"ל דבברייתא נמי (שהובאה בירושלמי) דאמר ר' יוסי להך