תורת חסד רסה

לטעמיה דס"ל מצות צריכות כוונה ומש"ה בלא כיון לשם מצוה לא יצא והוי רשע וכנ"ל. דאף דבירושלמי בפסחים בסוגיין משמע לכאורה דפליגי בזה אמוראי אליבא דר' יוחנן אי מצ"כ. דאיתא התם חבריא בשם ר' יוחנן צריך לטבול בחזרת שתי פעמים. ופירש בק"ע שם דס"ל מצות צריכות כוונה. וכ"מ שם בירושלמי דפריך עליה מברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא. ע"ש. ור"ז בשם ר' יוחנן אמר דא"צ לטבל בחזרת ב"פ. ומשמע דס"ל מצות א"צ כוונה. אך י"ל כמ"ש הפ"מ שם דס"ל רק דבטיבול הראשון א"צ חזרת דוקא רק שאר ירקות נמי סגי. ולפ"ז י"ל דלעולם ליכא פלוגתא בהא דר' יוחנן ס"ל מצות צריכות כוונה. וכן מוכח מהא דאיתא בירושלמי (פ"ב דסוכה ה"ז) דא"ר יוחנן בשם ר"י לענין אכילה דסוכה דלילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות. ור' הושעיא אמר כל שבעה חובה. ר"ב אמר פליגין. ר"א אמר לא פליגין מה דאמר ר' יוחנן כשנתן דעתו מה דאמר ר"ה כשלא נתן דעתו. והיינו דהא דאמר ר' יוחנן לילה הראשון חובה כו' היינו כשכיון לצאת י"ח סוכה באכילת לילה הראשון תו לא צריך אבל בשלא כיון לצי"ח סוכה אז חובה עליו בשאר כל הימים פעם אחת ליתן דעתו לצאת י"ח סוכה. הרי מוכח מזה דר' יוחנן ס"ל מצ"כ. ומהכא משמע דאף במידי דאכילה סבר ר' יוחנן דמצ"כ אף שכן נהנה. אלא שקצת י"ל ולחלק דהא דאמרינן במידי דאכילה דמצות א"צ כוונה שכן נהנה היינו דוקא היכא שגוף האכילה מצד עצמה היא מצוה כמו מצה ופסח והוי נהנה מעיקר המצוה. משא"כ באכילת סוכה דעיקר המצוה היא מה שאוכל בסוכה ולא הוי בזה נהנה מחמת המצוה דאילו היה אוכל בבית היה לו ג"כ אותה הנאה עצמה ומש"ה ס"ל דמצ"כ באכילת סוכה. ומ"מ אין זה מוכרח. כיון דיליף שם בג"ש מפסח דלילה הראשון חובה והוי כאן נמי גוף האכילה מצוה. וגם יש להוכיח לפמ"ש בהג"א בפ"ג דר"ה שהביא ראיה דמצות א"צ כוונה מהא דקיי"ל כרב בחולין (דל"א ע"א). דאמר בנדה שנאנסה וטבלה דטהורה לביתה ע"ש. ולפ"ז מוכח מהתם דר' יוחנן בחולין שם דאמר אף לביתה לא טהרה מזה מוכח דר' יוחנן ס"ל מצות צ"כ. ואף שד' הג"א תמוהין בזה דאף למ"ד דמצ"כ י"ל שזהו רק במצוה חיובית המוטלת על כאו"א בחיוב. משא"כ טבילת נדה דהוי רק להפקיע איסורה ודמי לשחיטת חולין דא"צ כוונה (אף למ"ד בעלמא דמצ"כ) דאין זה מצוה חיובית כלל דאי בעי לא לישחוט ולא ליכול. וה"נ בטבילת נדה דאף למ"ד דס"ל טבילה בזמנה מצוה מ"מ אין זה מ"ע גמור להצריך כוונה. ועוד דאף אם נימא בזה ג"כ דמצ"כ מ"מ בלא כוונה נהי דלא קיים מצוה זו דטבילה בזמנה אבל אין זה מונע הפקעת איסורה שהוא ענין בפ"ע ומצאתי בפמ"ג שהרגיש קצת מזה. מ"מ מוכח מדר' יוחנן דס"ל דאף בנדה שנאנסה וטבלה דלא טהרה לביתה א"כ כש"כ במצוה חיובית דס"ל מצ"כ. (מיהו מד' הר"ן בחידושיו לחולין שם משמע דאינו ענין כלל להך דמצ"כ. ואפשר שאין להוכיח ג"כ מהתם להא דר' יוחנן ס"ל מצ"כ). מ"מ כבר הוכחנו לעיל דר' יוחנן ס"ל מצ"כ. ותיקשי בהך דנזיר מאי פריך ר"ל לר' יוחנן וכנ"ל. אלא דבזה י"ל דהנה הט"א תירץ על קושייתו הנ"ל מדר"ל אדר"ל דיש לחלק דאפילו למ"ד מצ"כ הוא דוקא בדבר שכל המין כשר למצותו כמו מצה ושופר דקיום המצוה אינו תלוי דוקא בחתיכת מצה זו רק במין זה ומש"ה מסתמא אין עומדין לשמן וצריך כוונה אבל בדבר פרטי המיוחד בגופו דוקא אמרינן דסתמא לשמו עומד וכמו אכילת קדשים ופסח ומש"ה בזה א"צ כוונה עכ"ד הט"א. ובלא"ה היה יש לחלק בזה בין אכילת קדשים לשאר מצות וכמ"ש הרמב"ן במלחמות להוכיח דלענין שחיטת קדשים לא בעינן כוונה דמצוה (רק כוונת שחיטה) אף למ"ד בעלמא דמצ"כ ע"ש. וה"נ י"ל לענין אכילת קדשים רק דזה אינו מספיק דאכתי תיקשי בגמ' דנזיר שם דא"ר יוחנן משל לשנים שצלו פסחיהם כו' ופריך ליה ר"ל האי רשע קרית ליה אלא אר"ל משל לשנים זה אשתו ואחותו עמו בבית כו'. והשתא אכתי למה נאדי ר"ל לגמרי מהך משל דר' יוחנן והל"ל הך משל גופיה לשנים שאכלו מצה אחד אכל לשם מצוה כו'. דבאכילת מצה בלא כוונה לא יצא וה"ל רשע שביטל מ"ע וכנ"ל. ולפ"ז נסתר ג"כ תירוצו של הט"א דאכתי למה לא אמר ר"ל הך משל גופיה מאכילת מצה וכנ"ל והדק"ל אמנם לפי דברינו דלעיל י"ל דלק"מ דהא דפריך ר"ל לר"י האי רשע קרית ליה כו' אף דר"י ס"ל מצ"כ מ"מ פריך ליה שפיר אהך מילתא משום דשאני אכילת קדשים וכנ"ל. והא דנאדי ר"ל לגמרי מהך משל דר"י ולא אמר הך מילתא גופה לענין אכילת מצה וכנ"ל. היינו משום דר"ל לנפשיה ס"ל דמצות א"צ כוונה וכנ"ל ולשיטתו גם באכילת מצה בלא כוונה ג"כ לא הוי רשע ופושע. ור"ל לנפשיה איצטריך למימר משל אחר לגמרי מהך דאשתו ואחותו בבית כו'. אלא שעכ"ז עדיין לא פלטינן מקצת דוחק. ויותר נראה לשנויי ברווחא וכמ"ש לקמן: ד בדברי הרא"ש בסוגיין שהביא בסתם הברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא. ואח"כ הביא ג"כ בסתם הברייתא דר' יוסי אומר אע"פ שטובל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת כו'. דמזה מוכיח הגמ' דתנאי היא דר' יוסי ס"ל מצ"כ ופליג אברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא. והיאך מביא הרא"ש בסתימות שתי ברייתות הסותרות זא"ז. וגם בר"ה שם פוסק הרא"ש דמצ"כ. והב"י בסימן תע"ה רוצה לדחוק בד' הרא"ש דמייתי להך ברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא דרך אגב משום אכלן לחצאין ואכלן דמאי דמיתני בה. וזה דוחק גדול. ובפרט שהרי"ף השמיט הך ברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא. והיינו משום דהרי"ף פסק כמ"ד מצ"כ כמבואר בר"ה שם. והרא"ש שם הסכים לדעתו ג"כ. וכאן שינה מד' הרי"ף והביא ברייתא זו ולכה"פ הל"ל דר' יוסי פליג עלה וכנ"ל. ומיהו בד' הטור שהב"י הניח שם בקושיא שמתחלה הביא הטור בסתם דאכלן בלא מתכוין יצא ואח"כ לענין מצה הביא הטור ד' הפוסקים דמצ"כ. י"ל דלק"מ על הטור די"ל דס"ל כהפוסקים הסוברים לחלק דהא דמצ"כ הוא רק במצוה דאורייתא אבל במצות דרבנן א"צ כוונה, (ומרור בזה"ז דרבנן). וכמ"ש המג"א (בסי' ס' סק"ג) בשם כמה פוסקים וכ"כ התוס' בר"ה (דכ"ח סע"א) בהא דלא הביא רבא שם מברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא משום דה"א דהיינו משום דהוי מצוה דרבנן אבל מצוה דאורייתא בעי כוונה. רק שבד' התוס' י"ל שכ"כ רק בדרך ה"א ולא שלמסקנא יהיה כן ההלכה לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן. ובתוס' פסחים (דקט"ו ע"א ד"ה מתקיף) מוכח דס"ל לדינא דגם במרור בעי כוונה. ושם כתבו התוס' דהא דהגמרא שם בר"ה לא מייתי מברייתא דאכלן בלא מתכוין משום דלגבי אכילה לא בעינן כוונה כ"כ. ומשמע דלא ס"ל כלל לחלק כמ"ש בר"ה בין מרור שהיא מידי דרבנן כו'. והמהרש"א בפסחים שם הניח בצ"ע ד' התוס' דהא רבא בר"ה שם מייתי מכפאו ואכל מצה אתקיעה. ומוכח דלא ס"ל לחלק בין מידי דאכילה כו'. ולכאורה היה י"ל על קושית המהרש"א. דלעולם רבא נמי ס"ל לחלק די"ל דבמידי דאכילה א"צ כוונה שכן נהנה. והא דאמר רבא ז"א התוקע לשיר יצא כו' מ"ד התם אכול מצה אמר רחמנא כו' קמ"ל, י"ל דסברת רבא בהך קמ"ל הוא דס"ל דבכפאוהו ואכל מצה באונס לא שייך לומר בזה שכן נהנה. (ומש"ה מוכיח מזה דתוקע לשיר ג"כ יצא). וכמבואר ברמ"א באו"ח (סי'