תורת חסד רסד

אכל מרור קודם למצה יצא (כמ"ש התוס' רע"ב) אבל לכתחילה צ"ל מצה קודם למרור. (וע' תוס' רפ"ד דמנחות דל"ח סע"א דלית לן למימר דאסדר לבד יקפיד הכתוב לעכב בדיעבד ע"ש). וכמ"ש התוס' במתני' בהא דקרי למרור פרפרת הפת להורות דמצה קודמת למרור. וכ"כ התוספות בגמ' (דקט"ו ע"א ד"ה מתקיף). וכן אמר הגמ' בהדיא בסוף הסוגיא דמצה קודמת למרור. וכ"כ הרשב"ם במילתיה דר"ל דאמר כיון דלאו בעידן חיובא דמרור הוא דאכיל ליה שאין חיוב המרור עד לאחר המצה. וכ"כ הרמב"ן במלחמות מקרא מצות ומרורים כו'. ומעתה ל"ל כד' הפר"ח הנ"ל דהיה להם לחכמים לתקן לאכול כזית בטיבול ראשון ולא יצטרך לטיבול שני. דא"כ יהיה תמיד אכילת מרור קודמת לאכילת מצה. והיאך מצו חכמים לתקן כן הפך התורה שהצריכה לאכול מצה קודם למרור. (ומכש"כ בזה"ז דמצה דאורייתא ומרור דרבנן. וידוע דיש להקדים מצוה דאורייתא למצוה דרבנן). ולפ"ז הדק"ל קושית מהר"ל מפראג הנ"ל. דמנ"ל לר"ל להוכיח דמצות צריכות כוונה ודילמא צריכין לטיבול שני דדילמא בטיבול ראשון לא אכל כזית וכנ"ל. (ול"ל איפכא דלמה לי טיבול ראשון בטיבול שני לחוד סגי. דא"כ זה קשיא גם לר"ל דאמר טעמא משום דמצות צריכות כוונה. וע"כ דלר"ל נמי הוי טיבול ראשון משום היכרא וכמ"ש המהרש"א. ע"ש): ג בגמרא דנזיר (דכ"ג ע"א) דאמר רבב"ח א"ר יוחנן מ"ד כי ישרים דרכי ה' כו' משל לשנים שצלו פסחיהם א' אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה כו' א"ל ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא עבד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד אלא אמר ר"ל משל לשנים זה אשתו ואחותו עמו בבית כו'. והקשה בט"א בפ"ג דר"ה דקשיא דר"ל אדר"ל דהא ר"ל גופיה בפסחים ס"ל דמצות צריכות כוונה וא"כ זה שאכלו לשם אכילה גסה ולא אכלו לשם מצוה לא קיים כלל מצות אכילת פסח מה"ת ושפיר מיקרי פושע ורשע שאינו מקיים מ"ע של תורה. ול"ל דמיירי התם באכלו אכילה גסה ומ"מ כיון לשם מצוה דא"כ למה נאדי ר"ל לגמרי מהך משל דאכילת הפסח והל"ל באכילת פסח גופיה דהשני אכלו שלא לשם מצוה דה"ל רשע לר"ל וכנ"ל. עכ"ד הט"א שם וביותר תיקשי קושיתו לפמ"ש התוס' (בב"ק דק"י ע"א ד"ה אכילה) בחד תירוצא לפרש בגמרא דנזיר שם דקאמר שאכלו לשם אכילה גסה, ולא קאמר שאכלו אכילה גסה דהאכילה בעצם לא היה אכילה גסה כלל רק שלא אכלו לשם פסח אלא כדי להיות שבע. וא"כ מיירי התם בהדיא שלא כיון לשום מצוה וא"כ ה"ל רשע לר"ל דס"ל מצות צריכות כוונה וכנ"ל. אך התוס' בפסחים (דק"ז ע"ב ד"ה ודילמא) שכתבו וז"ל ועוי"ל דאין לו ליקרות רשע כיון שקיים מצות פסח אע"פ שלא קיים מצות אכילה דאכילת פסחים לא מעכבא עכ"ל, מזה מבואר דס"ל להתוס' דאע"פ שלא קיים כלל מ"ע דאכילת פסחים מ"מ לא מיקרי רשע לענין זה כיון דאכילת פסחים לא מעכבא ועכ"פ קיים מצות עשיית הפסח. וכ"מ מד' התוס' בב"ק הנ"ל בתירוץ הא' ע"ש. (ובפר"ח או"ח סי' תרי"ב סק"ו פירש בד' התוס' דמשום ביטול מ"ע דואכלו את הבשר לא מיקרי רשע. (ולדבריו צ"ל דאף דאמרינן ביבמות (ד"כ ע"א) ובנדה (די"ב ע"א) דהעובר על איסור, דרבנן נמי מיקרי רשע. מ"מ כ"ז שעובר בקום ועשה אבל לא בשוא"ת. וכ"כ בתשו' חוט השני סי' י"ח. ואפילו בביטל מ"ע בשוא"ת לא מיקרי רשע. ומ"מ אין זה מוסכם כ"כ). מיהו הכא בלא"ה י"ל דמשמעותא דקרא דצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם דמשמע דהפושעים מלבד דלא ילכו בם בקיום המצוה הוי לו עוד למכשול. וכיון דאכילת פסחים לא מעכבא ולא ביטל עי"ז למפרע מ"ע דעשיית הפסח שקיים מקודם רק לא קיים מ"ע דאכילה בשעת מעשה מש"ה לא בעי ר"ל לפרש כן בקרא הכא רק משל דאשתו ואחותו כו'). רק די"ל דזה תליא בחילופי גירסאות. שד' התוס' הנ"ל א"ש לפי הגירסא שלפנינו בנזיר שם דא"ל ר"ל נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד. י"ל כפירוש התוס' דעכ"פ קיים מצות עשיית הפסח. אבל לפי הגירסא שלפנינו בגמרא דהוריות (דף י' ע"ב) בהך מילתא דאיתא התם אמר ליה ר"ל כו' פסח מיהא קאכיל. משמע שקיים ג"כ מצות אכילת הפסח. ובזה תיקשי קושית הט"א הנ"ל מדר"ל אדר"ל וכנ"ל דלדידיה לא קיים המ"ע בלא כוונה וכנ"ל. אלא דלכאורה בלא"ה לק"מ קושית הט"א הנ"ל. מתרי טעמי. חדא די"ל דר"ל ס"ל דמצות א"צ כוונה אע"ג דר"ל בפסחים מדייק לה ממתני' ז"א מצות צריכות כוונה מ"מ י"ל זאת ולא ס"ל. (וכן איתא בכמה דוכתי ביבמות דט"ז רע"ב וכן בנדה ובתוס' יומא דף ו' סע"ב ובעירובין דל"ו סע"א. ושאר דוכתי). ובפרט דמבואר להדיא בירושלמי בפסחים בהך סוגיא דר"ל ס"ל מצות א"צ כוונה. ואין לעשות סתירה בחנם בין הבבלי וירושלמי אליבא דר"ל. ומסתבר יותר לומר דבגמ' דידן נמי דאמר ר"ל ז"א מצ"כ הוי זאת ולא ס"ל וכנ"ל. (מיהו הרמב"ן במלחמות פ"ג דר"ה מוכיח דר"ל גופיה ס"ל כן הכא דמצ"כ. אבל דבריו אין מוכרחין לפמ"ש התוס' בסוגיין דקי"ד ע"ב ד"ה אכלו ע"ש). ועוד י"ל דבלא"ה לק"מ מדר"ל אדר"ל. דאע"ג דס"ל גבי מרור דמצ"כ מ"מ מודה גבי פסח דא"צ כוונה. דהא בר"ה (דכ"ח ע"א) דשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא ואמר רבא ז"א התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מ"ד התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כו'. ופירש"י דכיון דנהנה באכילתו הילכך לאו מתעסק הוא כו'. והר"ן שם העלה בד' הרמב"ם שפסק (בפ"ב מהלכות שופר) דלא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ופסק ג"כ (בפ"ו ה"ג מהלכות חו"מ) דכפאו ואכל מצה יצא, ולכאורה דבריו סתרי אהדדי ותירץ הר"ן דכיון דחזינן דר"ז אמר לשמעיה איכוון ותקע לי נקטינן כוותיה דצריך כוונה. ובהך דכפאו ואכל מצה לא אשכחן פלוגתא בזה נקטינן דיצא. וע"כ לחלק מטעם דבמצה יצא שכן נהנה. (ולא כרבא דלא ס"ל הך חילוקא). עכ"ד הר"ן. ולפ"ז צ"ל הא דגבי מרור פליגי אי צריך כוונה, היינו דבמרור לא שייך שכן נהנה (שאוכלו בפסח משום מצות מרור לחוד ובל"ז אין דרך לקבוע אכילה על מרור ולא הוי הנאה כמו מצה). וכ"כ הפ"י בר"ה שם. ולפ"ז ממילא לא קשיא כלל מדר"ל אדר"ל. דגבי אכילת הפסח א"צ כוונה דשייך שכן נהנה כמו גבי מצה. משא"כ גבי מרור שפיר סבר ר"ל דמצ"כ דאכילת מרור הוי כמו עשיית מצוה אחרת דלא שייך שכן נהנה. אלא שמד' התוס' בפסחים (דקט"ו ע"א סד"ה מתקיף) שכתב שם בהא דלא מייתי הגמרא בר"ה מהך ברייתא דאכלו בלא מתכוין יצא משום דלגבי אכילה לא בעינן כוונה כולי האי כמו בתפלה ותקיעה. מזה משמע דס"ל דגבי אכילת מרור נמי י"ל דמש"ה א"צ כוונה כ"כ כמו בתפלה. (מיהו לפמ"ש לקמן אות ד' בביאור דברי תוס' אלו אין מזה סתירה ע"ד הפ"י הנ"ל דבאכילת מרור לא שייך שכן נהנה כו'). רק דכ"ז ניחא לפ"ד התוס' שמפרשים בהך דנזיר דהך אכילה גסה לא הוי אכילה גסה ממש שקץ באכילתו אלא הוי אכילה שיש בה טעם ע"ש משא"כ לחד תירוצא בתוספות דהוי אכילה גסה ממש י"ל דבכה"ג ג"כ לא שייך שכן נהנה כו', והדק"ל. וי"ל בעיקר קושיית הט"א הנ"ל שביארנו דלא קשיא כלל מדר"ל אדר"ל וכנ"ל. מ"מ יש להקשות קושיא זו עצמה מדר' יוחנן. דהתם בנזיר פריך ליה ר"ל כן לר' יוחנן האי רשע קרית ליה נהי דלא עביד מצוה מן המובחר כו'. וקשה דמאי פריך לר' יוחנן הא ר' יוחנן