תורת חסד רסז

הרא"ש זה תמוה דלהדיא כתב הרא"ש בר"ה בהך דהכא דר' יוסי לאו משום היכרא לתינוקות קאמר מדקאמר מצוה אלא דמצ"כ. ע"ש). ומלבד שהדוחק בזה מבואר דמאחר דסתמא דגמרא בפסחים נקט בפשיטות דר' יוסי ס"ל מצוה גמורה משום דמצות צ"כ. ולא משום היכרא לתינוקות דא"כ מאי מצוה כדאיתא התם. א"כ מנליה לסתמא דגמ' בסוכה להקשות לר' יוסי הא מדאגבהיה נפיק ביה דילמא באמת ר' יוסי ס"ל דמצ"כ כדנקט בפסחים ולא תיקשי מידי. (ומ"ש התוס' בר"ה, דכ"ח סע"א דהא דלא פריך שם מר' יוסי דפסחים דה"מ לדחויי דמצוה משום היכרא. היינו דכיון דיש לדחות כן בדוחק מש"ה לא פריך מינה אבל פשיטא דאין למנקט בפשיטות להיפך לעשות מזה קושיא). ועוד יש לתמוה על הב"ח שלא הרגיש דבלא"ה קשה מהא דבר"ה (דכ"ט ע"א) אמר ר' יוסי להדיא דלא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע. הרי בהדיא דר' יוסי ס"ל דמצ"כ. (ומהא דאיתא בע"ז דכ"ז ע"א ובירושלמי פי"ט דשבת דאמר ר' יוסי וכי היכן מצינו מילה לשמה כו'. אין מזה ראיה שיסבור דמאצ"כ. דהתם דריש כן מקרא המול ימול ע"ש. משא"כ בשאר מצות). אלא שבזה י"ל דמכאן מוכח כדברי ה"ר יונה בספ"ק דברכות שכ' דאף למ"ד מצות א"צ כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה כגון נטילת לולב וכה"ג שהמעשה היא במקום כוונה אבל במצוה התלויה באמירה בלבד ודאי צריך כוונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מתכוין לא עשה כלום. עכ"ד, ולפ"ז י"ל דדוקא גבי לולב סבר ר' יוסי דא"צ כוונה משא"כ במצות התלויות באמירה. אבל עדיין קשה. דהא מוכח בר"ה שם דהא דא"ר יוסי לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע מיירי לענין תקיעת שופר ג"כ. דאהא דאר"ז לשמעיה איכוון ותקע לי מסיק דתנאי היא ומייתי מהך דר' יוסי ואי ר' יוסי מיירי רק ממצות התלויות באמירה לחוד א"כ מה משני אהך דר"ז. ואם נימא דגם מצות תקיעת שופר כיון שעיקר המצוה היא השמיעה בלבד ה"ל כמו מצות התלויות באמירה לחוד דצריך כוונה. א"כ תיקשי היאך מוכיח רבא מהך דכפאו ואכל מצה יצא דז"א התוקע לשיר יצא, הא שאני אכילת מצה דהוי מעשה וא"צ כוונה משא"כ במצות התלויות באמירה כו'. וע"כ דתקיעת שופר ג"כ חשיב מצוה התלויה במעשה לענין זה. והדק"ל. (אם לא נימא שרבא ור"ז פליגי בהך סברא גופה. וכעין זה כתב הה"מ בפ"ב מהל' שופר ע"ש). ובהך מילתא יש לבאר במה שהקשו ע"ד ה"ר יונה שמחלק לענין כוונה בין מצות התלויות באמירה או במעשה. מהך דרפ"ב דברכות דקאמר ש"מ מצ"כ אף דמיירי במצות ק"ש שתלויה באמירה. וכן מכ"ד. וגם במ"ש שם עוד ה"ר יונה בשם ה"ר שמואל לחלק דאף למ"ד מאצ"כ היינו דוקא כשעושה בסתם אבל כשמתכוין שלא לצאת אינו יוצא. והקשה ע"ז הט"א מגמ' דעירובין (דצ"ה ע"ב) גבי המוצא תפילין מכניסן זוג זוג דלמ"ד מאצ"כ מש"ה א"א להכניסן ב' ב' דאע"ג שאינו מתכוין למצוה עובר בבל תוסיף כמו דלדידיה יי"ח המצוה בלא כוונה. והשתא הא אפי' למ"ד מצות א"צ כוונה מ"מ יכול להכניס ב' ב' ויתכוין להדיא שלא לצאת וממילא ה"נ אינו עובר בבל תוסיף בכה"ג כמו שאינו יוצא בכה"ג וכנ"ל וכן הקשה מהא דניתנין מתן א' שנתערבו בניתנין מתן ד' דאר"י כשנתת עברת על בל תוסיף ומפרש בגמרא דהיינו אף בלא מתכוין. והשתא אמאי הא יכול לכוין בהדיא בזריקתו שלא לשם הניתנין מתן א' ולא יעבור כו'. ע"ש בט"א שהאריך. וכן הקשה עליו מכ"ד. ולכאורה היה י"ל שיטה אחרת בזה ולהרכיב ב' הסברות יחד. והיינו דלמ"ד מצות א"צ כוונה אין חילוק כלל בין מצות התלויות במעשה או תלויות באמירה דלעולם א"צ כוונה. רק במכוין בפירוש שלא לצאת אז יש חילוק בזה. דבמצות התלויות במעשה אפי' מכוין בפירוש שלא לצאת ג"כ יצא. וכעין דאמרינן בעלמא לא אתי דיבור ומבטל מעשה (בקידושין דנ"ט ע"א וש"ד) וכיון שעושה מעשה המצוה בפועל אף שכוונתו היא הפכית ומכוין בפירוש שלא לצאת אין הכוונה הזאת מבטלת את המעשה. משא"כ במצות התלויות באמירה אם מכוין בפירוש שלא לצאת הכוונה מבטלת את האמירה (ובפרט דעיקר האמירה הוא בלב כמ"ש ה"ר יונה הנ"ל). ומש"ה בההיא דברכות דפתח בחמרא וסיים בשיכרא התם שפיר מבטל הכוונה להמצוה. שבאמירה כיון דהוי כמי שנתכוין שלא לצאת כלל משיכרא רק מחמרא והוי כוונה הפכית וכמ"ש שם ה"ר שמואל שהביא הר"י שם. (ואפשר דיש להעמיס כן ג"כ בכוונת ה"ר שמואל שבר"י דאף שכ' סתמא דבכוונה שלא לצאת אינו יוצא מ"מ י"ל שכוונתו בכה"ג דומיא דהתם דלא הוי מצוה התלויה במעשה וכנ"ל). משא"כ במצוה התלויה במעשה יי"ח אף בנתכוין שלא לצאת. וא"ש דלא תיקשי ע"ז משום דוכתא. ומיושב הכל אך בדברי התוס' יש סתירה בענין זה. דבסוכה (דל"ט ע"א ד"ה עובר) כתבו התוס' גבי נטילת לולב לענין מה שצ"ל הברכה עובר לעשייתן שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכה דאע"ג דאמרינן מצות א"צ כוונה מ"מ בע"כ לא נפיק כו'. עכ"ד התוס'. ומזה מוכח שדעתם דבמתכוין שלא לצאת לא יצא אף במצוה התלויה במעשה כמו נטילת לולב דהתם. אמנם בתוס' פסחים (ר"ד קט"ו) בהא דמתקיף לה ר"ח לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליו הוכיחו התוס' מזה דר"ח ס"ל דמצ"כ דאי סבר מצות א"צ כוונה ה"ל למיפרך דכבר נפיק בטיבול ראשון ואם יברך בטיבול שני ה"ל ברכה לבטלה. ועפ"ז הוכיחו התוס' שם דכל אמוראי דהתם סברי מצ"כ וגם מסדר הש"ס סבר הכי מדאיצטריך למיפסק כר"ח כו'. והשתא אם נימא דבמכוין להדיא שלא לצאת לא יצא לכ"ע א"כ לא הוכיחו התוס' כלום. די"ל דר"ח גופיה נמי ס"ל מצות א"צ כוונה. והא דפריך לאחר שמילא כרסו הימנו כו' ולא פריך בפשיטות דהוי אח"כ ברכה לבטלה בטיבול שני היינו משום דאי מטעם ברכה לבטלה הא אית ליה תקנתא שיכוין בטיבול ראשון בהדיא שלא לצאת י"ח מרור עד אח"כ בטיבול שני וא"כ שפיר מברך אז. ומש"ה פריך ר"ח רק לאחר שמילא כרסו הימנו חוזר ומברך עליו וכדפירשו התוס' בטעמו דאין זה נכון כו' וכמ"ש הר"ן דהוי כי חוכא כו'. א"ו מוכח מדברי התוס' כאן דס"ל דאף במתכוין בהדיא שלא לצאת ג"כ יצא למ"ד מצות א"צ כוונה. ולכל הפחות מוכח דס"ל כן לענין מצוה התלויה במעשה עכ"פ שאין הכוונה מבטלת את המעשה וכנ"ל. וסותר לדבריהם בסוכה הנ"ל. ואפשר דיש לחלק בזה דעיקר הסברא כמ"ש לעיל דלא אתי דיבור ומבטל מעשה. ומש"ה גבי אכילת מרור אין לומר דבכיון שלא לצאת יהיה הכוונה מבטלת את המעשה לגמרי ויצטרך מעשה אחר לאכול מרור שנית דזה הוי בגדר לא אתי דיבור ומבטל מעשה. אבל גבי נטילת לולב כשמכוין שלא לצאת בו עדיין עד אחר הברכה אין כאן בזה ביטול מעשה דע"י מעשה זה עצמו יוצא בו אח"כ. וגם אהני מעשה זה שנטלו בידו כדי שיהא מזומן לברך עליו, (דכשמונח בכלי אסור לברך עליו לפ"ד התוס' שם). וכמ"ש האחרונים בקידושין שם דשפיר אתי דיבור ומבטל מעשה היכא דמ"מ אהני המעשה לשום דבר בעולם ע"ש. ושפיר מהני הכא הכוונה שלא לצאת עד אח"כ. ואין כאן סתירה וא"ש: ו ונחזור לעניננו לבאר בסוגיא דסוכה הנ"ל. דהדק"ל מאי פריך הגמרא הא מדאגבהיה נפיק ביה הא ר' יוסי במתני' הוא דאמר דשכח והוציא הלולב לרה"ר