תורת חסד רסו

ר"ד ס"ח) דאם אנסוהו לאכול ולשתות אע"פ שהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו. ומבואר הטעם בד' הרא"ה והובא במגן אברהם שם משום דזה דמי לאשה שתחלתה באונס וסופה ברצון דגם הרצון שבסוף חשיב אונס ושריא לבעלה וה"נ לענין אכילה לא חשיב הנאה כלל בכה"ג. (וכ"מ בירושלמי פ"ד דסוטה סוף ה"ד דיש לדמות בזה לענין אכילה שתחילתו באונס כו' כמו באשה שתחילתה באונס כו'). ולפ"ז י"ל דבמצה ומרור שאדם אוכל ברצון רבא נמי מודה שיש לחלק ולומר שבזה א"צ כוונה שכן נהנה. ומש"ה לא מייתי מברייתא דפסחים דאכלו בלא מתכוין יצא וכד' התוס' פסחים שם אך לפ"ז קשה דא"כ היאך מוכיח רבא מהך דכפאו ואכל מצה דתוקע לשיר יצא. כיון דהך מילתא דבכה"ג שכפאוהו לאכול לא חשיב הנאה למדוה הפוסקים מאשה שתחלתה באונס וסופה ברצון דמותרת לבעלה דהרצון שבסוף ג"כ חשיב אונס. והא בכתובות (דנ"א ע"ב) אמר אבוה דשמואל דאשה שתחלתה באונס וסופה ברצון אסורה לבעלה דשפיר חשיב רצון אף שתחלתה באונס. ונהי דקיי"ל כרבא דפליג עליו התם בזה. מ"מ מנליה לרבא בר"ה שם להוכיח דז"א התוקע לשיר יצא. דילמא הא דשלחו ליה לאבוה דשמואל התם כפאו ואכל מצה יצא. היינו רק לאבוה דשמואל לטעמיה דס"ל בכתובות באשה שתחילתה באונס וסופה ברצון שהרצון שבסוף חשיב שפיר רצון אע"פ שתחילתה באונס. וממילא ה"נ לענין אנסוהו לאכול נמי חשיב שפיר האכילה הנאה אע"פ שנאנס. שהרי הפוסקים מדמין בזה הענינים הך דאנסוהו לאכול לאשה שתחלתה באונס וסופה ברצון וכנ"ל. ומש"ה בכפאוהו ואכל מצה לאבוה דשמואל יצא שכן נהנה לדידיה דחשיב הנאה בזה ומש"ה א"צ כוונה. (ולדידן דקיי"ל דבכה"ג ל"ח הנאה י"ל דלא יצא). משא"כ בתוקע לשיר י"ל דלכ"ע לא יצא. ומנליה לרבא להוכיח דהתוקע לשיר יצא. א"ו מוכח דרבא לא ס"ל כלל עיקר החילוק בין מידי דאכילה לומר דמש"ה א"צ כוונה שכן נהנה כו'. (ובפשיטות נראה דסברת רבא בזה דאף דאמרינן דהיכא דנהנה לא שייך מתעסק מ"מ נהי דאינו בגדר מתעסק אבל מ"מ היכא דצריך כוונה לצאת לא שייך כלל לומר דהוי ההנאה במקום הכוונה). ולפ"ז הדרא לדוכתא קושיית המהרש"א ע"ד התוס' דפסחים דלרבא דלא ס"ל להך חילוקא כלל א"כ אמאי לא מייתי התם מברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא וכנ"ל. ומזה מוכח כסברת התוס' בר"ה שם לחלק דאף למ"ד דמצ"כ מ"מ במצוה דרבנן א"צ כוונה. ומיהו י"ל דבפשוט לק"מ קושיית המהרש"א בתוס' דפסחים. די"ל בדברי התוס' דהתם דס"ל דעל רבא גופיה לא שייך להקשות בהא דמדייק דתוקע לשיר יצא מהך דשלחו דכפאו ואכל מצה יצא. ולא מדייק כן מהברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא. דבברייתא הא ר' יוסי פליג עלה התם. ולא הוה ידענא כמאן הילכתא ורבא מדייק מהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל כו'. דמשמע דהכי הילכתא. רק שהתוס' בפסחים קשיא להו מסוגיית הגמרא דר"ה שם דהגמרא מייתי שם מכמה ברייתות ולא מייתי הך ברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא דהוי סייעתא לרבא (דעכ"פ איכא תנא דקאי כוותיה). וע"ז א"ש תירוצם. דהא עיקר חידושא דקמ"ל רבא התם הוא דלא נימא לחלק דבמידי דאכילה הוא דא"צ כוונה כו'. וא"כ ליכא לסיועיה מברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא דדילמא מידי דאכילה שאני וא"ש. (ובמה שהתוס' בפסחים לא סגי להו לומר כמ"ש בעצמם בר"ה שם דלא מייתי שם מברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא היינו משום די"ל דמצוה דרבנן א"צ כוונה וכנ"ל. היה י"ל דהתוס' בפסחים מפרשים בהברייתא דאכלן בלא מתכוין דקאי על אכילת מצה ג"כ ובירושלמי בפסחים שם מפורש דהך ברייתא מיירי מאכילת מצה. ע"ש. וא"ל). ועכ"פ מד' הגמרא לא מצינו סתירה ע"ד הפוסקים הסוברים דמצוה דרבנן א"צ כוונה. והא דבעי הגמרא להוכיח דמצ"כ ממתני' דהיה קורא בתורה אם כיון לבו יצא. אין להקשות דא"כ תיקשי מכאן ג"כ למ"ד ק"ש דרבנן ובמצוה דרבנן לכ"ע א"צ כוונה להפוסקים הנ"ל. די"ל שמזה ראיה למ"ש האחרונים (ובש"א האריך בזה) דאף למ"ד ק"ש דרבנן היינו רק דמה שייחדו פרשה זו לקרותה בשכיבה ובקימה זהו מדרבנן אבל מה"ת חייב אז לקרות ד"ת מאיזו פרשה שיהיה עכ"פ. וכן מבואר ג"כ בתר"י בברכות בפ"ג ע"ש. והא דבעי הגמרא להוכיח ממתני' דר"ה דשמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא. י"ל דמגילה נמי כיון דהוי מדברי קבלה כד"ת דמי. וכמ"ש בש"ע או"ח סי' תרצ"ו ס"ז. ע"ש. וכדאמרינן בר"ה די"ט ע"א ע"ש). וכן מחמירין בספיקות לענין מגילה מה"ט. ובזה ניחא ג"כ הא דבמגילה (ד"כ ע"א) דא"ל לר"י אין מביאין ראיה מן הקטן אף דבמידי דרבנן נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן כדאיתא בכתובות (דכ"ח ע"א) וכן הקשה בס' בר"י, ולהנ"ל ניחא. ואין להקשות מגמרא דברכות (ד"כ ע"ב) א"ל רבינא לרבא נשים בברהמ"ז דאורייתא או דרבנן למאי נ"מ לאפוקי רבים ידי חובתן כו'. (ונודע מ"ש האחרונים בזה אמאי לא אמר הנ"מ בספק אם בירכו ברהמ"ז דאי הוי דאורייתא צריכות לחזור ולברך כו'. והארכתי מזה במ"א). והשתא אמאי לא אמר הגמרא דנ"מ לענין אם בירכו בלא כוונה דאי הוי דאורייתא צריכות לחזור ולברך כיון דמצות צריכות כוונה משא"כ אי נשים בברהמ"ז דרבנן א"צ לחזור ולברך דמצוה דרבנן א"צ כוונה. דהא לק"מ. דהתם א"ל רבינא לרבא הכי ולטעמיה דרבא ל"ל נ"מ זו. דרבא ס"ל דמצוה דאורייתא נמי א"צ כוונה (כמ"ש בר"ה שם וכ"כ התוס' בסוכה ר"ד מ"ב להדיא דרבא ס"ל מאצ"כ). מיהו לפ"ד הרמב"ן במלחמות בר"ה שם שמפרש דרבא לנפשיה ס"ל דמצ"כ. והדק"ל הכא. ובמ"א ביארתי זה ואכמ"ל. ועכ"פ מיושב ד' הטור ממה שתמה עליו הב"י דלענין מצה הביא פלוגתת הפוסקים אי מצ"כ וגבי מרור הביא בסתם דאכלן בלא מתכוין יצא די"ל דס"ל כהפוסקים הנ"ל דבמרור בזה"ז דרבנן לכ"ע א"צ כוונה. אבל דברי הרא"ש תמוהין. שהביא בסתם הברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא. ואח"כ הביא בסתם הברייתא דרי"א אע"פ שטיבל בחזרת מצוה להביא כו'. וסתרי אהדדי. וגם הרא"ש בר"ה שם הוכיח כדברי הרי"ף דמצ"כ מהך דר' יוסי בפסחים דלאו משום היכרא דתינוקות קאמר רק מצוה להביאם משום דמצ"כ ומזה מוכח דס"ל דאף במצוה דרבנן קיי"ל דמצ"כ: ה ולכאורה נראה לומר בהקדם גמרא דסוכה (דמ"א סע"ב) בהא דתנן ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציא ברשות. ואמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופריך הא מדאגבהיה נפיק ביה ומשני אמר אביי כשהפכו כו' רבא אמר כו' כגון שהוציא בכלי. וכתבו התוס' דמזה מוכח דאביי ורבא ס"ל דמצות א"צ כוונה דאל"כ מה קושיא מדאגבהיה נפיק ביה הא לא נתכוין לצאת בו עדיין. וקשה דהא הסוגיא הכא קאי לפרש מילתיה דר' יוסי במתני' והרי ר' יוסי גופיה ס"ל בפסחים דמצ"כ. וא"כ מה פריך הגמרא מדאגבהיה נפיק ביה הא ר' יוסי לטעמיה דס"ל מצ"כ ומש"ה אמר הכא דפטור משום דבעידנא דאגבהיה לא נתכוין לצאת וכנ"ל שוב ראיתי שהרגיש בזה הב"ח בסי' תע"ה וכתב דלפי הך סוגיא צ"ל דמפרש במילתיה דר' יוסי בפסחים דאע"פ שטובל בחזרת מצוה להביא לפניו כו' היינו משום היכרא דתינוקות ולא מצוה גמורה. (ומה שר"ל כן גם בדברי